שו"ת ברוך השם רצט

מ"ד דאית לי' זכי' בגוי' והוי על הבכור כגזלן. וס"ל לרש"י ז"ל דכיון דהישראל אינו בעליו כלל לכן אם הטיל בו מום לא קנסוהו לכהן והוי כמום הבא ממילא כמו בא זאב וצרם אוזן הבכור דאינו נאסר בבירור ורק הכהן דהוא בעליו של הבכור לדידי' קנסינן אם עשה בו מום כיון שהוא שלו אף כשהוא תמים לקדש בו את האשה ולמוכרו. ומצאתי (למהרי"ט אלגאזי) שמפיו אנו חיין בהלכה זאת גם הוא כתב על משנה הזאת (ובדפוס זיטאמיר הוא בדף ס"א ע"ב) וז"ל וכמו כן נראה פשוט דאם ישראל עשה בו מום בזמה"ז בבכור שנולד לו ונתנו לכהן דאין הכהן אסור לשוחטו וכו' וזה י"ל דהי' כונת רש"י במשנה דבכהן קא מיירי בא לשלול דלא מיירי בישראל שהטיל בו מום וכו' דבכה"ג לא קנסינן לי' כיון דהוי קנס לכהן ולא לישראל עכ"ל. וכן פסק הלבושי שרד (בחידושי דינים יו"ד ס"ק רכ"ז) ותמה למה לא ביאר שום אחד מהפוסקים לברר זאת. ולפי דבריהם ע"פ שיטת רש"י ז"ל יש היתר לשאלתינו שאחרי שהכהן לא ידע מזה הרי לכאורה היתר ברור שמותר הכהן לשוחטו במום זה. אבל חלילה לעשות מזה היתר בנ"ד. ונציעה ונראה איך שגם רש"י מודה דאף אם הישראל שעשה מום נאסר הבכור לכהן. א') משנה מפורשת תנן בש"ס (בכורות דף ל"ה) היה בכור רודפו ובעטו ועשה בו מום הרי זה ישחטו עליו. ופירש"י ז"ל שם וז"ל ואפילו כהן לפי שלהצלתו נתכוין. הרי מדכתב ואפי' כהן מבואר דגם הוא הבין דמשנתינו דמתניתין בישראל קא מישתעי אלא דבכהן נמי והרי דוקא משום שלהצלתו נתכוין שרי אבל בלא"ה היה אסור אע"ג דהבועט הוא ישראל וזו ראי' ברורה. ב') במשנה השלישית כל המומין הראוין לבוא בידי אדם רועי ישראל נאמנין. פירש"י שנאמנין לומר שמאליהן ארעו להבכור. ואם איתא אם ישראל עשה מותר למה לא פירש שנאמנים שהישראל עשה ולא הכהן וזו ראיה מוכרחת. עוד שם (ל"ה ע"ב) פירש"י ז"ל מהו דתימא דניחוש לחשדא דהרועה גופי' הטילו בו עכ"ל וע"כ ברועה ישראל מיירי דקיי"ל דרועה והוא כהן באמת אינו נאמן ודו"ק. מפורש דאם הטיל בו הי' אסור. ומבואר דרש"י אינו סובר כלל דבר הזר הזה דישראל המטיל מום יהא מותר לכהן

ג ומעתה נראה מן הש"ס תנן (בבכורות ל"ג ע"ב) בכור שאחזו דם אפילו הוא מת אין מקיזין דר"י וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה הרי זה לא ישחוט עליו. ורש"א יקיז אעפ"י שהוא עושה מום. ובברייתא מסיים אף נשחט על אותו המום. והנה רש"י לא פירש בכיון אם בכהן קא מיירי או בישראל. וכן כל המפרשים. ואנו לדרכינו נראה במאי דברו הש"ס. ונראה לפע"ד דודאי בישראל נמי מיירי מדנקטו סתמא הרי גם הישראל בכלל, ובפסחים הובאה סוגיא זו (ד' י"א ע"א) דמקשה שם דרצו לומר דהיכא דבדיל לא גזר ר"י והלא בבכור גזר. ופירש"י שם והלא קדשים הכל בדילין מהם וגזר ר"י ואם איתא דבכהנים קא מיירי אין כאן קושיא כלל דכהנים לא בדילי ודומה לחמץ. וראי' דכהנים לא בדילי מקדשים מש"ס (דיומא ד' י"ד) דאמרו דלכן גזר ר"י דלא יקריב אונן כל היום משום שמא אתי למיכל. והקשו מכה"ג ביום הכיפורים ותירצו כיון דכ"ע לא אכלי איהו נמי לא אכיל וא"א דקדשים הכל בדילין מהם ואפילו כהנים האיך גזר ר"י באונן הלא יהי' כמו חדש דר"י עצמו מודה דלא גזרינן שמא יאכל (בש"ס פסחים) וגם המגן אברהם ס"ל כן מדהביא ראי' לאוכלין לכל אדם הלא בש"ס אמרו רק לענין קדשים דכ"ע בדילין מהם א"ו דכהנים לא בדילי מקדשים. ונשאר הקושיא דאם ר"י בבכורות בכהן קא מיירי האיך מקשה הש"ס בפסחים דילמא שאני כהנים דלא בדילי אלא ודאי דגם בישראלים מיירי מתניתין דבכורות. ונמצא דמבורר דגם בישראל העושה מום אסור הכהן לשוחטו. וגם מדברי רש"י (פסחים שם) אחרי העיון היטב מוכח כדברינו. דהנה על לשון הגמרא דאמרו מתוך שאדם בהול על ממונו פירש"י כהן זה בהול על ממונו הבכור שלא ימות עכ"ל. אף דפירש כאן כהן מזה מוכח דכל המשנה בישראל מיירי דאם בכהן למה לי' לפרש בכאן בכהן א"ו דכל המשנה בישראל מיירי ורק הסברא דבהול על ממונו בזה פירש דקאי על כהן דלהישראל אין זה ממונו בשום פעם וזו ג"כ ראי' מוכרחת ודו"ק

ד ואשר ביותר בפשיטות מפורש זה בפשוט במשנה (בכורות ל"ה ע"א) מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל ובא קסדור וכו' והלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרום ושוב מעשה בתינוקת משחקים וכו' והלכו ועשו לבכורות אחרים ואסרום. היעלה על הדעת דזה רק בתינוקת כהנים. ועוד עכו"ם מא"ל ומי קיל ישראל מעכו"ם. וא"ל דמיירי דהכהן צוה להם הלא הקסדור הלך מעצמו כמבואר בלשון המשנה ואעפי"כ אסרום ואיך נאמר דאם ישראל עשה יהא מותר. ועוד ראי' מפורשת דאמרי התם ואי אשמעינן וכו' נכרי דאתי לאיחלופי בגדול. ופירש הברטנורא דבישראל גדול אתי לאיחלופי ותדקדק בלשון הש"ס ישראל לא חשידי אמומי משמע דאם הטילו ודאי דאסור. וכן מפורש בפשיטות בלשון הרמב"ם בפירושו למשנת דכל המומין הראוין וכו' וז"ל לפי שלא יגיע להישראל תועלת שיעשה הוא המום. מבואר דאם הי' עושה הי' אסור. וכן להלן פירש עוד שם וא"ת שנחשוש שיעשה זה משום שמותר לישראל לאכול ממנו כשיתן לו הכהן אין חוששין ללגימא עכ"ל. מפורש יוצא דאם הישראל עושה אסור. ובפשיטות לשון המשנה דאמרו כל המומין כו' וכן כלל כל שהוא לדעת אסור אין יכול לחלק בין ישראל לכהן. ועל כולם הנה כל חקירה זאת נפשטה (בתה"ד בפסקיו סימן ק"ט) וזה לשונו ואשר נחזור על הדרישה בצירום אוזן הבכור שהיהודי צוה להנכרית שתעשה הצרימה באוזן הבכור ויותר בשביל כך לשחוט וצותה הנכרית לבתה שתעשה הצרימה לית דין ולית דיין להתיר בבכור ספק אפי' וכו' ואין חילוק בין אם הבעלים מצוין לבין ישראלים אחרים דאסור ואין זו צריך פנים עכ"ל. הרי להדיא ברור דפוסק דאסור ולית דין ולית דיין להתיר ח"ו. וא"כ לפי זה השאלה שלנו לפי הנראה אסור גמור בבירור באין שום היתר כלל. אבל תה"ל מצאתי פתח להתירו בלי פקפוק כלל. והוא דהנה לפי כל הנ"ל לבד כי דברי הפוסקים המתירין סתורין חובה לנו לבאר דברי רש"י ז"ל שלא יהי' סותר דברי עצמו לכאורה במשנה דהצורם לכל המשניות

ה הנה שלא נזכר לא במשנה ולא בגמרא לשון כונה להתיר אבל פשט לשון לדעת מבואר דהיינו כוונה. ומבואר ביותר בפירש"י (שם) במשנה דקסדור בפעם הראשונה דהתירו כתב דאין לומר דהנכרי זה להתירו נתכוין. וכן בגמרא שם בד"ה ממילא הוא וכו' ולא להתיר נתכוין וכן בד"ה מסל"ת עיי"ש. וביותר מבואר זה ברמב"ם א מה' בכורות ה' י"ב) בקטנים ועכו"ם שאם עשו כדי להתירו לא ישחוט עליו. הרי דקדק רק להתירו ועוד שם הרבה דיוקים דבעינן רק שיהיו מתכונים להתירו. וביותר מפורש (בטויו"ד סי' שי"ג) וז"ל ואם עכו"ם או תינוק מטיל בו מום מעצמו אם לא כיון להתירו מותר אבל כיון להתירו אסור עכ"ל. וכן בלשון המחבר בסי' שי"ג כמה פעמים. וכן ברמ"א ולא אמרינן דכיון להתירו. מבואר דדוקא אם המטיל מום מתכוין להתירו אז אסור. ואפילו הכהן עצמו אם צרם אוזן הבכור לו נתכוין להתירו מותר בלא ספק לשחטו אח"כ. וזה דבר הכרחי שמום הנעשה ע"י אדם הוא דוקא אם נעשה בכונה וכן מבואר במשנה דהי' הבכור רודפו ובעטו ועשה בו מום דפירש"י ואפילו הכהן. וביותר נתבאר זה דקיי"ל כר' שמעון דבכור שאחזו דם דמקיזין לו אפילו במקום שעושין בו מום ואף לישחט על אותו המום. ופירש"י כיון דלא הי' דעתו בהטלת המום כדי להתירו רק כדי שלא ימות לא קנסינן לי' ודאי בכהן מיירי כדפירש"י בפסחים. ולהסביר זה למה בעינן שיהא רק הכונה להתירו. י"ל עד"ז. דהנה כתיב ונתצתם את