שו"ת ברוך השם כט

אחד מהשני נזירים. דהלכה כבן זומא שמביא חטאת העוף ועולת בהמה. וחטאת העוף באה מספק. א"כ חזינן דבנזיר נמי יש חטאת העוף מספק. והנה (בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה) מונה והולך הר"מ ז"ל הנך ארבעה מחוסרי כפרה. ואלו הן הזב והזבה והמצורע והיולדת ולא מנה התם גר ונזיר. והיינו משום דפוסק דלא כר"א בן יעקב שסובר דנזיר הוי נמי מחוסר כפרה משום יינו אלא כרבנן דבעינן דוקא שהכפרה תהי' לאישתרויי בקדשים וכפרה לחולין לא שמי' כפרה. ועיין בלח"מ שם. וא"כ קשה דהא (בפי"א מהלכות שגגות סוף הלכה ב') מסיק הר"מ ז"ל וז"ל יראה לי שכל אלו החייבין קרבן מספק אינו מביא שמא יביא חולין לעזרה. וא"ת הלא חטאת העוף באה מספק ואינה נאכלת מפני שהביא אותה מחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו. אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק עכ"ל. הרי כתב בהדיא דאין מביא חטאת העוף מספק רק מחוסר כפורים לקדשים. ולפענ"ד נראה לבאר הדבר. דהנה (בנזיר דף כ"ט ע"א) אמר ר"י בר"י מנין לחטאת העוף שבאה על הספק שאינה נאכלת ת"ל לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק. עיי"ש ברש"י. ועיי"ש עוד בתוס' ע"ב ד"ה מתקיף שכתבו דמאן דפוסק דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וע"כ סובר דחטאת העוף באה על הספק. ע"כ סובר דהך הקישא דרשה גמורה היא עיי"ש. ועיין (שילהי תמורה דף ל"ד ע"א) חטאת העוף הבאה על הספק תשרף. ופירש"י כגון אשה שהיא ספק יולדת וסיים רש"י ובמסכת נזיר ילפינן שפיר דחטאת העוף באה על הספק. והכוונה על הך הקישא דלזכר ולנקבה. ועיין בר"מ ז"ל (פ"ז מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י') וז"ל חטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת אלא תשרף. וכיצד תבוא על הספק כגון שהיתה האשה ספק יולדת או ספק זבה וכל כיוצא בזה עכ"ל ועיין בכ"מ שם שמצא כתוב דלכך דייק הר"מ בלשונו הדוגמא ספק יולדת ספק זבה כדי ללמד דדוקא הני דהוויין מחוסרי כפרה לקדשים לכך התירו להביא ספק חולין לעזרה. אבל ס' מטמא מקדש וקדשיו לא התירו לו להביא ספק חולין לעזרה עיי"ש עכ"ל. ובזה יתפרשו לנו היטב דברי הר"מ בהלכות שגגות. דכוונתו הוא דמחלק דין חטאת העוף משאר קרבנות מפני שבחטאת העוף איכא ילפותא גמורה מהקישא דבאה על הספק. וההיקש הוי גבי אלו שנקראין מחוסרי כפרה לקדשים מש"ה מהכא נמי ילפינן דגם נזיר אע"ג דהוא לא הוי מהמחוסרי כפרה לקדשים. אפ"ה כיון שמצינו שהותר להביא חטאת העוף מספק גבי מחוסר כפורים. ממילא נמי הותר בכל מקום להביא חטאת העוף אפילו אם לא הוי מחוסר כפורים לקדשים דאין שום קרבן אחר בא על הספק. והשתא כל המדייק בלשון הר"מ ז"ל הטהור ימצא שמדויק היטב לשונו ואם תאמר והלא חטאת עוף באה על ספק ואינה נאכלת. פי' וא"כ י"ל דבזריקת דם לחוד לא הוי משום חולין בעזרה רק באכילה [וכה"ג איתא שם בתמורה ברש"י ז"ל עיי"ש] וא"כ ס"ד דבשארי קרבנות נמי יביאם על הספק ולא יאכלו. לזה בא הר"מ ומתרץ דלאו הכי הוא דלעולם גם בזריקת דם לחוד נמי הוי חולין בעזרה ורק חטאת העוף שאני. מפני שהביא אותה מחוסר כפורים. אסור לאכול בקדשים. פי' דנלמד מהיקש דהני מביאין משו"ה מביא נמי הנזיר אע"ג דהוא נמי לא הוי מחוסר כפורים לקדשים. וזהו דנקט בלשונו מפני שהביא אותה מחוסר כפורים לשון ידוע. ולא נקט מפני שהמביא אותה הוא מחוסר כפורים אלא משמע כיון דמחוסר כפורים לקדשים התיר לו הכתוב להביא אותה משו"ה מביאה נמי אדם אחר דהוה הותר מכללה במחוסרי כפרה. אבל שאר קרבנות כיון דלא הותרו מכללם משו"ה הוי הדין על מקומו דאסור להביאן מספק משום ספק חולין בעזרה. וזהו שסיים הר"מ ז"ל אבל מי שאינו מחוסר כפירים אינו מביא קרבן מספק. ואילו היה דעתו דגם חטאת העוף אינו מביא רק מי שמחוסר כפורים הו"ל לומר כך אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא חטאת העוף. ולמה נקט סתם קרבן. אלא ברור דרק קרבן אחר אינו מביא מי שאינו מחוסר כפורים. אבל חטאת העוף שהותרה מכללה הותרה נמי גבי מי שאינו מחוסר כפורים ודו"ק

סימן י'

(פ"ט מהלכות רוצח ושמירת נפש הלכה י'

) נמצאו שני חללים זה ע"ג זה מודדין מן העליון ולא מן התחתון עיי"ש. ובזה השתוממו כל אבירי לב למצוא ראי' מן הש"ס לזה. דבש"ס (סוטה דף מ"ה ע"א) גרסינן אמר אביי הרי אני כבן עזאי בשוקי טבריא ואיבעי לן מין במינו אם הוה צף או מין במינו לא הוה צף ואי מב"מ הוי טמון או לא הוי טמון. ולא איפשיטא התם. וגם אם נדחוק לומר שנפשטה האיבעיא. הא לא אפשר לדחוקי רק על האיבעיא דאי הוי טמון או לא. אבל האיבעיא דאי הוי צף ודאי לא נפשטה וכפירש"י ז"ל שם בהדיא. וגם הכ"מ נשאר בצ"ע. ולפענ"ד הר"מ ז"ל ידע והבין דרכה של ההלכה הזאת מן הש"ס דהנה (במס' טבול יום פ"ב משנה ה') אמרינן שמן שצף ע"ג יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל את היין ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם מחוברים זה לזה. ובש"ס (שבת דף ה' ע"ב) אמר רבא קלט מים מעל גבי גומא והוציא חייב. פשיטא. מהו דתימא מים ע"ג מים לאו הנחה היא קמ"ל. ואזדא רבא לטעמי'. דאמר רבא מים ע"ג מים היינו הנחתן. אגוז ע"ג מים לאו היינו הנחתו וכן שמן ע"ג מים או ע"ג יין לאו היינו הנחתו. הרי בהדיא מפורש מהמשנה ומהש"ס אליבא דרבא דכל היכא דהוי מין במינו לא הוי צף. דהא במשנה לא פליגי אלא בשמן ע"ג יין אבל שמן ע"ג שמן כ"ע מודו דאם נגע הטבול יום בעליונו של שמן פסל את כולו אלמא דהוי הנחתו ולא אמרינן דהוי צף וכן לענין שבת פוסק רבא דחייב דמב"מ הוי כמו שמונחין על הארץ ממש וכן פוסק שם הר"מ להדיא (פי"ג מהלכות שבת הלכה ד') דהוציא מע"ג גומא הוי כמו שמוציא מעל הארץ דלא הוי צף. אלמא דס"ל לרבא דמב"מ לא הוי צף. ומש"ה הרי שפיר ניחא דנהי דאפשר לומר דכאן בש"ם סוטה הו"ל לאביי דבר זה בספק אי מב"מ הוי צף מ"מ כיון דלרבא פשיטא ליה דלא הוי צף והרי קיי"ל אביי ורבא הלכה כרבא מש"ה שפיר פסק כאן הר"מ דמודדין מן העליון ודו"ק

סימן

י"א

(פ"ג מהלכות עבדים

) ענק עבד עברי לעצמו ואין בע"ח גובה הימנו עיי"ש. וכל הפוסקים והמפרשים שאגו בקול כיון דהוא פוסק כהת"ק דמוכר עצמו אין לו הענקה א"כ כיון דס"ל לת"ק דדרשינן לו ולא למוכר עצמו מנ"ל להר"מ לומר ו ולא לבע"ח דזהו לר"א עיי"ש. ועוד הקשו איך פסק כר' נתן עיין בדבריהם ולפענ"ד נראה דבר נכון דהנה באמת להת"ק לא צריך תו האי קרא לו ולא לבע"ח דהא י"ל דהוא סובר דההענקה הוא בכלל השכירות שנותן לו הכסף בשביל העבדות שיעבוד לו והלא אין יכולין הב"ד למוכרו רק בגניבתו כמו שפסק (שם בפ"א). וא"כ גם ההענקה ודאי נחשב בחשבון זה. וא"כ איך יוציאו מהנגנב וליתן לבע"ח המעות. והלא הדברים ק"ו. מה המוכר עצמו דיש לו רשות למכור עצמו על כמה שנים אפ"ה אסור לו למכור עצמו כי אם באין לו מה יאכל אבל לא משום חוב כמו שפסק הר"מ (שם בפ"א) כ"ש מכרוהו ב"ד דאין מוכרין אותו אלא על שש וגם נרצע פשיטא דלא ימכרו אותו לשלם מעות חובו. וא"כ מש"ה אסור לגבות שכר ההענקה