שו"ת ברוך השם רפט

שלו (השיב משה בח' יו"ד סי' ל"א) אשר הסכים בסוף התשובה להסברא של הגאון ר' נפתלי בהרב ר' חיים זללה"ה דע"כ לא הוי הילוך יפה בצולעת רק היכא דלא נראה ריעותא כלל בהרגל שצולעת ומשו"ה חוששין פן הוא ע"י ריסוק איברים אבל היכא שנשמט הרגל במקום הכשר אז אמרינן דלהכי צולעת. והילוך של ג' הרגלים האחרים מחשיבין להילוך יפה. והסכים רבינו משה עבד ה' ע"ז הסברא דראוי להכשיר עיי"ש. והלא אנן קא חזינן איך שרבינו הגאון האמיתי רשכב"ה מהרי"ש זללה"ה מלבוב רבות הסכמתו על ספרו השיב משה אשר הוא כחד מקמאי הקדושים ונורא שבחיו בודאי דיש לסמוך עליו למאוד. וא"כ היוצא מדברינו אלה דבנ"ד נמי הרי כיון שבזה הרגל שהיתה צולעת נשבר במקום הכשר א"כ כיון שעל שאר ג' הרגלים הלכה כדרכה בטוב ודאי דהוה בכה"ג הילוך כזה הילוך יפה. וזה אין צריך עוד להיתרים הראשונים וד"ל. וכנלפע"ד

סימן ק"י

ראיתי לברר ההלכה ולחקור היטב בדין אין מליחה לכלים להפליט. הנה התוס' (פכ"ה ד' קי"ג ע"א) והרא"ש שם למדו מהא דאמרינן טהור מליח וטמא תפל מותר דמותר למלוח גבינה בדפוסי העכו"ם בלא הגעלה דהוי כמו טמא תפל דלא שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח ע"י מליחה עכ"ל התוס'. וכן הביא הב"י (ביו"ד סי' ק"ה) בשם תשובת הרשב"א שהתיר למלוח בסתם כלי שמכניסין בו העכו"ם יין לקיום משום דאין מליחה מפליט מן הכלי כלום וכו' ועוד שאיידי דטרוד לפלוט לא בלע עיי"ש בב"י. והנה הא דקיי"ל טהור מליח וטמא תפל מותר כתב הרמ"א בסי' ק"ה דזה דוקא בדבר גוש משא"כ בצלול. כמו חלב תפל ובשר מליח הבשר אסור והטעם הוא דהא כל עיקר הסברא דקיי"ל טמא תפל הוא כדכתב הרשב"א (והובא בב"י ריש סי' ע') דאין כח של המליח רק להרתיח את השני שיהא יכול לבלוע מאתו אבל אינו מרתיחו בכך עד שיהא פולט הוא עצמו עיי"ש. ומשו"ה זה שייך אלא דוקא בגוש אבל בצלול כיון דהבשר רותח אזי יכול לבלוע שפיר מהחלב שאצלו. וכתב הש"ך בסי' צ"א שם דהיכא דבשר תפל וחלב מליח הת"ח התיר החלב והוא הביא שם להלכה דהחלב נמי אסור עיי"ש. והטעם עיין (בפ"מ משבצות זהב סי' ע' סק"ד) דאיכא חד פירושא בהרשב"א דהטמא התפל נמי פולט מעט אך היכא שהטהור טרוד אינו בולע אותו המעט אבל בכה"ג דהחלב אינו טרוד שפיר בולע עיי"ש. והנה לכאורה הנראה מדברי התוס' הנ"ל דטעמא דאין מליחה לעץ הוא משום טמא תפל ויהי' הדין בדבר צלול אף בכלי מפליט בשיעור מליחה. אבל באמת הא ליתא דהתוס' דקדקו בהדיא והוי "כמו טמא תפל פי' דחד דינא להו אבל לא מטעמי' דהכא לא שייך מליחה בעץ אלמא מדכתבו התוס' לא שייך משמע דאף פליטה מועטת אינו פולט וכן מדכתבו ולא נעשה עץ רותח ע"י מליחה משמע דלא נעשה רותח כלל אף בפליטה מעט. וז"ב. ואין לומר דשאני הכא דהתוס' סוברים נמי בטהור מלוח כפי' הראשון של הרשב"א. אבל לפי דברי הרשב"א אפשר דדמי הדין דכלים לכל מילי דטמא תפל. ליתא דהא מדברי הרשב"א בעצמו מוכחא איפכא דכתב תרי טעמים בהיתר בכלי היין. א' משום אין מליחה לכלי. ב' משום דטרוד לפלוט לא בלע. הרי להדיא דאם מטעמא דאין מליחה לעץ אף היכא דאינו טרוד מותר. והא התם אף אי נימא דיש מליחה לכלי הא עכ"פ כלי היין היו תפלים ולא מלוחים היינו הדין דטהור מלוח וטמא תפל ואפ"ה להטעם הב' הוצרך דוקא משום דהבשר טרוד לפלוט דם אבל אי לא הי' טרוד הי' אסור והא יוקשה הא טמא תפל קיי"ל דמותר. וצריך לומר כיון דפולט מעט כסברתו בפי' הב'. והבשר אינו טרוד בולע ואסור ואפ"ה לטעם הראשון התיר בלאו האי טעמא אלא אפילו אם הי' דבר שאינו טרוד ואפ"ה כשר. וא"כ יוקשה הרי כיון דהרשב"א סובר בטמא תפל שפולט מעט א"כ הכלי פלטה מעט והבשר שאינו טרוד בולע א"ו דהרשב"א סובר דשאני היכא דאמרינן דאין מליחה לכלים אז אמרינן דהכלי אינו פולטת כלל וכלל. וזה ראי' מוכרחת שפיר בדברי הרשב"א. וכן יש להביא ראיה ברורה מדברי הרמ"א (בסי' ס"ט סעי' ט"ז) דמותר למלוח בה בשר א שמלחו בו תחלה לקדירה) לקיום היכא דכבר שהא במליחתו והודח עכ"ל. והא היכא דעבר כבר שיעור מליחה הא הבשר אינו פולט כלום ואינו טרוד שוב כלום ואפ"ה מותר. וא"ל דהרמ"א אזיל לשיטתו דסובר כפי' הא' של הרשב"א. הא הט"ז והש"ך פסקו להדיא שם כוותיה. א"ו דשאני דין דכלים מדין דטמא תפל. ועיין (בספר חוות דעת בסוף סי' ס"ט) דכתב דמהגש"ד נראה טעם חדש משום דאין המלח יכול לכנוס בין חלקי העץ להפליט מה שבתוכו עיי"ש. ולא ירדתי לסוף דעתו הא התוס' והרא"ש ודאי נמי הכי כתבו דאין מליחה שייכא בעץ. והוא הטעם משום דאין המלח נכנס להפליט אלא בדבר רך ולא בדבר קשה ומה הביא זה בשם הגש"ד. אתמהה. אך אם יש שום דבר חדש בהגש"ד הוא לדעתי בדבר אחר. דהנה בהגש"ד הביאו הב"י (סוף סי' ס"ט) דאם נמלח בשר ושהא שיעור מליחה ואח"כ נתנו בכלי חולבת ונתמלא מציר והכלי ב"י אף אי היתה הכלי בלי שום לכלוך אסור הבשר עיי"ש והקשה הש"ך שם הא הגש"ד כתב לעיל דאין מליחה לכלים. וי"ל דהגש"ד סובר דכי אמרו אין מליחה לכלים להפליט היינו בכלי שנמלח בו מעיקרא איסור מותר אח"כ למלוח בו היתר. והטעם כיון דכל היכא דבמליחה הא אינו נבלע בכלי רק כדי קליפה כדכתב ברמ"א (בסי' צ"ח סעי' ד') עיי"ש. אז הוא דכיון דהמלח אינו כחו גדול וגם בהכלי אינו נמצא רק בליעה מועטת. אז אין מליחה להפליט מהכלי. ומשו"ה פוסק דהכלי שנבלע בתוכה ע"י מליחת הבשר שנמלח בה שפיר הוה הדין דמותר למלוח בה בשר לקיום אח"כ. והיינו הדין דרמ"א אבל היכא שנבלע איסור בכלי ע"י בישול דהא אז נבלע בתוכה דכל הכלי וכל חלקיו אז סובר הגש"ד דלא אמרינן בזה אין מליחה לכלי. ומשו"ה סובר דאם נמלח הבשר בכלי חולבת ב"י אע"ג דלא הי' בה שום לכלוך אפ"ה אסור הבשר. ודו"ק בזה

סימן קי"א

ראיתי לבאר בהא דקיי"ל ברי' שאינה בטילה אפילו באלף הנה בש"ס (פ' גיד הנשה ד' צ"ו ע"א) איתא אכלו ואין בו כזית חייב. ר' יהודא אומר עד שיהא בו כזית. מ"ט דרבנן. ברי' היא. וכו' יעו"ש. ועיין בתוס' ד"ה בריה שהוקשו מ"ט דהני "גיד "ושרץ "ואבמה"ח ועוף טמא דהוי בריה. ועוף טהור שנתנבלה דחייב משום נבילה בכזית דוקא. ולא חשבינן ברי' מ"ט בזה. ותירצו שם דשאני הני דחזינן דהתורה אמרה בהן לשון דקרינן אותו כשהוא שלם דוקא דהתורה אמרה לא תאכל גיד ולשון אכילה היינו בכזית ולשון גיד הא משמע אף בפחות מכזית דהא יצוייר בשו"פ שהגיד קטן שאין בו כזית. וכדי שלא יסתרו הלשונות זא"ז יש לפרשן דהיכא דהגיד שלם ואין בו כזית חייב. וכן היכא דהגיד גדול שיש בו ד' זיתים ואכל כזית נמי חייב משום לשון אכילה דנקטיה. והיינו בגיד וכן בשרץ דכוותיה אבל בנבילה א"ת לתרץ הלשונות א"א בשום אופן דהא היכא דהעוף פחות מכזית שם נבילה עלי' אף דהעוף הזה נחתיכה לשנים. וא"כ לשון הנבילה לעולם משמע בפחות מכזית אף כשאינה שלימה. וא"כ אכילה דנקטה למאי ולאיזה דבר אתי ע"כ מפרשינן לשון הנבילה כמו לשון דאכילה והיינו בכזית דוקא. ע"כ תורף תירוצם בביאור דבריהם לדעתי עיי"ש. וע"ז הקשו שם התוס' דא"כ דהכל תלייא בלשון הקרא ואם הי' כחוב בתורה אל תאכל חטה היתה גם חטה בריה.