שו"ת ברוך השם שא

שוב כללא דבעינן כונה להתירו. וא"כ בודאי סמכו על מה שכתבו בסיפא. כן י"ל דרך אחד: דרך ב' דרק הכהן הוא דאם עשה ע"י גרמא נמי נאסר אבל בישראל זר י"ל דלא מצינו דין הגרמא לאסור ונוקים כל המקומות רק בכהן והסבר החילוק הוא אחרי שאין הבכור לישראל א"כ הא אין אדם אוסר דשא"ש שלא במעשה היכא דבעינן מחשבה דוקא. (עיין תוס' יבמות פ"ג ע"ב). ובזה ג"כ נתרץ דיוק הרש"י דבכהן קא מיירי מחמת דלמד דהמשנה סתמא קאי גם על הצורם ע"י גרמא. ולכן רק בכהן ולא בישראל

ואך דרך הראשון נראה יותר אשר באמירה לנכרי לא הוי שם הרגיל וגרמא בעבור הנ"ל דמעשה אין מצטרף לדיבור וראי' גדולה מהרא"ש (דמציעא פ"ז) דאל"כ איך הקשה על הראב"ד הרי יתרץ דשאני הטלת מום דגרמא נמי מה"ת ונכרי הוי גרמא. א"ו דנכרי לא הוי גרמא ורק כעושה הנכרי מעצמו ובכונה דוקא. ואדרבה מכאן גופא הוכיח הרא"ש ז"ל זה דהרי הוא ידע שיטתו שם דגם באמירה לנכרי בעינן שתתכוין הנכרית להתיר וא"א דיש שם גרמא למה צריך לכונה הרי בגרמא של כלב לא צריך כונה א"ו דלא הוי גרמא לכן בעי כונה ולכן הקשה שפיר ולכן תירץ שפיר דחומרא דקדשים שאני. פירוש דהרי גם אם עשה הנכרי מעצמו בכונה ג"כ אסור. הרי בעינינו רואין דחומרא דקדשים שאני דבכה"ת כולה לא מצינו זה דיהא אסור אם עשה הנכרי מעצמו גם אם יכוין מה שירצה

סימן קכ"ד

שלחתי תשובתי להרב הגאון המפורסם חריף ובקי מוהר"ר שלמה הכהן מו"צ דווילנא. והנני להעתיק תשובתו שהשיב לי ג"כ להיתרא. בעז"ה יום ב' י"ט אייר לפרט וארשתיך לי לעולם לפ"ק

תיתי שלמא רבא מן שמיא וחיי אריכי וברכתא טבא לכבוד ה"ה הרב הגאון המפורסם החריף ובקי סוע"ה נהירין שמעתתיה כבשני חוני המעגל חכם וגבור במלחמתה של תורה קולע אל השערה חסידא ופרישא שכ"ת מהור"ר משה ראטמאן נ"י הגאב"ד דק"ק האראדישץ יצ"ו. יצו ה' אתו את הברכה באסטיו ויברך כל מעשי ידיו ויפוצו מעיינות תורתו חוצה למען לזכות את הרבים ולא ימיש התורה מפיו ומפי זרעו וזרע זרעו עד העולם אכי"ר

ואחר דרישת שה"ת הרמה באתי להודיעו כי מכתבו הטהור אלי קבלתי לנכון ומידי קריתי בו שנים ושלשה דלתות ברכתי עליו ברכת הנהנין כי מאוד נהנתי מפלפולו הנחמד אשר פלפל בחכמה בענין אם קנסו בישראל שצרם אוזן בכור שהוא ביד כהן להשיג על הגאון בעל לבושי שרד והגאון מהרי"ט אלגאזי ז"ל. ונתמלא כל הבית כולו אורה מזיו תורתו המאירין כשמש בצהרים אשרי שלו ככה. ומה' ישא ברכה. אך ראיתי קצת להעיר בדבריו כי יען שהדבר ברור לכאורה דהגאונים הנ"ל לא הוציאו מרש"י רק בישראל שעשה מום קודם שבא ליד כהן משום דאז לא שייך שום קנס לשום אחד. וכן מסיק כת"ר בעצמו בסוף מכתבו. וכן מבואר להדיא בדברי מהרי"ט אלגאזי בעצמו. אבל אם כבר בא ליד כהן מודו דאין נ"מ בין כהן לישראל וא"כ לק"מ מכל המקומות שהעיר כת"ר נ"י די"ל דהכל מיירי שכבר בא ליד כהן, ובמשנה דרועי ישראל נאמנין אמרינן שם להדיא בגמרא דמיירי בבא ליד כהן. והא דהוצרך רש"י ז"ל לומר במשנה דהי' בכור רודפו ובעטו דאפילו כהן וכו' לא משום דיש סברא לחלק בין כהן לישראל אם הוא בבית הכהן אלא דלרש"י הי' קשה דאם מיירי דישראל בעטו מאי איריא בשעת רדיפה ואפילו לאחר רדיפה הי' נאמן לומר דלא כיון להתירו דהא ישראל אינו חשוד לעשות מום בכוונה ולכן הוצרך רש"י ז"ל לומר דבשעת רדיפה אפי' כהן דחשוד להטיל מום מ"מ נאמן לומר דלהצלה נתכוין דכל דבשעת רדיפה חזקה דלא כיון רק להצלה. ואף דיש לאוקמא נמי בישראל שירש בכור מאבי אמו כהן דג"כ חשוד להטיל מום כיון שמוטל עליו הטיפול דהא אין כהן מחויב ליטול ממנו מ"מ הוא מילתא דלא שכיחא. ובאמת שיש להבין בישראל שיש לו ספק בכור דנאכל במומו לבעלים דפליגי אמוראי (בבכורות דף ל"ה) אם נאמן עליו וקיי"ל כר"נ דנאמנין ולכאורה הא גם הוא צריך לטפל בו עד שיומם ונראה באמת שמזה הוציא המהרא"י בפסקיו והובא בשו"ע (יו"ד סי' ש"ו סעי' ג') דיכול ליתן לכהן והכהן מחויב לקבלו וע"ש בש"ך. ולכאורה תמוה דכמו שאינו מחויב ליתנו כהן משום דהמע"ה ה"נ איך אפשר לכוף לכהן דשמא אינו בכור ויכול הכהן נמי לומר דהמע"ה. ואולי כיון דלהפקיר לבכור תם אסור וע"כ מחויב איש אחר להטפל בו והלכך מוטל על הכהן יותר דגביה אינו אלא חד ספיקא אבל לגבי הבעלים איכא מ"נ דאם אינו בכור בודאי אינו מחויב לגדלו דאם הוא חולין מותר לשוחטו מיד ואם הוא בכור הא שייך לכהן ודו"ק. וזה שנים רבות דהארכתי ג"כ בתשובה לתמוה על המהרי"ט אלגאזי ז"ל שנסתפק בבכור בזה"ב שהי' יכול להקריבו תם במקדש אם הי' כהן חשוד. והביא ראי' מהא דאמרינן בגמרא שם דספק בכור ביד ישראל נאמנין עליו דאלת"ה מעשר לר"מ מי מעיד עליו וכו'. והרי מעשר אינו נוהג אלא בזה"ב עיי"ש ברי"ט אלגאזי. ודבריו תמוהין ומרפסין איגרי דהא הדבר פשוט דבכור בזמן הבית דמי לספק בכור ביד ישראל דשם נמי אינו מחויב להטפל בו כנ"ל ושפיר מביא הגמ' ראיה דאם נימא דאינו נאמן גם במעשר אינו נאמן ודו"ק. ובזה נעמיד על המכוון במה שמקשה שם הגמ' אחר זה לר"מ כהנים היכי דייני דינא והא כתיב ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע ולכאורה למה לא מקשה זה תיכף על המשנה ואכן להנ"ל יש לומר דבלא זה אינו יכול להקשות די"ל דבזה"ב לא היה חשודים. ושם הא מיירי בזה"ב דעגלה ערופה אינו נוהג רק בזה"ב אבל על רב חסדא דס"ל דספק בכור ביד ישראל ג"כ אינו נאמן וממילא דה"ה בכור בזה"ב שפיר מקשה לר"מ היכי דייני דינא וכו'. ובאמת על הרי"ט אלגאזי ז"ל דלא נחית לזה דתליא אהדדי יש לתמוה הא בפשיטות הוי מצי לאתויי ראיה דגם בזה"ב הי' חשודים מדמקשה הגמ' מקרא דעל פיהם יהי' ולכן דבריו צע"ג

ולענין מה שהכריח כת"ר נ"י דהמשנה דבכור שאחזו דם ע"כ מיירי גם בישראל דאל"כ מאי מקשה הש"ס (בפסחים דף י"א) מהך מתניתין הא כהנים לא בדילי מקדשים כדאיתא ביומא יפה העיר עליו חתני הרב החריף ובקי נ"י דאינו ענין כלל להסוגיא דיומא דשם איירי לענין אכילת קדשים בודאי כהנים לא בדילי דהא כהנים אוכלין קדשים אבל כאן דמיירי לענין הטלת מום בודאי גם כהן בדיל דהא באיסור דהטלת מום נוהג גם בכהן ופשוט הוא. ומיהו מש"כ כת"ר נ"י דרש"י בפסחים שם שכ' דכהן זה בהול על ממונו ר"ל משום דבישראל לא שייך בהול יפה כתב בכוונת רש"י. ולענין המשנה דזכר של רחלים הנה באמת דמשם יש להוציא דאם יודע העכו"ם דיהי' מותר ע"י המום לשוחטו אז אפילו עשה מעצמו בלא צווי אסור. וכן אם הישראל מצווהו לעשות בו מום ואף שאין העכו"ם יודע כלל שהוא בכור או שאין יודע שיותר על זה מ"מ אסור ואף שנימא דלא הוי כגרמא כיון שיש לו דעת ובידו שלא לעשות לא הוי גרמא דאדעתיה דנפשיה קעביד. [ומה שהכריח כת"ר לזה מדברי הרא"ש בב"מ פ"ז כבר קדמו בתפארת ירושלים שחיבר הגאון מקוטנא על חידושי הגרע"א ז"ל על המשניות בבכורות שם ונדפס במשניות דפוס ווארשא עיי"ש] מ"מ הא אמירה לעכו"ם שבות. והא דאמרינן שם שלא לדעת מותר לאתויי מסיח לפי תומו היינו אם אינו מבין דמצווהו לעשות בו מום וגם אינו מוכח מדיבורו דאם יעשה בו מום יהיה