שו"ת ברוך השם רצח

הלבוש סי' ק"נ. והסביר במפורש כי עכשיו שקונין המקומות ואין חולקין המקומות להזקנים הת"ח אזי אסורא נמי הוה לישב באחוריו כלפי הקודש. והתימא על המג"א שהעתיק לשון הלבוש דהוי רק גנאי. והאיסור דהלבוש מחמת דהוה כמשתחוה לפני האיש היושב. ע"ש. ואלו כל הרואה לשון הלבוש עצמו יראה דבהדיא כתוב שם דהוי גנאי ואיסורא נמי הוה ועוד דנראה כמשתחוה הרי קודם תיבת ועוד כותב הלבוש דאיסורא נמי הוה. ואעתיק לשון הלבוש אות באות לבוש התכלת סי' ק"נ בימיהם הי' להם סדר בו יושיבו כ"א מן הצבור לפי כבודו ועכשיו קונין המקומות בדמים יקרים כ"א לפי עשרו ואין מקום לאותו סדר וע"כ לא כתבתי ובלבד שלעולם יזהרו שלא יעשו שום מקום לישב עליו בין הבימה שבאמצע בהכ"נ ובין ההיכל באופן שיהא פני היושב עליה נגד הבימה ואחוריו אל ההיכל דגנאי הוא ואיסור נמי הוה. ועוד כדי שלא יפסיק בין המברך על הס"ת ובין ההיכל דנראה כמשתחוה לו כשמשתחוה לברך עכ"ל. ועיין במחצית השקל במפורש דהטעם דנראה כמשתחוה לא הוי כל כך קפידא ונשאר ביותר הטעם הראשון. והרי בהדיא דלא רק גנאי אלא איסור הוה מה שאחוריו כלפי ההיכל

ועתה אעתיק לשון השערי אפרים של הגאון ר"ז מרגלית שהוא התקבל לפוסק מובהק בכל תפוצות ישראל בדיני קריאת התורה והבהכ"נ כי עשה ותיקן גדולות ונפלאות בחיבורו היקר הזה שם בפתחי שערים שער ג' סעי' ט' דאומר במפורש שלא יהי' מכוון נגד ארון הקודש שכשישתחוה יהי' נראה ח"ו כאלו אחוריהם כלפי הארון ואע"פ שהכהנים וכו' התם פנים כנגד פנים וגם פנים של מעלה כביכול פונה אל העם כמש"כ יאר ה' פניו אליך ועיין בכנה"ג סי' קכ"ח ומה שנוהגים שהדורש וכו' התם באקראי אבל היכא דדורש בשביל לקבל שכר או לאחויי חורפא ענש יענש על שמיקל ראשו כלפי הקודש אין לו תוך ויש לו אחורים אל היכל ה' שומר נפשו ירחק מזה. ומסיים שם דברוב המקומות עושין האה"ק במקום גבוה ועולין אליו במעלות ראוי לעשות בענין שלא יגיע תחתית הארון סמוך להרצפה ולדקדק שיהי' סיום מקום עמידת ס"ת שבהיכל למעלה מחצי קומת איש. וע"ד שעושין ביו"ט כשמוציאין ב' ס"ת הרי כבר העירו המפרשים והקפידו שיצדדו המברכין שלא יהי' אחוריהם להס"ת ח"ו וכן בעת שהולכין בהקפות דברו ג"כ ועיין בשלחן הקריאה במסגרת השלחן. ומה שלא ראה המערער הספרים הללו שהבאתי הלא אין אחריותו עלי ואיך מלאו לבו להוציא דבתו רעה לכתוב שחוכא ואטלולא הוא להקפיד על האחור שלא יהי' כלפי הקודש. אדרבה דבריו הם חוכא ואטלולא. ות"ל בארתי הכל כנכון וישר

וע"ד הזקנים לעיל הנה תראו במ"ר שיר השירים פרשה א' פסוק לריח שמניך בית מדרשו של ר"א אבן א' היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה פ"א נכנס ר' יהושע התחיל לנשק את האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני וזה שישב עליה דומה לארון הברית. הרי דת"ח גדול הדור כזה דומה בעצמו לארון קודש א"כ הוי לו דוקא שפיר הרשות להפך כלפי הארון בעבור כי דומה כמו אם הביאו עוד ארון קודש ממש. ואפ"ה הצריך הרי"ף להביא דוקא היתר מפסוק המפורש. ואשר היכא שהס"ת בארון ג"כ אסור להיות אחוריו נגד הארון מפורש הוא בר"ם סוף פרק ב' מה' כלי המקדש ה' י"ג דהלוים כשהיו נושאים הארון על הכתף הי' פניהם כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ולא יהי' אחוריהם אל הארון הרי בהדיא כן גם כשהתורה מונחת בארון. ובהגהת הרד"ל הראה מקורו ממדרש רבה פ' במדבר שלא יתנו האחור לארון דהעונש הי' מהקב"ה שיחיו ולא ימותו. והארון עצמו נקרא שם הוי' הוא מפורש בבחיי פ' בשלח על פסוק תפול עליהם אימתה ופחד ולכן אמר משה ובנוחה יאמר שובה ה' וכן בנסוע קומה ה'. וע"ד כשמוציאין שני ס"ת בעת הקריאה במה שעולין לתורה והס"ת השני עדיין ביד המחזיקה והרי אז אחורי העולה לנגד הס"ת כבר עמד ע"ז בהליקוטים של ר ישעי' פיק ומחייב לצדד אצדודי. והעיקר מפורש הוא בט"ז או"ח סי' ק"נ ס"ק א' ובמג"א סי' ק"נ ס"ק ו' והיותר עיקר פשוט בהפמ"ג סי' ק"נ ס"ק ב' במ"ז שהט"ז שהתיר ביו"ד סי' רפ"ב להרבנים בהדרשה רק מחמת שהוא לפי שעה אבל בקביעות אסור גם כשהס"ת בארון וביותר תמצא במחצית השקל סי' ק"נ סוף ס"ק ו' דאסור רק משום טעם הראשון מחמת גנאי

סימן קכ"ג

נשאלתי מרב אחד. ואעתיק תורף השאלה וז"ל. עובדא הכי הוי כהן אחד הי' לו שור בכור ובחורף העבר הי' השור בכור הזה אצל רועה נכרי בכפר הסמוך לעירו והנה בסוף ימי החורף הביאו להם הנכרים אומן עכו"ם הבקי במלאכת הסירוס לסרס השורים שלהם ובכפר ההוא דר גם ישראל מתושבי הכפר ההוא. ובקש הישראל את האומן שיסרס גם את הבכור הזה ואמר לו כי הכהן איש עני הוא ולמצוה יחשב לו והישראל הוא אחד ממכירי הכהן וכן עשה העכו"ם וסירסו ועוד לא לקח מאומה והכהן בעל הבכור לא הי' אז בביתו ולא ידע מזה כלל ושאל הכהן אם ניתר ע"י סירוס זה ולא החלטתי עוד בזה מאומה עדי אשמע ויבוא דברי כתר"ה עכ"ד הנ"ל: והשבתי מה שנלפע"ד בזה

א הנה שני ענינים לפנינו בדת תוה"ק הא שאסור לנו להטיל מום בבכור כמו בכל הקדשים והוא מלא תעשה כאשר מנו כל מוני המצות מהפסוק כל מום לא יהי' בו היו"ד בשוא והה"א בפתח ועיין (תוס' בכורות ל"ג ע"ב), וזה הל"ת נוהג בין בזכרים בין בנקיבות בין בכהן ובין בישראל כאשר מבואר בהחינוך וכל הראשונים. ומזה נצמח עוד ענין שני לו אשר הבכור נאסר אם הטילו בו מום שעברו על מל"ת ויש בזה פרטים רבים אשר לא נתבארו על בוריים אם רק הכהן הצורם אסור. או גם הישראל שצרמו נאסר. אם ע"י עצמו או גם ע"י עכו"ם וצריכין אנחנו לברר כל זה בעז"ה

תנן התם (משנה בכורות ד' ל"ד ע"א) הצורם אוזן בבכור ה"ז לא ישחוט עולמית דברי ר"א וחכ"א נולד בו מום אחר ישחוט. ופירש"י הצורם בכהן קא מיירי. א"כ הרי מבואר לכאורה דדוקא דרק אם הכהן עשה זה קנסוהו אבל לא לאחר ואפילו אם הישראל הטיל בו מום דגם הוא מוזהר מ"מ מותר לשחוט וגם הרע"ב פירש כדברי רש"י והוסיף שפוגם אוזן הבכור כדי שיהי' חולין בידו. אמנם צ"ל למה פירש"י כן אף שבדברי הרע"ב אפשר לדחוק שאורחא דמילתא דהכהן עושה זאת כדי שיהי' חולין שאליו הוא נושא נפשו אבל מה מועיל להישראל אם יעשה הלא אפילו בעל מום צריך ליתנו לכהן כמבואר במשנה ריש פרקין (וברמב"ם פ"א מה' בכורות) וכן בש"ך (יו"ד סי' ש"ו) אבל זה דוחק דאטו מעשה אתא התנא לאשמעינן. הרי התנא אתא לאשמעינן דמום הנעשה בידי אדם אסור ואשר לא ידענו עד כה כלל מזה. ואם הדין דגם בישראל שעשה מום נאסר איך פירשו רש"י והרע"ב דבכהן מיירי אלא ודאי דבאמת דוקא פירש"י בכהן ולא בישראל ולמה באמת יהי' מותר הבכור אם הישראל עושה בו מום הלא בעצם האיסור שלא להטיל מום שוה הישראל להכהן

ב והייתי סבור לומר דהנה תנן (במס' מעשר שני) הבכור מוכרין אותו תמים חי ובע"מ חי ושחוט ומקדשין בו את האשה. ובמס' בכורים תנן הבכורים הן נכסי כהן וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל פירש הבכורים כמו דבכורים וא"כ אחרי שהבכור הן נכסי כהן לכל התנאים והאמוראים וכל הפוסקים ואף לרב נחמן דסובר דבזה"ב הן נכסי גבוה אבל בזמן הזה מודה דאית לי' לכהן זכי' בגויה אמנם לישראל ליכא לשום