שו"ת ברוך השם רצג

וקיימים לעולמים ועיין בספר הליכות אלי' מהרה"ג מס מילא בחלק זכור לטוב סי' ח' שהביא לפי דבריו מציאה חדשה שמצא בספר מעב"י

סימן קי"ז

בעת שקיימתי מצות פה"ב לנכדי היקר שנמצא כתוב במדבר קדמות להגאון אזולאי ז"ל כי קבלה בידינו שהבן הבכור שנפדה בחמש סלעים לכהן בשמחה והכהן לא יחזיר שום דבר בשום אופן יהיו בטוחים שהילד יחי' וינצל מפגע חולי הילדים ויגדל ויהי' לאיש עכ"ל. והמצוה החביבה הזאת דלא שכיחא כפי דברי התוספת דמחלקין בין מילה דלא מברכין שהחיינו ובפה"ב מברכין שהחיינו משום דמצוה דפה"ב לא שכיח. אמרתי דיבור של תורה תה"ל

הנה בש"ס קדושין ח' רב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמר לדידי חזי לי ופירושו דאע"ג דלא הי' שוה ה"ס שם לנפשו בה"ס. וקשה להבין למה באמת הי' רב כהנא מהדר ליקח סודרא דוקא ויכול הי' ליקח ה"ס ולקנות סודרא והיכי תמצא שיש שייכות דוקא סודרא למצות פדיון הבן

ומצאתי בעז"ה פתרון לחידה הסתומה הזאת דנקדים למה תיקנו חז"ל נוסח הברכה אקבמצ"ו על "פדיון "הבן ולא בפשיטות על פדיון בכור וכשם שתיקנו לפטר חמור לברך על פדיון פטר חמור בש"ע יו"ד סי' שכ"א ה"נ הי' לברך כאן על א בכור ולא פדיון הבן. ועל פי לימוד ההלכה יש להסביר דהוא מחמת שיטת הריב"ש שהביא הרמ"א ביו"ד סי' ש"ה דאין יכולין לפדות הבן על ידי שליח רק האב בעצמו דוקא והחתם סופר ז"ל הראה סמך גדול לזה מהתורה דכתיב במכת בכורות במצרים אני ולא השליח ודברי פי חכם כמהו חן ולכן מדקדקין בברכה הזאת להודיע דהגם דבש"ס בכורות ד' י"ג איתא בהדיא דפדיון פטר חמור הי' ע"י שליח וע"י אחר נמי בלי פקפוק כלל ע"ש בש"ס לכן מחלקין הברכות דבפטר חמור דיכולין לפדותו ע"י אחר שאין בעל הפטר חמור שפיר מברכין בא"י על פדיון פטר חמור אבל פדה"ב שאי אפשר ע"י אחר לכן מברכין רק על פדיון הבן להודיע בזה ההלכה הברורה שאסורין לפדות ע"י אחר רק האב בעצמו וזה ברור. ואפילו להפוסקים החולקים על הריב"ש הא רק ע"י שליח סוברין דיכולין לפדות משום דששא"כ אבל ע"י אחר לגמרי שלא זיכה המעות כלל להאבי הבן כ"ע מודו דאין מועיל לזאת מברכין אשר קדשנו במצותיו על פדיון קן דוקא ודו"ק

וזהו על דרך הלימוד אבל יש ב"ה להסביר בטוב על דרך דרוש למה מברכין על פדיון הבן דוקא וגם יהי' מיושב ומוסבר הדקדוק החמור למה בה"א היתירה הבן ואטו לא הי' די לברך על פדיון בן ולמה דקדוק הבן דוקא

דהנה במדרש ב"ר פ' צ"ו על הפסוק ויקרא לבנו ליוסף למה לבנו ליוסף פי' די לומר ליוסף כי מי לא יודע כי יוסף הוא בנו אבל מחמת שבכל השבטים שבירך יעקב לא הזכיר בשום א' מהם שם בן רק ביוסף בלבד הה"ד בן פורת יוסף בן פורת עלי עין הרי רק ביוסף הזכיר בברכה שם בן וגם כפלו ב' פעמים בן לכן, ויקרא לבנו ליוסף שיוסף הי' לו חביב מאד שאך אותו קרא בנו וזהו ויקרא לבנו ליוסף: ועוד שם כשבא יעקב ויברך את יוסף התחילו השבטים לאמר כי יעקב ח"ו דין כל עלמא עם קיימא ופירושו שמחמת שהוא מלך ועשיר מחניף ח"ו יעקב את יוסף כדרך כל האנשים הפשוטים שחונפין לעשיר אז השיב להם יעקב יראו את ה' קדושיו פי' שמחמת שיוסף הוא ירא את ה' כדכתיב אצל יוסף את האלקים אני ירא לכן מברך רק אותו תחלה לכל בניו וזהו יראו את ה' קדושיו עכ"ל המ"ר פ' צ"ז

והנה בש"ס שבת פ' המוציא יין דף ע"ז ע"ב למה נקרא סודרא סוד ה' ליראיו. ועתה כמין חומר ת"ל יבאו כל ההערות דהנה ידוע שסוד המצוה של פדיון הבן בחמש סלעים דוקא כדפירש"י בחומש על שמכרו את יוסף בעשרים כסף שמתקנין זה בפדיון הבכור שהרי יוסף הי' פטר רחם בכורה של רחל עקרת הבית אשת יעקב וידוע זה ולזאת שפיר הי' מהדר רב כהנא על סודרא לקחת בפדיון הבן לרמז שזהו סודרא סוד ה' ליראיו בשביל ליוסף שהי' יראו ה' קדושיו ולכן מברכין על פדיון "הבן דוקא פי' על יוסף שהי' הבן של יעקב שרק אותו הזכיר בשם בן פורת יוסף ודו"ק

סימן קי"ח

הנה לפדיון הבן יכולים לקרוא זמן שמחה לפי דעת הרמ"א בסי' ש"ה שאין פודין הבן בימי חול המועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה ש"מ דיום פדיון הבן הוי זמן שמחה ועיין בתרומת הדשן בשו"ת סי' רס"ח שהביא בשם ספר הפרנס שמחויבין לעשות סעודה ומחויבין בבהמ"ז שהשמחה במעונו וכן מורי המורי הוראה דמדינת ריינו"ס ע"ש והתה"ד מצדד בשיטת רבינו ריינו"ס שיש מקום לדבריהם לברך שהשמחה במעונו. א"כ זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו ולזאת שייך לחדש דבר מה בפקודי ה' המשמחי לב

סימן קי"ט

להבין תקנת הגאונים בנוסח סדר הפדיון שהכהן שואל מאי בעית טפי ליתן לי בנך בכורך או בעית לפדותו הביננו נא מאי מקום לזה כלל ואשר כבר עמד על זה התרומת הדשן בפסקיו סי' רל"ה ואפ"ה לא ביטל הנוסח ח"ו ועדיין נהגו בכל בנ"י לאמר כן ואין הבנה לזה כלל. דאטו אם יתרצה אבי הבן לתת להכהן בנו יעשה מצוה כלל והי' לא תהי' זה. ונראה לי בעז"ה להסביר הנוסח

דהנה אנו מוצאין בפרשה הזאת שבתורה הק' תיבה אחת שאין לה פירוש לכאורה מה זה הלשון ופדויו דכתיב הלא הי' להפסוק לומר רק מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים ומעצמנו הא ידענו דקאי רק על בכור האדם דבכור בהמה טמאה הא לא בכסף פודין רק בשה או בעריפה. א"כ ע"כ קאי רק על בכור האדם ולמה עוד לומר ופדויו יתיר תיבה לגמרי אבל חדא תהא מתרצת בחבירתה. דהנה בש"ס ב"ק ד' י"א ובמנחות ל"ז ע"א ובבכורות מ"ט ע"א פליגי רש"י ותוספת באם כלו לו חדשיו דלרש"י יכולין לפדות גם בתוך למ"ד דהרי יצא מכלל נפל. אולם התוספת השיגו רבות ע"ז וסברו דאפילו כלו חדשיו גזירת הכתוב לגמרי הוא דיפדהו רק מבן חודש ולמעלה. והנה לא מיבעי לשיטת התוספת ודאי צריכין לתת הסבר עכ"פ למה באמת גזרה התורה הקדושה שרק מבן חודש אפילו בבר קיימא ודאי. אלא אפילו לשיטת רש"י ג"כ קשה עדיין דהניחא לשיטת רשב"ג בש"ס שבת קל"ו דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שפיר דהא כל חילו רק מזה הפסוק דמבן חודש תפדה אבל לשיטת רבנן דפליגי (דמדאתמר הלכה מכלל דפליגי) עלי' דרשב"ג וכדאיתא שם בש"ס שבת דבעי להו אי פליגי רבנן ונפשטא דפליגי דמדאתמר הלכה מכלל דפליגי ועיין נמי בתבואות שור ביו"ד סי' י"ג דפוסק להלכה דגם באדם פליגי רבנן דאפילו שהה ל' יום נמי לא יצא מספק נפל לרבנן א"כ אטו שיטתו של רש"י ז"ל יהי' רק לרשב"ג והרי לכאורה מצדי צדדים מוקשה לפ"ז כל הענין דרק מבן חודש תפדה למה כן. אבל הכל יתבאר בעז"ה בהקדים שנמצא שיטה חדשה בענין פדיון הבן שלא נזכרה בש"ע ומפרשיו כ"א ברמב"ן פ"ח דבכורות הוא שיטת הבה"ג ז"ל שהפודה את בנו אחר ל' ואילך מוסיף חומש כדין הפודה מעשר שני