שו"ת ברוך השם רצ

ובמסכת מכות י"ג גבי הא דתנן כמה יאכל מהטבל ויהא חייב ר"ש אומר כל שהוא וחכמים אומרים בכזית. אמר להם ר"ש אי אתם מודים דהאוכל נמלה כל שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להם אף חטה כברייתה. ובגמרא מ"ט דרבנן בריית נשמה חשיבא חטה לא חשיבא עכ"ל. הרי דהעיקר בנשמה ואם הי' בחטה נשמה היתה בריה אע"ג דלא כתיב בקרא. ורצו לתרץ שם דרבנן לדבריו דר"ש קאמרי ואח"ז דחו בעצמם יעויי"ש. והעלו בקושיא. ולענ"ד נראה דיש לתרץ הקושיא דהנה הרי ר"ש דהוא סובר בכל התורה כולה בכל האיסורין דחייב מלקות בכל שהוא. וא"כ לדידי' כל האיסורין הוי כמו בריה וברי' הוי לדידי' כמו כל האיסורין פי' דהא לכאורה יוקשה האיך יכול להיות דר"ש דסובר דכל האיסורין בכל שהוא והוי כמו בריה לדידן בשלימותה כן לדידי' בחציה א"כ כמו דלדידן בריה אינה בטילה כן לדידי' בכל האיסורין אין ביטול. וא"כ הא דקיי"ל בכל התורה דאיסור בטל היכא משכחת לה. ומשו"ה תירצו התוס' (בע"ז פ' השוכר ד' ס"ח) דר"ש מודה דהאיסור בטל בתערובתו רק כשהיא בעיני' סובר ר"ש דא"צ בו שיעור ואף במשהו האוכלו חייב. וא"כ לפי"ז דעיקר ראיה דר"ש ע"ז הוא רק מנמלה וא"כ הא ודאי סובר דאין חילוק בין איסור אחר לנמלה. וגם בנמלה בתערובות בטילה דמאיזה טעם אינה בטילה לרבנן מטעם בריה ולדידיה כל האיסורין נמי בריה הן אפ"ה לאסור את תערובתן בנו"ט ה"נ דכוותיה. וזה ברור. וא"כ הרי באמת צריך להבין סברת ר"ש בזה. הלא האיך מדמה כל האיסורין דאורייתא לנמלה הרי שפיר קאמרו רבנן דשאני בריית נשמה והאיך מדמה האוכל חתיכת נבילה לאוכל שרץ הארץ דכ"ע מודו דשאני הכא דאין בזה מה שיש בזה. בשלמא אם הי' ר"ש סובר דע"ז דחייב מלקות בכל שהוא אינו צריך ללמוד שפיר ניחא דהוא סובר כך הוא מצות בוראנו ית"ש. אבל כיון דהוא מודה דאם לא הי' הקרא מקשה לו דנמלה חייב בכל שהוא הי' בכל האיסורין בכזית. דהא כן כתב רש"י בפ"ג דשבועות ד' כ"א ע"ב) דר"ש סובר דהא דהלכה למ"מ שיעור כזית היינו לקרבן הי' ההלכה אבל לחייב מכות בכ"ש דסתם אכילה בכ"ש סובר ר"ש עיי"ש ברש"י וא"כ הרי אם לא הי' לו לימוד ע"ז דכ"ש שמי' אכילה משרץ הא הי' קשה אדרבה מנא לי' זה דסתם אכילה בכל שהו. וגם מהמשנה הנ"ל יש להוכיח כן. דאל"כ מאי קאמר לרבנן אי אתם מודים בנמלה אלמא דהא דהוא סובר דסתם אכילה בכל שהוא מנמלה ילפינן. וא"כ הרי הקושיא מפורסמת מאי דמיון זה לזה. דהא נמלה בריה היא וכי פליג ר"ש על זה. אך בהתירוץ קושיא זו יבוא על נכון גם הא דלעיל. דהנה בהדיא בקרא לא מצינו רק שני דברים היינו שרץ ועוף טמא. ומהם אנו לומדין דכל דבר דדמי להן הוה נמי ברייתה. היינו "גיד דעל הני שרץ ועוף כולי עלמא מודו דהוי ברייתה ובגיד פליג ר' יהודא בברייתא אלמא דהני שני הוי יותר מפורשין בהדיא. ואם כן קשה הרי קיי"ל דכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין דאם ללמד באו תרתי למה בעי ולכתוב אחד ותיתי אידך מיניה אלא ודאי דלא ללמד באו דבריה אינה בטילה רק דהוא מצד דכן הוא בכל התורה כולה דאף בפחות מכזית חייב מלקות. זה הי' סברת ר"ש. ובזה שפיר יבוא על נכון פי' בריית נשמה דקאמרי הש"ס. דהנה בש"ם וע"ז פ' השוכר) איתא נט"ל מותר ושרץ חידוש הוא דמאיס ובדילי אינשי מיני' עיי"ש בדברי התוס' דכתבו דהחידוש הוא דאע"ג דקיי"ל נט"ל מותר ולבסוף שרץ דהוא בחייו ובמותו ולעולם הוא לפגם יהי' צריך להיות מותר ואפ"ה אסרה תורה עיי"ש בגמרא. ובזה תו לא קשה הא הוי שני כתובין הבאים כאחד. דכל היכא דצריכי שניהן הא הוי כתוב אחד. וה"נ חדא מאידך לא ילפינן דאם הי' כתוב שרץ הוי אמרינן שאני שרץ דחידוש ומחידוש לא גמרינן. וכן אי הי' כתוב עוף אז לא היינו יודעין שרץ דהא היינו אומרין אין לך בו אלא חידושו כשיש בו כזית דוקא וזהו דנקט הש"ס בריית נשמה חשיבא פירוש התורה אחשביה דאף על גב דהוא לפגם אסרוה. חטה לא חשיבא פירוש דכשהיא לפגם מותרת. ודו"ק. ורבי שמעון דאית ליה דהוי שני כתובין. יש לומר דהוא סובר כסברת הפוסקים דכל היכא דאסור בכל שהו אף נותן טעם לפגם אסור ולא אמרו נותן טעם לפגם מותר רק היכא דתלי בטעם דוקא. ורבנן סברי כאידך דסוברין דאף בחמץ בפסח שאסור במשהו אפי' הכי נותן טעם לפגם מותר. סברת הני תרי מוזכרין בר"ן (פרק ב' דפסחים) עיי"ש ודו"ק

סימן קי"ב

נשאלתי בריאה שהי' בה סרכא דבוקה מאונה אחת לשומן הלב. ועברה הסרכא ע"י מיעוך ומשמוש ורק נראה כעין קמט בהמקום של הסרכא ובאו שני השוחטים לפני. שו"ב אחד אומר כי לפי ראות עיניו הוי קמט והשו"ב השני אומר ברור שאין זה קמט אלא שריטה שבכל הריאות נמצאו שריטות באיזה מקומות מינה והיינו רביתייהו ודנתי בזה

מתחלה איך הוא אם נחוש לדברי השוחט דהוי קמט מה הדין. הנה ידוע דעת הב"ח בשו"ת שלו סי' ק"ל דקמט הוי ריעותא ואם נשבר הצלע כנגד הקמט או מכה בדופן הוי תר"ל וכן החליט התב"ש סי' ל"ט סעיף מ"ו ובביאורו סי' ל"ז ס"ק ט' דקמט הוי ריעותא וכן כפל בסי' ל"ז ס"ק כ"ז וכן החזיק אחריו הפמ"ג סי' ל"ז שפ"ד ס"ק ח"י דכל קמט הוי ריעותא. הלבושי שרד ראש המדברים בטריפות הריאה בא בסי' ל"ו ס"ק ס' ושדא בי' נרגא דמדברי הרמ"א ז"ל לא מוחלט זה דאם היה כן דעת הרמ"א למה לו לומר דבועה ע"ג קמט טריפה משום דהוי כתרי בועי דסמיכי לימא משום דהוי תר"ל ולכן מוכרח לחלק בין קמט מברייתה לקמט ע"י חולי עיי"ש. ולדבר מה מגידים בזה המחברים האחרונים הנה לדבריהם הקדושים אין קץ כל א' וא' מהם מדקדקים אך לשמוע מה דבר התב"ש בזה אבל למצוא בזה איזה חדושי הלכה ממקורה לא נמצא בם. ואמרתי בזה תה"ל יתברך דבר מתקבל. הנה זאת התורה אשר חידש הראב"ד ז"ל ראשון לראשונים דכל תרתי לריעותא טריפה העיקר סברתו כך כי אם המצא תמצא איזה דעה בש"ס או בראשונים דוקא שיטריף לגמרי אזי הגם שהיא דעה יחידית ואין פוסקין כדבריו כלל אפ"ה לכולי עלמא נחשב לריעותא והטעם דזה הוא דבר שאי אפשר שיהי' לדעה אחת אסור לגמרי ולדידן לא תהא ריעותא כלל

ואיך יהי' פלוגתא כ"כ רחוקה מהקצה אל הקצה. אלא מסתמא לכולי עלמא הוי ריעותא עכ"פ ולכן מצטרפת לתר"ל וכיון שכן נחוץ לנו למצוא לריעותא דקמט שיהי' איזה שיטה או בש"ס או בראשונים דוקא שיטריף לגמרי קטט בריאה אז נוכל להחליט דלדידן תהי' קמט ריעותא עכ"פ וע"כ מראש צורים עלינו לחפש ולחקור מי מרבותינו הראשונים שיאסור קמט. והנה יש לכאורה תוספת מפורש בחולין דף מ"ז ע"ב ד"ה אבל. דיש רצו לאסור כשנראית ריאה חסרה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים הגם דהתוספת הביאו שם דהריב"א השיב להם דטעות היא בידם וכל שעולה בנפיחה כשרה וכן פסק ר' קלונימוס הזקן. אפ"ה הא ישנה חד שיטה דאוסרין א"כ אפשר דמחמת זה נאמר דהוי ריעותא. אבל לא דמי דהא רק יש רצו לאסור כותבין התוספת אבל לא שאסרו רק רצו פי' שרצו לדון בזה אבל לא בהחלט. ועוד הא רק בשלשה ריעותות קמט. סדק. וחסרון. אבל קמט בלבד לא

אבל באו מכח דברי הרמב"ם ז"ל דכתב בפ"ח מה' שחיטה ה' ז' שכתב וכן אם חסר גוף הריאה אעפ"י שלא ניקבה הרי זו כמו שחסר מנין האונות וטריפה. ולמדו לשונם