שו"ת ברוך השם ש

מזבחותם וכו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה' אלקיכם כו' ואמרו רז"ל מנין לנותץ אבן מן המזבח שהוא לוקה שנאמר לא תעשון כו'. וכן איסור המחיקה של ז' שמות הוא מפסוק הזה וכן השורף עצי הקדש כדאיתא בש"ס (מכות ד' י"ט) ומבואר ברמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ו). וא"כ יש לנו לומר דמה כשנצטוינו שלא לנתוץ אבן אחת ממזבח כש"כ שאנו מצווין שלא לפסול בהמת קדשים הקריבין להקב"ה דזה הוי כשם שאנו חייבין שלא לגרום להם שיקריבו קרבן שזה דשלשה ימים לפני אידיהן א"כ להיפוך אנו חייבין לראות שלא נעשה כן להקב"ה ולא לאבד הקדשים שיכולין להיות קריבין לגבי המזבח ופשוט דכשם שאין רשאין למחוק השם כן אין רשאין להטיל מום בקדשים. ועיין ש"ס (סוכה ט' ע"א) כשם שחל שם שמים על החגיגה וכו'. הרי דעל הקרבן נמי חל שם שמים ואיך יפסלנו דהוי כמאבד ופוסל שם שמים בזה שהרי כשעושהו בע"מ שוב לא הוי חגיגה ולא חל עליו עוד שם שמים. וראי' לזה הסברא הנה תראה ובשלטי גבורים פ' שבועת העדות) שכתב דאם נפל טפת דיו על השם מותר למוחקו דהוי כמטיל מום בבעל מום. הרי אנו רואין דלהש"ג הוי דבריהן אחד ובזה יובן מה שר"מ ואינך (בבכורות ל"ג ב') חולקים עם רבנן דרבנן סברי דגם גרמא אסור בהטלת מום בקדשים ור"מ לית לי' הוא עד"ז. דהנה בש"ס (שבת ק"כ ע"ב) הרי שהי' שם כתוב על בשרו ונזדמנה לו טבילת מצוה וכו' לא תעשון וכו' עשיי' הוא דאסור גרמא שרי. ולכן כיון שהטלת מום האיסור נובע ממחיקת השם ולכן כשם דהתם גרמא שרי הנה לכן סובר ר"מ דגם כאן גרמא שרי ורבנן דאוסרין גם גרמא מה"ת הוא רק מיתורא דקרא כל מום כל לרבות עיין (ביצה כ"ז ב' ברש"י). ואחר שכן הנה כשם דהתם במזבח ושמות דאסור דוקא דרך השחתה דכן פוסק הר"מ (פ"ו מיסה"ת) וכן מוחק השם רק ע"מ למחוק ולא במוחק ע"מ לתקן. כן נמי בזה כונה להתירו דוקא שבזה הדרך הוי דרך השחתה הוא כשמתירו להדיוט דוקא וד"ל. עוד דרך דהרי כיון דהקדשים ברשות גבוה וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא לכן כשם דאסור להזיק ממון הדיוט ה"נ אסור להזיק ממון גבוה ומתנות כהונה הוי ממון גבוה גם לריה"ג (בש"ס ב"ק י"א ע"ב י"ב ע"א) וד"ל

ו ועוד הרי כמו דכתיב כי יתן מום בעמיתו דהוא חייב בד' דברים ה"נ כן בקדשים דאסור ליתן מום במה דשייך לגבוה וכשם דהתם בד' דברים כונה דוקא בעינן ובמזיד וקרוב למזיד ולא בשוגג. עיין (בד' כ"ז ע"א ספ"ק דב"ק) ורק נזק פצע תחת פצע לרבות שוגג אבל לאינך בעינן רק מזיד וכונה ולכן שור שבייש פטור כדאיתא בהמניח יש חייב על מ"ע ופטור על מעשה שורו. וכתב הרע"ב אי שיהי' ז"ב עכ"פ דנתכוין להתירו דוקא בעינן וא"ל אפילו הכהן בעצמו אם עשה שלא בכונה מום כגון בעטו על רדיפתו רשאי לשוחטו. ובזה נכון דברי רש"י דפי' דבכהן קא מיירי עפ"י דברי הש"ס (ביצה כ"ז ב') בההוא גברא עיי"ש היטב והגם דשם אמרו א"ל לא אל תטעה שהוא הכהן נאמן דהלא ע"ז הם חשידי וצריכין עדים וראי' ממעשה דר"ל ור"י ור"ג (בכורות ל"ו) דאפילו חבר לא מהימן אלא ע"פ עדים. ורש"י סמך שם על פירושו ריש עמוד ב' ד"ה וביו"ט שיולי משיילי בי' עיי"ש. אבל ישראל מהימן דשלא בכונה. ולכן הוכרח לפרש דרק בכהן דבי' דוקא אסור ולא הי' צריך המשכה לפרש אם כיון להתירו משום דאנן בעצמינו מחזיקין הכהן תמיד דנתכוין להתירו. וזה הי' כונת הרע"ב דמסיים כדי שיהי' חולין בידו פי' הוא חשוד ע"ז לכן לעולם אסור אבל אם הי' ישראל בעינן דוקא שנדע דנתכוין לאיסור היינו להתירו אבל בסתם מותר. ובכהן ממש להיפוך דסתם אסור ורק בעדים מותר והיתר דעדים הרי נשנה במשנה דהי' רודפו. וכאשר העתיק הר"ם ראינו שרדף אחריו שור להזיקו. פי' דאנן סהדי וד"ל

ז וא"כ בשאלתינו אחרי שלא נזכר בהשאלה שהישראל אמר להנכרי שבזה יותר לשחיטה למה נחזוק דנתכוין להתירו הרי בישראל קיימינן דסתמא לא נתכוין להתיר ועוד עכ"פ העכו"ם ודאי עשה לפי תומו ודימה שרק להשביחו שיהא יפה לחרישה כי הרי הוא בא להכפר לסרס גם השורים של הנכרים דבהו אין נוהג דין בכורה. וכיון שהעכו"ם לא נתכוין להתירו שרי וא"כ אם הי' מגיד לו שיותר עי"ז ודאי אסור. ואין כאן שייכות דברי הרי"ט אלגאזי והלב"ש דהם קאי כשלא נתן הישראל הבכור עדיין לכהן והי' בידו משעה שנולד וזה שאני. והיינו די"ל דסברתייהו של הרי"ט והלב"ש כיון דיש בזה משום אמא"ל. וקיי"ל דגם למי שנתבטל בשבילו. ולכן אם הוא ביד הישראל עדיין ויכול ליתנו לכל כהן שירצה, א"כ הרי אינו מבורר מי הוא שנתבטל בשבילו ודו"ק. ולכן דייק נא לשונם דאיירי כולם שהי' עדיין ביד הישראל. א"כ בנ"ד שהבכור הי' מכבר של הכהן הרי יש כאן בירור מי הוא שנתבטל בשבילו ואסור. וא"ל דיהי' עכ"פ כדברי מהרש"ל ליו"ד סי' צ"ט) דהיכא שמי שנתבטל בשבילו לא ניחא לי' שרי ונאמר כיון שהכהן לא ידע כלל מזה נימא דלא ניחא לי' זה הבל דבאיך אנפין לא ניחא לי' דבר ריוח כזה וי"ל דהתם באיסור אין כל אדם מישראל רוצה באיסור ואדרבה נפשו תקצה באכילת איסור. וראי' מהא (דספ"ה דבכורות) המוכר בשר ונמצא טריפה דמחזיר הדמים ודו"ק. משא"כ הכא הרי אין כאן איסור כלל כשהומם ורק קנס ואם לא נקנסנו הרי ודאי היתר ושוב ניחא לי' ושוב קנסינן ודו"ק. אם הי' יודע העכו"ם שעושה זה כדי להתירו לשחיטה ורק עיקר ההיתר יהי' אם העכו"ם לא התכוין להתירו

ח ואך עדיין יוקשה נהי דלא התכוין העכו"ם והוכחנו לעיל דבעינן דוקא כונה להתירו. הנה רק היכא שלא הי' באמירה של הישראל מקודם ורק מעצמן הטילו הנכרים אז בלא כונה מצינו דשרי אבל אם א"ל ישראל מקודם לא. ויש אדרבה ראי' לזה שיהי' כן שכשקדם אמירה של הישראל אליו שאסור יהי' גם אם הי' מעשה הנכרי שלא בכונה. מהטור ושו"ע שדקדקו לכתוב בקטנים ועכו"ם לשון מעצמו ודו"ק. וליותר הרי מדברי הר"ם (פ"ב ה' ח') מבואר ג' דינים. א' דבילה. ב' ברזל. ג' אמירה לנכרי כ"ו קורא הרגיל מום ואסור. ולא סיים בנכרי שיעשה כדי להתירו. ורק בהלכה יו"ד מסיים אם עשו כדי להתירו. הרי משמע דבהלכה יו"ד קאי על עושה מעצמו וכדמשמע "דרך "שחוק דכתב ודו"ק. וכן בטוש"ע ברישא קורא הטוש"ע זה בלשון גרמא כתבו נמי או שאמר לנכרי ולא סיימו דיתכוין להתירו. הרי מבואר כנ"ל. ועוד הסברא ג"כ תגיד כן דלמה לא יהי' עכו"ם כדבילה וכלב וברזל. התם כלב וברזל ודאי לאו בני כונה ואפ"ה אסור כל שהי' ע"י גרם וה"נ בנכרי כל שהי' באמירה הוי גרם. גם אם לא התכוין להתירו

ט אבל י"ל דהר"ם וגם הטוש"ע דסתמי ברישא לעולם ג"כ כשכוון העכו"ם להתירו ורק סמכו על מה שכתבו בסיפא דדוקא בכונה. והראי' גם (מתשו' הרא"ש שבטור סי' שי"ג) והב"י שם הרחיב לשונו שאמירה של הישראל הי' שם מקודם ואפ"ה הוצרך הרא"ש שהנכרית תתכוין להתירו דוקא עיי"ש. ואך יוקשה הסברא מזה בין כלב. י"ל. א') דכלב לא כיון להיפך ג"כ אבל עכו"ם הרי כיון להיפך לאיזה תועלת אחר ואדעתא דנפשי' קא עביד. וזה גופא מביא ההיתר כשנתכוין לדבר אחר. ב') ויותר הסבר דהרי כל מעשה שבעולם הוא ע"י כלי וכדומה ולכן הכלב הוי כמו סכין שצורם בו. משא"כ עכו"ם הוי גוף אחר לגמרי ולא מצטרף מעשהו למעשה הישראל. ג') בשלמא בכלב וברזל הי' ההרגל והגרם של הישראל במעשה שם הניח דבילה וכאן הוליכו בידו (עיין כ"מ ה' ח' פ"ב דבכורות), אבל לא רק דיבור לכן מעשה הכלב מצטרף למעשה הישראל אבל בעכו"ם הי' רק הישראל מדבר לו אבל לא עשה כלום ואיך תצטרף מעשה הנכרי לדיבור הישראל. לכן לא הוי ע"ז גרמא והרגיל ושוב ודאי רק כאלו עכ"פ מעצמו עושה. וא"כ הרי