שו"ת ברוך השם רצו

העומר ואסרו רז"ל לישא אשה משום אבלות הגדולה דתלמידי ר"ע ואפ"ה כל שבא יום הקדוש של הל"ג בעומר התירו רז"ל בו ביום האבילות הגדולה פקע ממילא נמי גם האבילות דיחיד ואלא ממ"נ דתימא כיון דהאבילות דיחיד שלה דהאח הנפטר כיון שמוסיף בישיבה על הארץ ונעה"ס ורחיצה וכדומה חל שפיר ככל האיסור המוסיף דחל על איסור. אבל ע"כ נאמר כיון שהותרה מקצתה לנשואין דהותרה בשביל האבילות דר"ע הותרה נמי פשיטא וכ"ש לאבילות דידה ובפרט שאיני רואה שום תוספת באבילות דיחיד בתוך שלשים לכל ימי העומר בלא"ה אסורים בתספורת וכו' ככל אבל תו"ש וא"כ לא חל כלל וכל שהותרה הותרה לגמרי. ויש לי ראיה ע"ז ממצות פדיון הבן בתוך שבעה שמותר לעשות משתה כי באה המצוה וקדחי לו הכא נמי לא החופה של בתה מדחה את האבילות ולהתיר להכלה להנשא אלא היום הזה דקא גרים וכל שרק האי יומא א גרים להתיר נשואין ולשמוח דיו לעבד הנפטר להיות כרבו. ואם לכבוד רבותיו התירו אע"ג דאחר ל"ג בעומר יחזרו לאיסורן עאכו"כ להכבוד הנפטר אין יום כזה שייך להתאבל בנשואין. ועולה ודאי למנין שלשים גם כשישמחו בו הקרובים של החוה"כ וכך נלענ"ד להלכה

ואגב ארשום הערה שנתחדש לי לזכרון למה לא מברכין ברוך שפטרני על בתו כשנעשתה בת י"ב שנה וי"א דנמי נעשית גדולה ולמה רק בבר מצוה ולא בבת מצוה. אבל ניחא דבשלמא בבן אין ספק מעולם מתי זמן גדלותו שיצא מרשות האב ורק יודעין הזמן הקבוע בן י"ג שנה אבל בבתו הא יכול להשיאה בעל כרחה כשהיא קטנה ואין לו עוד רשות בה א"כ בכל ימי קטנותה נמי יכול להתפטר מעונשה ולא שייך לקבוע ברכה אחרי שאין קבוע לה זמן

סימן קכ"א

ע"ד שנשאלתי אם ר"ל נפטר בחור שהגיע כבר לימי גדלות רק שלא נשא אשה עדיין אם ילבישו לו הטלית במותו. ופסקתי דלא ילבישו אותו רק טלית קטן ולא טלית גדול. והוא עפ"י דברי המרדכי בה' קטנות סי' תתקמ"ו דכותב שם דיהי' כלועג לרש ח"ו דבמיתתו שפטור מציצית מלבישין לו ובחייו דהי' מחויב לא נהג בו ע"ש וא"כ ה"נ כיון דאנו נוהגין דטרם כניסתו לחופה בנשואין עם אשה אין לובשין טלית גדול עפ"י דברי הסמיכות גדילים תעשה לך וכי יקח איש אשה ע"ש א"כ אם בחייו לא נהגו בו יהי' ח"ו במיתה לועג לרש כדברי המרדכי לכן לובשין רק הטלית קטן. כדי שכשיקום בתחיית המתים בב"א יהי' לו ציצית

סימן קכ"ב

ע"ד שמערער ההוא גברא על דבר ההלכה שכתבתי שיש מקור על פי ד"ת לעשות האה"ק גבוה שלא יהי' אחורי האנשים כלפי האה"ק וכתב שהוא חוכא ואטלולא לתקן שיהי' האה"ק גבוה. הנה זה הביאני להראות לכל מי שיש לו עינים לראות ואזנים לשמוע איך שלא יודע צורתא דשמעתתא דא וכותב בלשון מדברת גדולות בלי שום עיון כלל ואפילו בדברי האחרונים

והנני להראות כעת ביותר ביאור שורש ומקור הזה איך שמראש הררי קדם וממגד גבעות עולם נובע החומר הזה להיות זהירין בכל מיני זהירות שלא יהי' חס ושלום אחור של בו"ד כלפי הארון הקודש. זה לשון הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' כלי המקדש הלכה י"ג נושאי הארון נושאים פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים. והכסף משנה לא הראה שם מקורו מן הגמרא. אבל בא החידושי רד"ל שם וכתב שהרמב"ם ז"ל הוציא זה מן המדרש רבה פ' במדבר פ' ה' וז"ל בני קהת נושאי הארון היו מהלכים אחוריהם לדרך ופניהם לארון כדי שלא ליתן אחור לארון וכו'. כדי שיחיו ולא ימותו עכ"ל המדרש. הרי התם אע"ג שהיו עסוקין במלאכתן אפ"ה אין היתר לזה שיהי' ח"ו האחור כנגד הארון ואם ירצה להתעקש ולומר דהארון הקודש שבמדבר הי' חמור מחמת כי הלוחות היו שם. הוא טעות. דכן הוא לשון הרמב"ם סוף ה' ס"ת ה' יו"ד דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר עכ"ל וכתב ההגהת מיימוני שם שזה ששאלו למורו ז"ל למה אין משכיבין הס"ת בארון כמו הלוחות יפה שאל. והר"ת בתשובה שכן הי' יותר טוב מטעם זה שהס"ת ממש כמו הלוחות והסכים להשכיב הס"ת בארון כמו הלוחות ואך עיין בשו"ת הרדב"ז סי' תק"ל שהסביר טעם שאנו נוהגין שהס"ת עומדת עיי"ש הרבה טעמים אבל גם הוא כותב שם שבודאי הס"ת שוה ממש להלוחות. והנה כי כן הלא הארון הקודש של הס"ת כמו הארון של הלוחות ועיין בספר בחיי פ' בשלח על הפסוק תפול עליהם אימתה ופחד שכתב דהארון עצמו הוי שם הוי' ית"ש ומביא ראי' מפסוק כשהי' נוסע הארון הי' אומר קומה ה' ובנוחה יאמר שובה ה' וע"ש היטב שמפרש בהדיא דהארון הקודש שהס"ת מונחת בו הוי השכינה ולכן אומר קומה בה"א אחרונה וכן שובה ה' ג"כ בה"א ולא אומר קום שוב אלא קומה שובה כי הה"א האחרונה מרמזת להשכינה כידוע למקובלים ע"ש בדבריו הקדושים וא"כ הרי המחזיר אחוריו כלפי הארון הוי ממש כמחזיר אחוריו כלפי השכינה ח"ו. והנה לפי"ז הרי יוקשה איך באמת מחזירין הכהנים אחוריהם כלפי הארון הנה הלא אנו רואין איך שהש"ס מפורש מעורר בזה דזה לשון הש"ס סוטה ד' ל"ח ע"א כה תברכו פנים כנגד פנים אתה אומר פנים כנגד פנים או אינו אלא פנים כנגד עורף ת"ל אמור להם כאדם האומר לחבירו. עכ"ל הש"ס. והנה רש"י ז"ל ד"ה או אינו פירש כאן דלמא שאין הצבור צריכין להסב פניהם לצד הכהנים. אבל דוק נא בעיון גדול מה דחק לרש"י ז"ל כאן ותראה שמשם מבואר דהענין הזה שיהי' אפילו רגע קלה אחורי האדם כלפי ההיכל הוא דבר קשה מאוד להתירו. והיינו דלכאורה תידוק מרש"י זאת מדאומר רק שלא יהיו הצבור צריכין להסב פניהם לצד הכהנים משמע לכאורה מדלא אמר להיפך או אינו אלא שלא יהיו צריכין הכהנים להסב פניהם כלפי העם יתרצה לומר דזה לא אכפת כל כך לרש"י ומשום דזה אפשר לא הוי קפידא כל כך ואפשר שהכהנים יעמדו פניהם כלפי ההיכל ולא יסבו פניהם לפני העם. וא"כ מדמתירין להם לכהנים להפוך פניהם להעם ש"מ דאיסור אחורי הכהנים לההיכל לא הוי איסור כ"כ. הנני להראות לך איך שהוא טעות גדול ואדרבה מזה הרש"י גופא מוכח דזה הוי איסור גדול שיהי' אחורי הכהנים אפילו כלפי ההיכל ורק מחמת נשיאת כפים הוכרחה התורה להתיר להכהנים והנני לבאר דהנה בש"ס לקמן ד' ל"ט ע"א פירש"י על הגמרא דאמרה כי עקר כרעי' מאי אמר. ופירש"י עצמו וז"ל כי עקר כרעי' בעבודה למיסק והוא מחזיר פניו כלפי תיבה. וידוע דתיבה הוא הארון הקודש שמניחין בה הס"ת כדאי' בהדיא בש"ע או"ח סי' קנ"ג סעי' ב'. וכן פוסק הרמב"ם פי"ך מה' תפלה ועוקרין ממקומן והולכין ועולין לדוכן ועומדים שם פניהם להיכל ואחוריהם כלפי העם עד שישלים הש"ץ מודים ואז מחזירין פניהם כלפי העם עד שכשמשלימין ברכתם מחזירין פניהם כלפי הקודש עכ"ל הר"ם ע"ש. וא"כ האיך הי' הוה אמינא כלל שיהיו פונים העם באחוריהם וערפיהם לצד הכהנים הלא כשיעלו הכהנים לדוכן יהי' ראשית זאת כמו עם שאחורי הכהנים דאינן בכלל ברכה כלל כדאי' בגמרא זה ל"ח ע"ב בשם אבא ברי' דרב מנימין בר חייא ופירש"י כיון שאין הברכה חשובה עליהם לעקור רגליהם ולבא לפני הכהנים להיות מתברכים פנים כנגד פנים כדת הלכך אינן בכלל ברכה כדאמרינן כה תברכו פנים כנגד פנים עכ"ל ע"ש. א"כ הרי סותר עצמו רש"י ח"ו דאיך זה הי' לו הוי אמינא דלא יהפכו העם פניהם ויעמדו בערפיהם כלפי הכהנים