שו"ת ברוך השם רצב

בעולם כלל שיכתוב כל הס"ת כולה לגמרי על מטלית א"כ אי' הס"ת והקלף וכמובן אלא ע"כ דמיירי שכתב רק תיבה או אות על המטלית ג"כ פסולה לדין הש"ס. רק במס' סופרים פ"ב יש פלוגתא שם וד"ל א"כ הרי על הקלף הוי מדינא ועל המטלית הוי מתקנת המנהג א"כ הא איתא בש"ס גיטין ד' ט"ו או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים או כולו בגידוד או כולו במחיצה יעו"ש נהי דבגידוד ומחיצה קיי"ל דמצטרפין אבל בדין הקיום ותק"ח הלכה כן דאין מצטרפין ה"נ כן אשר עכ"פ צריכין שיהי' האות כולו או על הקלף שהוא כדינא דאורייתא או כולו על המטלית שהוא כמנהג תקנת ישראל אבל חציו בדינא וחציו בתקנת המנהג פסול וכן השבתי לסופרי סת"מ מחאראל ששאלו אותי ושמחו לסברא זאת שיש ודאי להוכיח מכאן כהב"ח ז"ל וסייעתו

סימן קט"ו

בש"ס מו"ק ה' רמז לציון קברות מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. ויעו"ש. ועמדו רש"י ותוספת על לשון הש"ס "רמז לציון קברות ופירשו דבאמת הוא לעתיד לבא ורק רמז דרמיזה בעלמא הוא. ולענ"ד יש כונה אחרת לתיבת רמז ויתבאר בטוב איך שלמדו משם ללמוד גם קודם תחה"מ לציין המתים. והוא דנקדים שיש קושיא גדולה בפ' וישלח. ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום. הסיפא דקרא מיותר לגמרי בלי שום פירוש כלל וכמובן. ות"ל יש לי פירוש ופשט יקר מענינא דידן להצבת גבולות בארצות החיים להצדיקים וצדקניות זצ"ל

דהנה הא פליאה עצומה עד מאד איך שהשמיטו כל הפוסקים לדבר כלל הלא בתרי"ג מצות הנה נמנה מצות ל"ת מה"ת שלא להקים מצבה בשום מקום ושום זמן. והיא מצוה תצ"ג בחינוך ועיין מנחת חינוך. בקצרה היא עבירה חמורה מאד מאד אפילו עושה המצבה להשי"ת לאמת לאמיתו אפ"ה חייבים מלקות. ואפילו מצבה מאבן אחת כדפירש"י ולא כהרמב"ם. ואיך זה שוכחין כל זה ועושין מצבה לנפש הנפטר ואדרבה המהדרין מהמהדרין עושין לכל קרוביהן מצבות יקרות. אבל הוא הדבר אשר דבר ה' היינו כי אם מעמידין מצבה סתם ודאי אסור אבל כל שחוקקין עליה כתב ואותיות שזה הוא לסימן לדעת איזה צדיק קבור כאן זה שרי לן מרן דבשמיא. וזהו שכפל הכתוב ויצב יעקב מצבה על קבורתה וידע יעקב אבינו ע"ה שיבא הקב"ה ויאסור מצבה אע"ג שהי' אהובה בימי האבות תיאסר לבנים ולכן בא יעקב וחקק על המצבה כהאי לישנא. היא מצבת קבורת רחל עד היום. ודו"ק היטב וזה כפתור ופרח בהפסוק. שהלשון היא מצבת קבורת רחל לא לשון הפסוק הוא בלבד אלא לשון הכתב והחקיקה שהי' חקוק על המצבה הקדושה של רחל אמנו. וזה נמי לשון הש"ס רמז לציון קברות מן התורה פי' שירמזו בכתב על הציון הקדוש מן התורה מנין. הנה משיב וראה עצם אדם ובנה אצלו דהאי תיבת אצלו מיותר לגמרי אלא ללמד על הכלל כולו יצא שיבנה המצבה במפורש שהיא אצלו אצל זה הנפטר ואיך זה יהיו יודעין ע"כ ע"י שיחקוקו בשני לוחות אבנים לדורי דורות שזה הוא ציון של פלוני וד"ל

סימן קט"ז

ע"ד השאלה במי שאירע לו ר"ל אונס שנשרף או שנהרג ר"ל או שנטבע בנהר אם יקברו אותו סמוך להקברים של כל מתי ישראל או לנהוג במת כזה ליחד לו מקום בבה"ק רחוק מהקברים ויהי' ח"ו ניכר שנבדל במקום בפ"ע. הנה מבוארת כבר השאלה בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' של"ג והובא בפ"ת סי' שס"ב בסוף הסימן. וכן בס' שדי חמד ח"א מערכת אבילות סי' קס"ט וסי' קצ"ו והשדי חמד מסכים להח"ס בלי שום פקפוק עוד כלל. והנה אין מדרש בלי חידוש וכי לענ"ד מראש צורים אראה ביאור ה"ז בריש גלי. דבמסכת שמחות פ"ד איתא כהאי לישנא. אמר ר' עקיבא זו היתה תחלת זכותי לפני חכמים השכמתי ומצאתי הרוג אחד והייתי מטפל בו בג' תחומי שבת עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו ואמרו לי חכמים על כל פסיעה ופסיעה מעלין עליך כאלו שפכת דמים עכ"ל. והביאו לשון המסכת זאת הב"י ביו"ד סי' שס"ד שהמת שמצא הי' הרוג ר"ל ואנחנו יודעין שמה שחכמים שנו לו שהוא נחשב לשו"ד הי' רק מחמת שטעה בההלכה שמת מצוה קנה מקומו כידוע זה בתוספת כתובות י"ז ע"א ובכל דברי הראשונים. ואם איתא שהרוג ר"ל אין קוברין סמוך לקברים כלל איך קברו ר' עקיבא לההרוג בבית הקברות ככל הנקברים. וזו ראי' מוכרחת שגם הרוג בלי שום ספק כלל שהוא ככל שאר מת ממש

ועוד יש יותר ראי' מוכרחת מהפסוק מפורש שבתורה דאם איתא כדברי הני בורים דאומרים דכיון דד' מיתות בטלו אבל דין ד' מיתות לא בטלו. א"כ כל הנהרג מסתמא הי' חייב להיות נהרג בסייף ר"ל. הנה פשוט גם מקרא לא קרו. דהלא ידועים דברי התוספת בכתובות ל' ע"א ובסנהדרין ל"ז ע"ב ובסוטה ח' ע"ב דדין ד' מיתות שנופל מהגג וכדומה הי' לעולם גם בעת המקדש אם הי' רק שלא בעדים והתראה ע"ש א"כ זה הי' נוהג בכל עת ובכל שעה מקבלת התורה ועד לעולם. איך זה יפרשו מקרא מפורש כי ימצא חלל באדמה וחלל פי' שנהרג בחלל חרב ולא נודע מי הכהו ומסיים בפרשה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך. ותרגום אונקלוס ואת תפלי אשדי דם זכאי מבינך וכן תרגם יונתן ואתון בית ישראל תפלון אשדי דם זכאי מביניכון. ואם הי' ח"ו כללא דכל שנהרג יש לחוש בו אפילו רק להסתפק בו כל שהוא נהרג שמא יש עליו חטא דהריגה איך קורא לו לההרוג בלשון זכאי הרי דם חייב ולא דם זכאי. וכן תראו בהדיא בתוספת על התורה בפירוש הריב"א דקאי דם הנקי על דם הנרצח וקורא הפסוק להנרצח הדם הנקי וכתרגומו דם זכאי ש"מ דאפילו שם ספק דספיקא אין לן דכל נרצח סתם הוי זכאי זה ההרוג ולא דנאמר מדנהרג ש"מ דיש להרהר דפגע בו מדת הדין דארבע מיתות ח"ו. וד"ל. וכן איתא בהדיא גם בשו"ת מהרי"ל סי' ס"ה בהאי לישנא דהנהרגים אע"ג דזימנין דדין ד' מיתות לא בטלו וכו' הרי כותב מפורש דזימנין אבל לא ח"ו תמיד

וא"כ כיון דהוי מציאות דיהי' נהרג בלי שום חטא דארבע מיתות הרי דינו מפורש בכמה כללי התורה דאוקמינן כל ספק אחזקת דמעיקרא משעה שנולד כמו דבשעה שנולד הוי ודאי בלי חיוב דין דד' מיתות כן נמי השתא בשנמצא הוא נמי בלי דין דד' מיתות רק ברשעת הרוצח האורבים לדם חנם. והנני עוד להראות ראי' עצומה דתנן התם האונן ומפקח את הגל וכו' שוחטין עליהן בחזקת שהוא חי ועיין שם בסיפא חוץ מהמפקח את הגל שנמצא מת שטמא הי' מתחלתו ופרכי בתוספת שם שהי' תימא לר"י מפקח הגל נמי חי הי' מתחלתו ותירצו כיון שנמצא השתא מת חיישינן שמא הי' נמי מתחלתו מת דכל הטומאות כשעת מציאתן. ועיין בזה היטב בט"ז יו"ד סי' שצ"ז ובנוב"י קמא חאה"ע סי' ל"א בספק ל' ימים כמה פלפל בזה. וע"כ אלא היכא דהשתא נמצא מת אבל בספק אם לא נתברר שמת גם עתה ודאי דהדין נותן שמוקמינן לו בחזקת חי כמו שהי' במעיקרא

והנה ידוע לן דברי הש"ס ורש"י בחומש על הפסוק יומת המת דהקושיא הי' לומר יומת החי אלא המת דמעיקרא דכל רשע בחייו הוא נקרא מת א"כ הרי ענין רשעות וחטא הוי בשם מיתה. וא"כ כיון דלא ידעינן גם עתה אם הוא מת מעיקרא וגם יש לומר דהוא צדיק וחי ולא רשע דמת עוד כבר אוקמינן לו ודאי בחזקת חי כמו המפקח הגל ואמרינן דהשתא נמי חי הוא דצדיקים וישראלים כשרים חיים