שו"ת ברוך השם רצא

כל האחרונים ודייקו מדברי הרמב"ם ההם שהוא האוסר קמט כל שהיא בריאה ולכן מחמת הרמב"ם ז"ל תפסו לומר דכיון דהוא ז"ל אוסר לגמרי ש"מ דלדידן נמי הוי ריעותא ואמרתי דלענ"ד יש כונה אחרת לגמרי בדברי הרמב"ם אשר כל אזן שומעת יקבלו על לבו. ורק אקדים לזה הקדמה אחת

דקיי"ל סרכא כסדרן כשרה ושלא כסדרן טריפה וכסדרן נקרא מאונה לאונה שאצלה והביא רש"י ז"ל בד' מ"ו ע"ב בשם רבינו יקר דהוא הדין כשנסרכה האונה להאומה שאצלה הוי ג"כ כסדרן כיון שהיא תמיד אצלה אבל הר"ת בתוספת שם הוא מהאוסרין בנסרכה להאומה אפילו היא תמיד אצלה דדייק מלשון רבא אוני דוקא ולא אומה כי אומה לא הוי כלל בכלל אוני דיש לה שם אחר דאומה נקראת בשם ריאה כי כלל כל הריאה הוא קאי על האומה ולכן אמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה ולא אמר שבעה אוני אלא משום דאומה היא היא גופה של ריאה עצמה עכ"ל הר"ת ע"ש. וכיון שכן הרי ככסף מזוקק שבעתים יבאו לנו דברי הרמב"ם ז"ל דהיינו דהוא נמי יסבור כשיטת הר"ת ז"ל דאומה לא הוי בכלל אונא אלא ריאה שמה והיא גופה של הריאה והנה כי כן הכל ניחא דהנה רבא אמר בש"ס חמשה אוני אית לה לריאה חסר יתיר חליף טריפה. א"כ הא השמיע לנו רבא רק דחסר אונה טריפה אבל חסר אומה לפי שיטת ר"ת לא יודעין אנו כלל ולכן בא הרמב"ם ז"ל וכותב וכן אם חסר גוף הריאה פי' דחסר לגמרי האומה אעפ"י שרבא לא אמר רק חסר אונה אפ"ה גם חסר אומה טריפה דהרי היא כמו שחסר מנין האונות פי' דרבא פסק דטריפה בחסר מנין האונות כן נמי כאן ומדוקדק שפיר לפי פירושי זה השפת יתר של הרמב"ם שמסיים והרי זו כמו שחסר מנין האונות דהיינו דקאי על האומה לכן אומר דהוי כמו שחסר אונה וזה ברור לענ"ד אבל אפ"ה להלכה ולמעשה חלילה הי' לו להכשיר מחמת זו בלבד וכי משום שאנו דנין נעשה מעשה נגד התב"ש אבל ההיתר שלו בזה כי הגם דזה אמת דתרתי לריעותא טריפה אבל בספק תרתי לריעותא הנה מקורו מהפמ"ג בשפ"ד סי' ל"ה ס"ק ה' דספק תרתי לריעותא כשר. ואחרי מבא השמש בא הלבש"ר בריש סי' ל"ה בס"ק א' באותיותיו הקטנים מתחלת אות י"ב עד סוף אות כ"ה ובירר כשמלה דהדין עם הפמ"ג דלהלכה נפסוק תמיד דספק תר"ל כשר. ולכן כיון דשני השוחטים המכחישין זה את זה אוקי חד לגבי חד והוי ספק אם הוי קמט כלל וכיון דכן הוי ספק תר"ל וכשרה. וכ"ש דאוקי חד לגבי חד ואוקי בהמה אחזקתה מכ"ש כשיש לצרף סברא הנ"ל דקמט לא הוי ריעותא כלל. ואח"כ האירו לעיינין דברי רבינו ר' חיים כהן הגדול בשו"ת שלו הנקראת בשם ר' חיים כהן חיו"ד סי' ח' דהוא פשוט בלי פלפולים מכשיר ס"ד בעברה במו"מ גם על גבי קמט הברור. וכן נמצא בשו"ת שואל ומשיב ח"ג מהדורא קמא סי' מ"ט וברוך שהנחני בדרך טוב ואמת

סימן קי"ג

לענין השאלה של לייאפע ודורך שלאק הנני להעתיק מה שנכתב אצלי על הגליון ש"ע חיו"ד עם הפ"ת סי', מ"ח על הבה"ט ס"ק ג' על הלשון דאין לאסור החלב מחיים מספק כתבתי עה"ג פי' שמא יש טפח (בי"ע סי' י"ג) והביאו האמרי ברוך וכן הרב ז"ל בש"ע שו"ת שלו תשובה פי' ט"ו דהיכא שהעור שלם לא שייך לחשוש לנקיבת אבה"פ אלא שמא נקרע בשר החופה שיעור טפח. אעפי"כ בספק יש להתיר החלב כמ"ש בבית לחם יהודא סי' מ"ח ס"ק ז' בשם תשובת בית יעקב. ומסיים שם הרב אך על מש"כ בשם הב"ח להקל לגמרי אין לסמוך ע"ז למעשה. אמנם בגוף הדין דבשר החופה יש להאריך הרבה לבאר מקומן היטב כי לכאורה יוצא דופן היכי משכחת לה. וגם עובדא בראב"ש פ' הפועלים ואיה"ש פא"פ אדבר עכ"ל הטהור שם

ועיין שו"מ מהד"ק ח"ב סי' פ' וסי' פ"א אם נשחטה הבהמה, אם לסמוך על הב"ח שהובא דבריו בפמ"ג במ"ז סי' מ"ת ס"ק ה'. דטעם כרס החיצונה דסוף הפנימי לנקוב והלכך אי העור שלם מבחוץ רק הבשר נקרע לב' מנגיחות השורים כשרה. ועיין בטוטו"ד ועיין פרי תבואה סי' מ' ועיין פ"ת כאן ס"ק ג' ועיין שו"ת צמח צדק הראשון סי' ט' מה שהביא בדברי המ"ש דברי ר"ג מאור הגולה. דהצ"צ שם מסיק דכל שהעור שלם לא שייך לומר דהי' ע"י קוץ ע"ש וא"כ ליכא כאן בלייאפע ודורכשלאק החשש של בני מעים. וכלשון הרב בשו"ת הנ"ל ורק חשש דבשר החופה. ולכן אם ברור שאין בקרע של הנקב שיעור טפח. וסלע. כשר אבל כשיש כשיעור הוא ענין חמור ולכן י"ל דמה שהובא בפ"ת לקמן סי' נ"א בשם תשו' חב"י דמכשיר י"ל דהתם הוברר שלא הי' כשיעור טפח כלל לכן הכשיר. אבל כשיש כשיעור דמוכרחין אנו לסמוך רק על הב"ח מחמירין הרבה אחרונים ועיין בספר דעת קדושים סי' מ"ח במקדש מעט ועיין בד"ק סי' מ"ב כלל הדבר לייאפע או דורכשלאק כשניקב העור ג"כ טריפה בלי פקפוק הא' טריפה מצד שמא נקבו האה"פ כיון שהעור ג"כ ניקב הא הוי דין דסי' נ"א בקוץ עד שתנקב לחלל. והב' טריפותו ג"כ מצד בשר החופה כשיש חשש כשיעור רק כשהעור שלם ויש שיעור דמוכרח לסמוך על הב"ח הנה מסקנא דמלתא כך אם יש גם קצת בשר שלם לצד העור השלם ויש הפ"מ וצורך שבת יש להתיר דהיא סברת הב"ח הגם דבס' אדרת אליהו מחמיר כשלא נשאר לצד החלל כלל אפ"ה הרי הדמש"א שהובא בפמ"ג מ"ז סי' מ"ח ס"ק ה' הנ"ל ועיין נמי בס' חקי דעת שהביא בשם הבל"י כך. ובפרט שהובא בס' דרכי תשובה שגם הגאון ר' חיים צנזר בס' דברי חיים שו"ת שלו סי' כ' ח"א וכן בשו"ת חסד לאברהם סי' כ"ב חיו"ד מקילין והשו"ת בנין עולם הביא שם בסוף הס"ק לכן בהפ"מ עכ"פ יש להכשיר רק שיהי' נמי נשאר מעט בשר ג"כ שלם ועיין בשו"ת ר"ח כהן בהשמטות לח' יו"ד מנכד המחבר בזה. וכן לדעת דכשנשאר גם לצד החלל הבהמה קצת שלם זהו ענין אחר דכשיש שלם לצד החלל זהו דסיים הש"ך ס"ק ד' על שיטת רש"י והרשב"א דבעינן מפולש דייקא ולכן אם העור שלם וגם לצד החלל נשאר קצת בשר שלם ודאי דיש להכשיר רק אם לצד החלל נקרע לגמרי ולא נשאר כלל שלם ורק העור שלם אז יעיינו אם נשאר גם קצת בשר אפילו רק קרום דק לצד העור שלם יש להכשיר בהפ"מ וכן הוריתי הלכה למעשה כמה פעמים

סימן קי"ד

נשאלתי בס"ת אחת נמצא כמה מטליתים ובכמה מהם יש שחצי של האות הוי על המטלית איך הדין הנה הב"ח בשו"ת סי' קל"א והובא דבריו גם בפירושו על הטור יו"ד סי' ר"פ לענין אם כתב חצי האות על הקלף של היריעה וחצי אות על המטלית שנעשה על הקלף דהב"ח מחמיר ופוסל ורק הט"ז שם סי' ר"פ השיג אבל הש"ך וכן הנקה"כ סוברין כהב"ח ויש בזה אריכות בכל האחרונים ולא הכריעו להלכה ומצאתי תה"ל ראי' גדולה להב"ח ז"ל מש"ס דהנה הדין הלז דהכריעו שרשאין לכתוב על המטלית כלל הוא רק מתקנת המנהג כי כן ראו שנהגו בספרי תורות היקרות של רבותינו ומנהג ישראל תורה הוא. וכאשר העלה זה המהרי"ק ז"ל שורש קכ"ב אבל מדינא הא אסור לכתוב על מטלית גם אות שלם כדאיתא סתמא דש"ס דילן בש"ס שבת פ' המוציא יין ד' ע"ט ע"ב כתבה על המטלית פסולה ופירשו שם בש"ס לספר תורה ולא לתפילין ומזוזה יעו"ש א"כ ע"כ היינו שכתב תיבה או אות על המטלית דאטו יש מציאות