שו"ת ברוך השם רצה

לברית כן יכנס לתורה תחלה והדר ולחופה ששני אלה ודאי על האב והאם והדר ולמע"ט שהיא רק בדרך תוספת ברכה וקדושה וטהרה. לזרע אברהם שידריכו בניהם למע"ט ג"כ אבל תורה וחופה ודאי חיובם עליו ביותר. ונבא מזה דכשם דלבנו חייב להשיא אשה כן נמי מחויב להשיא בתו דמחד קרא נפקי קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים. וכשם דהבת הנשאת לא מחויבת לדחות זמן נשואיה מחמת אבילותה על שאר קרובים כדאי' בש"ע כן נמי אביה אינו צריך לחוש לאבילות דשאר קרובים מלהכניס בתו לחופה בתוך שלשים

ועתה נבא אל הענין האם של בנה החתן או בתה הכלה אם היא חלוקה מהאב בענין כזה דלכאורה מפשטות לשון המשנה הנ"ל דקדושין כ"ט א' הא מפורש דרק אנשים חייבין ונשים פטורות ובזה הא כללו בש"ס להשיאו אשה דמשמע דהאם פטורה מלהשיא לבנה אשה אבל קצת חידוש למה לא פרכי בש"ס ד' ל' ע"ב ואיהי מנלן דלא מפקדה כדפרכי בש"ס בכל אינך וכאן שתקו בגמרא לגמרי. ואך ראה נראה בהר"ן ז"ל דעמד ע"ז הדקדוק למה לא מפרשי בש"ס כאן למה האם פטורה. וע"ש שתירץ דכיון שקיי"ל דאיהי לא מפקדה על פו"ר א"כ הא הוי כמו ללמדו תורה דלמדין דהאם פטורה דכיון דהיא בעצמה פטורה מת"ת מפסוק ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ממילא היא פטורה ללמד בנה א"כ ה"נ על נשואי אשה לבנה ע"ש אבל אכתי מה הי' מגרע להש"ס לחזור ולפרש זה כשם שפירשו על פדיון בנה אע"ג דידעו כבר מת"ת מ"מ לא רצו לקצר ה"נ הי' להם לחזור ולשנות זה. אבל ודאי דיש כאן רמז להלכה. דהאם נמי חייבת להשיא לבנה. ראשית דהפסוק דנביאים דמביאין בש"ס קחו לבניכם נשים בדיוק דנכתב בלשון רבים קחו ש"מ דקאי אתרוייהו כשם שדרשו על הפסוק איש אמו ואביו תיראו שנים דגם הבת חייבת רק משום דאין סיפוק בידה לעשות כי רשות אחרים עליה לכן כתיב איש ה"נ יש לומר דלכן במשנה דפטרה אותה ואמרו אנשים חייבין ונשים פטורות משום דזימנין האם נשאת לבעל שני דאין סיפוק בידה להשיאו לבנה מבעלה המת כי רשות אחרים עליה אבל באמת היא חייבת ולכן אמר הנביא קחו לבניכם נשים דכשעוזר השי"ת שהאב והאם שניהם קיימים וזוכים להכניס בנם לחופה המצוה מתקיימת בשניהם יחדיו. ולכן לא שאלו וחקרו כלל הש"ס מנלן דאיהי פטורה. הא חדא

ועוד דהרי לריב"ב דאומר על שניהם הוא אומר פרו ורבו דודאי אז גם האם חייבת להשיא לבנה והיינו דנראה נא מה השיבו לכאורה על דברי ריב"ב דלכאורה קרא מסתברא כותי' דהא לשון רבים כתיב פרו ורבו. אבל יש להסביר דרבנן נמי מודים דפו"ר דכתיב בלשון רבים ודאי על שניהם נאמר רק למען שלא יהי' סתירה מסיפא דקרא דכתיב וכבשה חסר מי דרכו וכו' הוציאו הפסוק ממשמעותא אבל כל זה על הנקיבה עצמה אבל למען קיים שניהם כאחד הא שפיר דכשישיאו לבניהם נשים הא מקיימים פרו ורבו דזה ברייתו של עולם להוליד בנים ובנים יולידו בני בנים ויתקיים פרו ורבו ומלאו את הארץ ולפיכך כיון שי"ל דריב"ב ורבנן שוים בכה"ג למה נעשה פלוגתא רחוקה ועל כן משום האי טעמא יש לי בענ"ד לתרץ קושית הר"ן דלכן באמת לא פריך בש"ם כאן ומנלן דאיהי לא מחייבא משום דבאמת האם נמי מחויבת בנשואי בנה

ועוד אפי' פשטות ההלכה דעכ"פ באה"ע בסי' א' מביא המחבר ז"ל בסוף הסימן דנעיין בסי' קנ"ד דהיכא דטוענת בעינא חוטרא לידא וכו' יוציא א"כ הדר הדין דיש איזה אשה דאפקדה ושוב מחויבת להשיא לבנה גם להר"ן ז"ל וד"ל. ועיין בלשון רש"י על לשון הש"ס סוף פ' הבע"י דכתב מדכפינן לרבה ש"מ דמפקדה וא"כ היכא דטוענת דכופין אותו להוציא ש"מ דמפקדה ודו"ק. ועוד הא פשוט שם הביא הרמ"א דעת הש"ג דמ"מ לא תעמוד אשה בלי איש משום חשדא. והגר"א הראה מש"ס ב"מ ד' ע"א ע"א ע"ש וא"כ אותו החיוב ודאי עליה נמי שתשיא אשה לבנה בלי ספק כלל גם להר"ן שוב הדר דינא דהאם אפילו אם לא הי' אב החתן או הכלה קיים האם גופה מחויבת להכניס את בנה או בתה לחופה והוי שוב האם כמו החתן או הכלה עצמם. דאין מחויבין להביט על חיוב אבילות דכל שנדחית האבילות להחתן והכלה כן נדחית אבילות אביהם או אמם. וכ"ש היכא שהאב בחייו עם אשתו ושניהם זוכין להכניס בנם או בתם לחופה כבר הוכחתי דהסברא שכמו הוא האב כן היא האם ישמחו ביחד בשוה ובזה יש לרמז ישמח האב ביוצאי חלציו אזי לכ"ע בלי ספק ותגל אמו נמי בפרי בטנה כי אשה בעלה משמחה לכ"ע לכל הדיעות אפילו היכא דאם אין האב יש שיטת אביי דאשה פטורה משמחה אפ"ה בעלה משמחה. ה"נ בהשמחה של חיוב האב מביאה להאם ג"כ לחיוב שמחה של בנה

והנה עוד יש להביא ראי' דהרי פשוט במשנה דפ' האיש מקדש וכו' בה ובשלוחה בה מבעי אלא דמצוה בה יותר מבשלוחה וש"מ דיש מצוה גם באשה להנשא והיינו כדברי הח"מ סי' ל"ו ס"ק ב' דמסייעת לו במצוה ועיין אה"ע סי' א' במכירת ס"ת להשיא יתומה דמתיר הב"ש דבה יש משום לשבת יצרה והוא דלא כהרד"ק דהובא בבאה"ט סוף סי' א' באה"ע ועיין ספר בני יונה עם הדעת קדושים הנדפס מחדש על ה' ס"ת ביו"ד סי' ע"ר ס"ק ה' דהסבור הדעת קדושים דאפילו אם משום לשבת יצרה ליתא בנשים דהוי הולדה ודו"ק אפ"ה רישא דקרא לא לתהו בראה ישנן בנשים ג"כ כי כשיושבת בלי איש הוי עולמה תוהו ובהו כי תפארת אדם אך לשבת בית א"כ אמה של הבת ג"כ חייבת

ולא עוד אלא שיש לי בעז"ה עוד פרפרת נאה להסביר דאדרבה על האם שתבוא להשיא לבנה ולהובילו לחופה בעת אבילותה ר"ל על ש"ק יש יותר ויותר להתיר מלהאב לבנו והוא רמז חדש

דהנה כל ענין אבילות דהחמירו שלא יכנס לשמחה ומשתה וסעודת מריעות הא נלמד רק ממ"ע דטומאה דכתיב לה יטמא מצוה. וכן הרמב"ם ז"ל מונה מצות עשה דאבל דרק להז' הקרובים הוא רק משום דכהן מטמא להם א"כ הא יש לנו שיטה חדשה הובא בה' אבל ובהשו"ת שאגת ארי' סי' ס"ז דכיון דנשים אינן בבל תטמא כי בני אהרן ולא בנות אהרן ונקיבות מותרות לטמא גם כהנות שוב על הנשים לא נאמר כלל החיוב דלה יטמא מצוה דרק מי שאסור לטמא לרחוקים עליו נאמר דמצוה לטמא לקרובים אבל הני נשי דליתניהו בהאיסור דלנפש לא יטמא כי בני אהרן ולא בנות אהרן ליתניהו נמי במ"ע לה יטמא וכיון שכן הא דון מינה ומינה דליתא נמי בהו המ"ע דאבילות כלל וד"ל עכ"פ הגם דלדינא לא פסקינן כהנ"ל ובודאי ישנן במ"ע דאבילות אבל עכ"פ קילא מאד ומאד אבילותא דנשים מאבילות של האנשים. וא"כ ממנ"פ אם אפילו נודה להר"ן בכל פשטיות דבריו דאם אינה מחויבת להשיא לבנה אבל אפ"ה לעומת זה הא גם אבילות שלה רק מקופיא קבעינן עליה שוב גם שמחה של מצוה קלה תהא זהירה כבחמורה

ויש לי עוד בעז"ה רמז יקר ממשנה שלימה דבנדה פ' יוצא דופן דף מ"ד ע"א תינוק בן יום א' שמת הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם וידוע דמוקשה מאד הלשון כחתן אך התויו"ט ואינך מפרשים פירשו דהוי כחתן יוצא מחופתו דלבם דוה עליו ואפ"ה דקדקו "לאביו "ולאמו ש"מ דגם אמו מכנסת אותו לחופה כמו אביו ושם מפורש דשוה לענין זה תינוק לתינוקת ממש וד"ל

ולבד כל הנ"ל יש להתיר בדינא שבנ"ד על אופן אחר. דהנה בשלמא בכל ימות השנה אפשר מי שיחמיר לעצמו ולא יזניחון אותו אבל בל"ג בעומר דהא ממילא בימי