שו"ת ברוך השם רצד

שלו. וכמה קשה שיטתו הלא בש"ס מנו במשנה בב"מ פ' הזהב רק חמשה חומשין הן ולא ששה אבל ע"כ דלהבה"ג כולל זה עם מעשר שני ויסבור הבה"ג כמ"ד דממון גבוה המע"ש וכן מתנות כהונה דפה"ב ג"כ יהי' לדידי' ממון גבוה ומשלחן גבוה קא זכין הכהנים בהחמשת סלעים של פדה"ב ועיין בשו"ת הרשב"א סי' ח"י והובא בשו"ת דברי יעקב סי' פ"ו שלא יוקשה ע"ז כלל מהש"ס דיבמות ד' פ"ז ע"א ודו"ק אלא בפירוש ג"ז הוי ממון גבוה א"כ לא קשה כל כך עליו על הבה"ג ז"ל מהמשנה דחמשה חומשין אבל עכ"פ יוקשה עליו מצד אחר דאיך מדמה זה למעשר שני התם יש לו דרך אחרת שישא הפירות לירושלים ורק כשאינו רוצה מחמת טרחת הדרך ונתנה לו הרשיון לפדותו אזי שפיר יש עליו קנס להוסיף חומש. אבל כאן איזה ברירה הי' במציאות. אבל באמת מראש צורים אראנו דהקב"ה צוה לפדות הבכורים בגופי הלוים ולא בממון ורק אחרי שפקדו הלוים והיו רק עשרים ושנים אלף והבכורים היו עודפים על כ"ב אלף במספר רע"ג הוכרחו ליתן כסף הפדיום לאהרן ולבניו וא"כ מה מתוק ונעים לנו תיבת ופדויו פי' דקאי על פדייה העיקרית הראשונה שנפדו אז בחילוף הלוים הא הי' רק מבן חודש דהלוים גופם היו נמנין רק מבן חודש ומעלה דלא צוה השי"ת כלל לפקוד שום בר נש מפתחות מבן חודש לכן עד סוף כל הדורות לא יכולין לפדות הפחות מבן חודש משום דפדויו הראשון הי' רק בן חודש ועתה נתיישב בטוב שיטת התוס' דגם בכלו חדשיו אין נפדה וז"ב וכן שיטת רש"י דתלי בנפל ג"כ יש ליישב דקאי רק על שיהי' חי גם אחר ל"י ודו"ק ונתיישב ג"כ שיטת הבה"ג דהא עכ"פ שוב דומה לשיטתו למעשר שני שהי' פה ג"כ ברירה שהבן לוי פדה בעצמו. וסגי לי' להבה"ג שבזה הפרט יכולין לכוללו זה החומש של פדיון הבן בכלל החומש של הפודה מעשר שני ודו"ק וזה ברור. ומעתה הנה ברור לנו נוסח הגאונים להכהן לשאול מאי בעית טפי ליתן לי בנך בכורך פי' הוא שואל ומברר לו איך הי' אם היית אתה אז בפדיית הלוים אם היית יותר רוצה ליתנו לי שאני אפדך או שתחפץ לפדותו בעד חמש סלעים דוקא. כדמחייבת מדאורייתא. והיינו אם השאלה הזאת לא הי' הלא הי' לנגדינו שיטת הבה"ג שמחויבין להוסיף חומש ולא סגי בחמש סלעים בלבד. לכן באים ושואלים אם הי' משיב שהי' רוצה יותר לתת לו פי' אם הי' כמו אז במדבר הלא א"כ רק מחמת שאין כעת לוי מוכרח ליתן מעות כסף אזי שפיר הדין שיוסיף חומש אבל כשמשיב שחפץ לפדותו למה יוסיף חומש כלל. ובזה אנו מבינין הדקדוק אי חפץ אתה לפדותו בעד "חמש "סלעים פי' רק חמש סלעים בצמצום בלי תוספת חומש. והוא משיב חפץ אני לפדותו והילך שוה דמי פדיונו בלבד ולא יותר כלל ודו"ק

סימן ק"כ

ע"ד השאלה שנשאל אדוני אחי הגאון מהגביר אלכסנדר בראדסקי מקיוב בתוך שלשים לאבל אשתו על אחי' המנוח המצוין אשכנזי ע"ה שבא למנוחת משכבו אסרו חג הפסח תרס"ה אם רשאין להתיר לה שהיא אמה של הכלה להיות בעת כניסתה של בתה הכלה הבתולה ביום ל"ג בעומר תרס"ה שהוא ח"י אייר שעדיין הוא בתוך שלשים וידוע שמנהג ישראל הקדושים בתולה נשאת במזמוטי כלי זמר וסעודה ערוכה בשמחה ומשתה או שידחו הנשואין עבור זה שלא תהי' אמה רשאה לבוא להחופה והסעודה בל"ג בעומר ורצה כ' אחי גם ממני שיקול הדעת. וזה שנ"ל בזה

דעת הב"ח ביו"ד סי' שצ"א ידוע דמתיר באבילות שאר קרובים וכאשר הביאו הש"ך ואם כי הש"ך לא הסכים לו אפ"ה הנוב"י הכריע כהב"ח וכדאי' בפ"ת ג"כ ועיין גליון הרש"א שהוא ג"כ מתיר אבל הגאון השו"מ בדברי יוסף על יו"ד שצ"א השיג על הנוב"י ואוסר

והנה יש לי קורטב של דיבור חדש בענין זה. דהנה כל דבריהם ז"ל יש לומר דפלפלו אך בשמחה של שאר קרובים אבל בשמחה של נשואי בן או בת שהיא מצוה גדולה להאב והאם להכניס בניהם לחופה בזה לא יאמרו לאסור בתוך שלשים לאבלות דשאר קרובים והנה לא מיבעי באם הי' אבי החתן אבל ר"ל על שאר קרובים זה מילתא דפשיטא דרשאי להכניס בנו לחופה בתוך שלשים דהא כשם דהחתן כשלא קיים פו"ר אין לו להביט על אבילות ר"ל משאר קרובים כי מצות פו"ר דוחה לגמרי אבלות כן נמי האב לא שייך לחוש לאבילות כי עליו המצוה מוטלת להכניסו לחופה וכדתנן במשנה בקדושין כל מצות הבן על האב ומפרשי בש"ס דהפירוש כל המצות של הבן המוטלות על האב וחושב שם למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה. א"כ כשם דמילה הוי מוטל על האב כן גם להשיאו אשה מיקרי מצוה המוטלת על האב. ורק כשאביו אינו משיאו מובן שהבן מחויב בעצמו לישא. והרי פדיון הבן נמי כן דהאב מחויב לפדותו ואם לא פדה האב מחויב הבן לפדות את עצמו כשיגדל כן לפי פשטות הלשון של הש"ס בחיוב להשיאו אשה דעליו מוטלת. ובודאי כל שהבן אינו חש לאבילות כן האב לא יחוש. ואשר בזה יש נמי די הסבר קושית הד"ח ברא"ש סוף פ' יש בכור. למה הנוסח בהברכה שמברכין כן יכנס לתורה ולחופה ולמעש"ט הרי הי' להקדים מעש"ט קודם לחופה שמעש"ט בבן י"ג וחופה בבן שמונה עשר. אשר כבר בכמה אופנים תרצתי ב"ה זה ועתה בזה דלעיל נמי יש לתרצה כי בשלמא תורה וחופה מפורש בש"ס שזר מוטלת על האב כדתניא שם ללמדו תורה מנלן שנאמר ולמדתם את בניכם. להשיאו אשה מנלן שנאמר קחו לבניכם נשים ע"ש אבל מעש"ט הוא שלא הטילה התורה בחיוב גמור כי אם בדרך מעלה וקדושה ואהבת הבורא ית"ש שנאמר באברהם אבינו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה' אבל שיהי' מפורש בדברי רז"ל לשון חיוב לנהל הבנים למעשים טובים כשם שמחויב ללמדו תורה ואומנות וכיוצא זה בשום דוכתא לא נמצא. והשכל בזה כי הבחירה ניתנה שגם השי"ת בכבודו ובעצמו אשר הכל בידי שמים סלק כביכול א"ע מהענין ונתן בחירה לב"א כן נמי להאב הגשמי לא הטיל הבורא ב"ה ח"ו שיתחייב להטותו לבנו לדרך ומעשים טובים כחיובו למולו ולפדותו. ואשר זה מפרש הנביא המקונן בפירוש מי זה אמר ותהי ה' לא צוה. כי הרי כולם יודו כי הכל בידי שמים. ומכל מקום מפי עליון לא תצא הרעות והטוב פי' דהגם שהכל ביד ה' אפ"ה חוץ מיראת שמים. כי מפי עליון לא יהי' נגזר ונכרז ח"ו שיהי' חלילה האנשים הללו רעים או אנשים טובים כדאי' בש"ס ואלו צדיק ורשע לא קאמר. ולפיכך מה יתאונן אדם חי ועל ה' לא יזעף לבו ח"ו לעולם כי אם גבר על חטאיו על עצמו בלבד ועל אולתו שלו הוא בעצמו מתחייב בנפשו שתסלף דרכו. וז"ב. וממילא מרומז נמי הנ"ל דמי זה אמר ותהי להבן שה' לא צוה כי הכל צוה השי"ת להאב שיזכה לבנו חוץ מזה שעל המע"ט מפי עליון לא תצא כזאת בהרעות והטוב שיטיל הכתוב על האב ולפיכך מה יתאונן על האב שהוא רק אדם חי כי אם גבר על חטאיו שלו כי אין אבא מזכה ברא ואין אברהם מציל את ישמעאל פי' אין חיוב ושום עונש בזה על אברהם שלא הציל את ישמעאל כי רק עד י"ג שנים הוי עליו החיוב לחנכו אבל אם אך בא יומו שנעשה גדול מברך האב ברוך שפטרני והולך לו מכל וכל ממעשים הטובים של בנו בדרך חיוב גמור כאינך כלהו

ונחזור להנ"ל דלפיכך נכון מאד שהקדימו רז"ל בשבת דכשנכנס לברית מברכין להאב שיזכה להכניסו לתורה ולחופה ולמעש"ט פי' דהברכה היא להאב והאם דכן התחילו רז"ל בהברכה או"א קיים הילד הזה לאביו ולאמו וכו' ומסיימין וחותמין הברכה פ' זה הקטן גדול יהי' וכשם שנכנס