שו"ת ברוך השם רפז

אין לו מי שיתעסק ושוב תחול בזה שאינם רוצים מצות קבורתו על הכל

ד הנה שיטה הראשונה שבנמוק"י פ' האשה רבה. דכל היכא שאין קרובים למת אזי על כל בני ישראל בין כהנים בין ישראל מוטל המצות עשה דקבור. ונקרא אז מת כזה דאין לו קרובים בשם מת מצוה לכל רואיו אפילו לכהנים. וראיה שלו כך הוא. דהא חזינן דכיון דהבעל יורשה ולא הקרובים הוה כמו שאין לה כלל קרובים. ושוב מותר הכהן הבעל לטמא לה מצד השורש ההוא. דמי שאין לו קרובים נקרא גבי כל ישראל מת מצוה. ואפילו הכי מודו השיטה זו ג"כ בבירור כשמש דהיכא דיש קרובים שוב אסורים הכהנים לטמא ואין זה מת מצוה. וא"כ לפי זה למה לא יטלו שכר כשיש קרובים והחברה באים לפוטרם מזה החיוב. הנה הם שכירים שלהם ויכלו ליטול שכר. כן נלפע"ד נכון ליישב המנהג ומ"מ אין מנהג זה נאה לעם קדוש ישראל וכדרך שכתב הרמ"א ביו"ד סי' רס"א על המוהל דלא הוי זה דרכן של זרע אברהם ע"ש. וק"ו בענין הזה דהרי באמת יש להראות מהא דנושאי המטה וחלופיהן וח"ח פטורין ש"מ דעל כ"י מוטל המצוה ועיין בש"ם מו"ק כ"ח ובזה מסיים הרמ"א הח' יו"ד מאן דקבר יקברוני' והחי יתן אל לבו א"כ אין לך ג"ח יותר מזה ודי ליקח דבר מועט בלבד בעבור הקבר ולא ח"ו להכביד ולצער עוד הלב נשבר

סימן ק"ט

נשאלתי ביום ב' פרשה תצוה הובא שור מכפר להעיר פה האראדישץ והכפר רחוק מהעיר כעשרה פרסאות והלך השור בעצמו כל הדרך רק צולע על רגל אחת. ובג' הרגלים האחרים שלו הלך יפה כדרכו. ואחר השחיטה שלחו אחרי לבדוק הרגל והלכתי אני והנה ראיתי כי בבירור לא הי' שמוטה וגם הניבין היו קיימים כדרכן וגם הגיד הדק. רק בעצם האסיתא בראשה הי' נראה לי נקב אבל בשפתה שסביב הבוקא הי' שלימה ובעצם הקוליות רחוק מהגוף הי' שבר ועור ובשר חופה סביב העצם כד"ת. ואח"כ בא יהודי ומספר ששמע מהעכו"ם שמכר הבהמה קודם המכירה איזה ענין היינו שהוא ג"כ רצה לקנות זה השיר אצל העכו"ם הזה. ובא ביום ה' תרומה להעכו"ם וראה השור עומד בדיר והולך רק צולע ושאל אז להעכו"ם מפני מה צולע ומה זה שניכר במשמוש היד שנשברה רגלו. והשיב לו העכו"ם שנפל השור ושאל לו איך נפל ואנה נפל והשיב לו בזה"ל אצלי יש בור ששם זאם. (והוא מין מאכל בהמה במדינתנו) והלך השור להבור לאכול הזאם כי הוא מאכילו כל העת בזה הזאם. ונפל שם להבור ונשברה רגלו כן סיפר היהודי שבלשון זה שמע מהעכו"ם ולא יודע יותר היינו שהוא לא ראה הבור ואף העכו"ם לא סיפר לו עומקה של הבור כלל וכלל. וכבר עברו ד' מעל"ע מעת שהי' מספר העכו"ם שנפל עד השחיטה כמבואר בהשאלה. זה תורף כל השאלה אות באות. ואחרי העיון והחקירה היטב באיזה ענינים נראה לפי עניות דעתי דמסקנא דמלתא להיתר כאשר נבאר כל פרט ופרט, וזה החלי בעז"ה

א לענין הראשון שראינו נקב בראשה של האסיתא הנה אמרנו שזה חלוק ונפרד מדין הבית יעקב המובא בלבש"ר (בפתיחה להלכות טרפות העצמות אות נ"ו) דבנ"ד גם הבית יעקב מודה ודאי בלי ספק להתיר. דז"ל שם בוקא דאטמא דלא שף רק שהעצם האסיתא נשבר חצי ממנה ולא נשאר רק חצי השיב לאסור שמא פ"א שף כי אין דבר מעכבו מלשוף בשלמא כשהעצם שלם אז העצם מעכבו מלשוף אבל היכא שלא נשאר רק חצי עצם, ובחצי השני לא נשאר רק בשר והוא רך קרוב הדבר ששף. א"כ חזינן בהדיא דדקדק בדבריו בשאלתו שנשברה האסיתא לחצאין לגמרי ולא נשאר בחצי השני רק בשר אבל היכא דסביב סביב הבוקא היא כדרכה הרי אין כאן חששא שלו כלל דהא העצם שפיר מעכבו דעיקר האחיזה שהעצם האסיתא אוחזת הבוקא הוא רק בשפתה כידוע והרי עדיין קיימת. לכן ברור ופשוט דרק בגוונא דידי' שלא נשאר בחצי השני רק בשר והוא רך לכן קרוב ששף. אבל היכא שנשאר בשפתה כדרכה אין זה גריעותא כלל. ובפרט שאפילו על נדון הבית יעקב ג"כ משיג הלבש"ר וחולק עליו בטו"ד שם כידוע משום דכיון דהניבין נשארו הן הן המחזיקין אותה מלשיף עיי"ש. ומסיק לעיקרא דדינא דתלוי בראות עיני המורה. מכ"ש בכה"ג שי"ל בודאי שהב"י נמי מודה פשיטא דבכה"ג יכולין לסמוך על הלבושי שרד בזה

ב ועוד מלבד הסברא האמיתית הנ"ל שהבית יעקב מודה. הלא ע"כ יש להוכיח דהב"י מוכרח להודות בנ"ד שאין שאלה בזה דהנה הלא יש להפליא מאוד. לכאורה על הבית יעקב מפני מה אוסר בשאלתו לו יהיבנא ליה כסברתו דקרוב הדבר ששף. עכ"פ אפילו היכא שאנו רואין שמוטה לפנינו בלי ספק הוא ג"כ הלכה למעשה בכל יום להכשיר בהפס"מ היכא שרואין שהניבין קיימים ולא נפסקו כידוע. וכן הוא מבואר בהדיא (בנוב"י מהד"ת חלק יו"ד בסי' י"ז) בסוף התשובה. (ובלבושי שרד סי' א' סעי' א' סק"ב) (ובפרמ"ג סי' נ"ה בש"ד). ובכל הפוסקים האחרונים הלכה פסוקה דלא כהב"ח. רק כהרמ"א ז"ל סי' נ"ה סעי' ב' יעויי"ש. ואיך יחלוק הבית יעקב ע"ז. ודוחק לומר דהב"י קאי באהפס"מ דהא עכ"פ הי' לי' לפרש בהפסד מרובה דכשירה. וגם דוחק לומר דבעוף מיירי דבעוף הא המרדכי פא"ט ובשערי דורא בשם הפוסקים דאפילו בלא עיכול טריפה. הא נמי דוחק דעכ"פ הי' לי' לפרש דבהמה שאני אלא ע"כ צריכין להסביר איזה סברא היינו דקאי בשיטא חדא עם ההמצאה שחידש הלבש"ר דהיכא שהבוכנא יצתה לגמרי בכולו מהאסיתא דין נשבר ע"ז וטריפה גם בלי איעכול ניבין כידוע בלבש"ר סי' א' סעי' ב' ואפילו בלא איפסק נמי עיי"ש בביאור סק"א. ולפי"ז משו"ה מטריף הב"י בשאלתו דכיון שלא נשאר רק חצי אסיתא א"כ הרי בצד השני שאין שם אסיתא הרי יצתה שם הבוכנא וטריפה אפילו בלא איפסקו ניביה וד"ל. וזה נכון לענ"ד. וא"כ לפי"ז הא מוכרח דבנ"ד דאין ע"ז השם יצתה הבוכנא כמובן מאוד פשוט וברור. ודאי דהב"י יודה בזה דכשירה גם באהפס"מ. ולא נשאר רק הא דנשברה רגלה רחוק מהגוף. וא"כ הא ידוע פשוט לכל המורים דבהפס"מ כשר אם רק עוב"ח כד"ת וד"ל

ג ואח"כ חקרנו בשאלת הנפילה הנה אמרתי דלא מיבעי בנ"ד שרק עכו"ם מספר שיש היתר של הנוב"י כאשר יתבאר אלא אפילו אם הי' ישראל מספר כן ג"כ יש להתיר. דהנה ידוע לכל באי שערי או"ה דדין נפלה מן הגג דטריפה בלא בדיקה בלא הלכה היינו רק היכא שנפלה בלא ידיעה רק שאירע לה מקרה כדרך הנופל שלא בידיעה רק בפתאום. וכאשר החליטו כל הפוסקים בזה. וכן התחיל בעל העיטור אות נפל. נפלה שלא בידיעה עיי"ש. אבל היכא שנפלה לדעתה מה מאוד פשוט וברור בש"ס ובפוסקים כולם דכשירה ואפילו באם נפלה בלא שראינו ואנן מסתפקין איך הי' הנפילה אם לדעתה או שלא לדעתה ג"כ כשירה. וז"ל הש"ס (חולין נ"א ע"א) אמר רב הונא הניחה למעלה ובא ומצאה למטה כשרה ופירש"י למעלה על הגג ובא ומצאה למטה על הארץ אין חוששין הואיל ולא ראינוה שנפלה אין חוששין דקפצה לדעתה עכ"ל אלמא דאפילו בלי שידענו שנפלה ודאי לדעת ג"כ כשרה. וכמ"כ (ברמב"ם ה' שחיטה פ"ט ה"ט) שאנו תולין שנפלה וכמ"כ (בטור יו"ד סי' נ"ח) שאנו תולין שלדעתה נפלה. וכמ"כ להדיא בביאור מלא (במזבח כפרה להרמב"ן ז"ל) דאפילו בספיקא נמי שריא. וכמ"כ איתא להדיא (ביש"ש פא"ט סי' ס"ב עיי"ש). וכמ"כ כתב להדיא הפר"ח (סי' נ"ח ס"ק כ"ג).