שו"ת ברוך השם רפח

וז"ל אין חוששין לה. פי' ואפילו אינה יכולה לילך ואפילו נמצא שינוי באיבריה דומיא דעמדה והלכה. וטעמא דמלתא משום דמסתמא תלינן שקפצה מדעתה עכ"ל הפר"ח. וכמ"כ כתב להדיא (הפרי תואר סי' נ"ח סק"ב) נפלה מעצמה שכתב המחבר היינו שלא לרצונה אלא מעצמה אירע לה שגיון בדר שיפול הנופל אבל לרצונה לא חיישינן כדלקמן סעי' י"א. ובסי"א כתב הפרי תואר וז"ל קפצה מדעתה אתמר בפא"ט הניחה למעלה ומצאה למטה כשירה. ע"כ פירושו דלא חיישינן שמא אחרים הפילוה נמי אלא מוקמינן בחזקתה דהיא היא קפצה מדעתה ואמדה נפשה. עכ"ל הפרי תואר. והנה כל דברי הפוסקים ההם מיוסדים על אדני פז לשון הזהב של הר"ן ז"ל פא"ט וז"ל הניחה למעלה ומצאה למטה כשרה משום דלא חיישינן בה אלא בנפלה ודאי שלא לדעת אבל מסתמא אמרינן דקפצה מדעת ואמדה נפשה ואפילו אינה יכולה לילך עכ"ל הר"ן. והרי מפורש בפה מלא דהסברא היא שכך הי' ההלכה למשה מסיני דנפילה דטריפה רק בידעינן ודאי דנפלה שלא לדעת אבל אם לא ראינו כלל הנפילה אזי תלינן דמסתמא קפצה לדעת ואמדה נפשה ואפילו למעלה מי"ט ואפילו בשוכבת על צלעותיה. ואפילו לא שהתה מעל"ע ואפילו נמצא שינוי באיבריה ואינה יכולה לילך כלל והוא דבר פשוט ומופסק (ביו"ד סי' נ"ח בט"ז וש"ך ופמ"ג) וכל האחרונים. ועיין בש"ס (קדושין ל"ט ע"א) אימא כך ההלכה ספיקא מותר ודאה אסור א"כ בשאלתינו הרי בלא ידענו נמי הי' לן להכשיר ולתלות ולומר דנפלה לדעתה ואמדה נפשה. ובפרט במעשה כזאת שלא ראינו הנפילה הלא פשוט בהדיא לפנינו דברי הט"ז ז"ל בסי' נ"ח כאן ס"ק ג' כלל מוחלט דלא חיישינן לנפילה כשלא ראינו ברור שנפלה

ד ובפרט שבנ"ד אין אנו צריכין לזה כלל דהא בנ"ד פשוט וברור דודאי נפלה לדעתה דהא העכו"ם מספר שהלך השור לאכול הזאם בהבור. א"כ הא ממש זה כמו הא דחולין נ"א ההוא גדיא דחזא חושלא באיפומא דגר נפל מאיגרא לארעא אתיא לקמי' דרב אשי והכשירוה משום דאמדה נפשה ואפילו לית לה מידי למיסרך עיי"ש. וכן בכל הפוסקים. ומכ"ש הכא דאית לה מידי למיסרך. והדר הדין דהיכא דנפלה ודאי לדעת בזה לית חשש כלל וכלל בכל הש"ס והפוסקים

ה ואין להתעקש ולומר דבנ"ד שנמצא שבר בהרגל הקוליות יהא גרע דתימר דהא חזינן דלא אמדה נפשה דהא הזיק לה הנפילה במקצת. הא ודאי ליתא דמלבד דבדברי הפוסקים מבואר ההיפוך כנ"ל בדברי הפר"ח דאפילו נמצא שינוי באיבריה ג"כ כשרה היכא דאמדה נפשה דהיתרא של אמדה נפשה הוה כמו היתרא דהלכה וכמו דהתם בהלכה לא הי' ריעותא זה לאיסור כן נמי באמדה נפשה ג"כ הריעותא כזאת אינו אוסר כלל והוא דבר פשוט

ו אלא אדרבה זה מסייע לאיזה סברא. היינו דהא בנ"ד דשהתה מעל"ע ואמדה יש היתר עוד מסברא אחרת. דהנה ידוע דאיסור נפילה היא רק בנפלה על צלעותיה אבל בנפלה על מתניה כשרה כמבואר בש"ס שם גבי הנהו דיכרי דגנבי גנבי יעוי"ש ובפוסקים (וטוש"ע סי' נ"ח סעי' י"ב) אך היכא שלא ידענו אם על מתניה או על צלעותיה כתב הש"ך והפר"ח לאסור יעויי"ש. והיינו דוקא היכא שיש ספק השקול אז הוא כסברת הש"ך דמסתמא נופלת על צלעותיה אבל היכא שנשברה הרגל הרי יש הוכחה דעל מתניה נפלה ומשום הכי שברה רגל וד"ל. והגם שהיא סברא קלושה אבל עכ"פ היכא דשהתה מעל"ע ועמדה דאז סובר (בשאגת אריה בתשובה סי' ס"ד) וגם הפרמ"ג במ"ז מצדד כן דהבדיקה הוי רק דרבנן ולא מה"ת כלל. א"כ בפשיטות י"ל דע"כ לא החמיר הש"ך רק היכא שיש ספק תורה אבל באם הוי רק ספק דרבנן יש לומר דלקולא אזלינן בזה לחודא אפילו בנפלה ודאי שלא לדעת. ועיין בספר (ערוגת הבושם) להרה"ג ר' ליבוש ז"ל באלחיווער הנדפס בהסכנות הרב הגאון מלבוב (בעהמ"ח שו"ת שואל ומשיב) יעויי"ש. ובפרט להכלל הגדול שהחליט הט"ז ז"ל בס"ק ג' כאן בסי' נ"ח דמספיקא לא חיישינן כלל לחוש שנפלה אפילו נמצא שינוי באבריה ע"ש ש"מ דכיון דזה הענין שיפול בעל חי לא שכיח כי כל בע"ח שומר את עצמו ולא חוששין מספק בשום אופן לנפילה ע"ש בדבריו המדבר בשפה ברורה אין חשש כלל.

ז ואחר כל אלה נבוא לעמק ההלכה אם נאמן העכו"ם ע"ז כלל. דהנה ז"ל (הנוב"י במהד"ת חיו"ד סי' י"ז) ואפילו בעודו בידו אולי כיון להשביח מקחו שסובר אם יאמר שזה מחמת נפילה עדיף עכ"ל. והנה מאד קיצר בזה הענין ואנן מוכרחין להאריך קצת. הנה מקור הדין דלהשביח מקחו אינו נאמן העכו"ם הוא בש"ס (יבמות ד' קכ"ב ע"א) עכו"ם שהי' מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן וכו' לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו. והנה התוספתא זו הביאה הרא"ש (פ' ואלו מגלחין). וסיים בתוספתא זו דברי רשב"ג רבי אמר נאמן העכו"ם להחמיר ולא להקל וכתב הרא"ש דהלכה כרבי מחבירו אע"ג דאביו פליג עליה וכן פירש"י בפ' ז"ב. וכן פירשב"ם בפ' גט פשוט עכ"ל הרא"ש. והנה במה דדעת הרא"ש דהלכה כרבי גם נגד אביו הוא כן דעת הר"מ ז"ל נמי (בפ"ט מהא"ב ה' כ"ט) שפוסק כרבי נגד רשב"ג עיי"ש. ובהה"מ. אך הרמב"ן והרשב"א שם פסקו כרשב"ג כיון דכתמים דרבנן משמע דעתייהו דבאיסור דרבנן סוברים לסמוך דהלכה כרשב"ג כיון דאביו הי' וכן צ"ל בדעת הרא"ש שבכתמים הנ"ל פוסק כרשב"ג נגד רבי. ויצא לנו מזה דבאיסור דרבנן אז כולם מודים דהלכה כרשב"ג. וא"כ אם לפי דברי העכו"ם יהי' רק איסור דרבנן תהא ההלכה כרשב"ג דאינו נאמן אפילו להחמיר אם יש לומר דכיוון להשביח מקחו. וא"כ בנ"ד ששהתה מעל"ע דהוה רק דרבנן אינו נאמן העכו"ם. אולם הגמ"י והמרדכי גורסין להיפוך בתוספתא דגורסין שם דברישא הוה דברי רבי ורשב"ג פליג וסובר דנאמן להחמיר יעויי"ש. א"כ להנך פוסקים דפוסקין כרבי נגד רשב"ג אז אפילו באיסור דאורייתא נמי אינו נאמן העכו"ם כלל. ולפי"ז כיון שראינו דברוב דוכתי בש"ס מקדימין דברי רבי לדברי רשב"ג א"כ ש"מ דעיקר כגירסת הגמי"י והמרדכי והי' ראוי להחמיר באיסור תורה דהא רוב פוסקין כרשב"ג נגד רבי הלא המה הרי"ף פרק הנזקין בשם ל וגם בה"ג ובעל העיטור כתב בשמו והר"ן ר"פ השולח ובעל המאור והמרדכי והגמי"י. ואמנם ראינו להגאון ר' אפרים זלמן מרגליות בשו"ת שלו הנדפסים בבית אפרים על טריפות הריאה (ח"ב סי' ל"ח) שהביא גירסת הירושלמי ששנה להך דדברי עכו"ם לא מעלין ולא מורידין בדברי חכמים, ולפ"ז אין הלכה כרבי מחביריו וגם הוכיח דעיקר הגירסא דלא פליגי רבי ורשב"ג רק באומר מפלוני לקחתים אבל בלא זה כ"ע מודו דאינו נאמן להחמיר אפילו הוא בידו כל שי"ל שאומר כן להשביח מקחו. ובאמת דעת השו"ע וביו"ד סי' רצ"ד) להקל בזה. וכן דעת הט"ז (ביו"ד סי' ט"ז ס"ק ט"ו). ולכן הגם שדעת הש"ך בסי' ט"ז להחמיר בזה וכן (התבו"ש בסי' ט"ז ס"ק מ"ד. וכן הפר"ח בסי' ט"ז סק"מ) להחמיר מ"מ כיון שהם לא פסקו כן רק מפני גירסתם בהתוספתא דרבי ורשב"ג פליגי בזה ולפי המבואר לא פליגי כלל בזה וגם בהירושלמי מבואר דזה דעת חכמים דאין העכו"ם נאמן ודאי נראה דהנוב"י ז"ל סמך על המחבר שבסי' רצ"ד והט"ז שבסי' ט"ז ופסק כן להאמת ובודאי דיש לסמוך על ארי' דביה עילאה כמוהו. ובפרט בכה"ג שהוה רק כעין של תורה ולא של תורה ממש דהא רוב פוסקים דבשהתה מעל"ע יצא מחשש תורה ורק מדברי סופרים צריך בדיקה כנ"ל

עוד היתר פשוט וברור מה שראיתי בשו"ת של הגאון הקדוש והטהור ר' משה טייטילבוים זי"ע בשו"ת