שו"ת ברוך השם רפו

ועתה ישיב נא על עצם אמיתית הלכה איך תתנהג האשה הזאת. ואם יצא הדין מפי כ"ת למיעבד עובדא עוד להתירה ב"פ להיות עם בעלה אזי אבקשו ג"כ יפשוט לן מר מאי דמיבעי לי אם הלכה בזה כהראב"ד דכל שראתה אפילו פ"א מ"ת היא צריכה עוד בדיקה קודם תשמיש. או כהרז"ה דפליג על זה. ובאמת לפי מאי דמחמירינן דפעם הראשונה מצטרף בעוד ב' פעמים להחזיקה לרמ"ת מבואר כהרז"ה. אך אעפ"כ יכול להיות דלחומרא תהא הלכה כהראב"ד שתהא צריכה בדיקה קודם תשמיש כדינא

סימן ק"ז

תשובת הרה"ג החריף הר"ר עזריאל דוב הלוי ז"ל אבד"ק קארסאן. לידידי הרב המופלא השנון מוהר"ר משה נ"י

והנה ע"ד האשה שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש. רק ששני פעמים הראשונים היו בימי מלאת ימי טהרתה. כבר הורה גבר רבינו הש"ך דבדם טוהר אין מחזיקין לענין שעי"ז תהא רמ"ת לאוסרה על בעלה לעולם. וכאשר הסבירו דבריו האחרונים. ונ"ל להמתיק עוד דברי הש"ך. דבאמת לכאורה קשה כיון דווסת הקביעות דרמ"ת הוי כווסת הקפיצות שאינו נקבע לעולם. נהי דבג' פעמים חיישינן ליה. מ"מ מה"ט לא הי' ראוי לאסור אשה לבעלה לעולם ולאוקמה אחזקת טהרה. רק דהטעם כיון דעכ"פ עכשיו בחזקת טומאה קאי לבעלה מחמת ראיית הדם שוב מחזיקין מאיסור לאיסור שתהא אסורה גם אחר טבילתה. ודומה ממש למה שכתבו הפוסקים שהביא הש"ך (ביו"ד ריש סי' נ' ס"ק ג') דבריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה. כיון דבשעה שנולדה הריעותא היתה בחזקת איסור אינה זבוחה. לכן גם אחר שנסתלק איסור זה מחזיקין מאיסור לאיסור. וכמו שהאריך בזה בס' שב שמעתתא (שמעתא ה') יעו"ש וא"כ הכא דלענין לאסור אשה לבעלה מחזיקין בדם טהור לא שייך סברא זו ומוקמינן אותה בחזקת טהרה

ואשר שאל אם יכולה לסמוך על הרז"ה ולשמש בלא בדיקה. הנה לדעתי הכא גם הרז"ה מודה דצריכה בדיקה דהא עכשיו אנו אוסרין דם טוהר. וראתה ג' פעמים מחמת תשמיש. ואיך תשמש בלי בדיקה. ונהי דלענין לאוסרה לחלוטין אין מחמירין בזה. אבל עכ"פ לענין שתצטרך בדיקה ודאי יש להחמיר. ואמנם כל זה מעיקר הדין. אבל כ"ת יראה לייעץ אותה שתראה לעסוק ברפואות מקודם. כי אחר שתתחזק לרואה דם מחמת תשמיש לא סמכינן ארופאים ותצטרך להתגרש מבעל נעוריה. וכמבואר בשו"ע

דברי ידידו הדו"ש עזריאל דוב הלוי מקארסאן

סימן ק"ח

נשאלתי לברר מה שהמנהג שהח"ק לוקחים שכר לקבורת המת מאין יצא להם דבר זה. והא לכאורה יש עבירה בדבר. בהמנהג הזה התעורר כבר החתם סופר חיו"ד סי' של"א ע"ש באריכות שצווח ככרוכיא מעיקרא ומ"מ משתדל לישב המנהג ע"ש ועיין פ"ת יו"ד סי' שס"א סק"א

וזה לשון רבינו (בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק חלק שני סי' קנ"א). אמנם מראש צורים נראה אם יש מקום כלל שיקחו שכר לקבורת המת שהרי קבורת המת מצוה ואף בכל המתים הוא מצות כי קבור תקברנו. כמ"ש הר"ם (פט"ו מה' סנהדרין ה' ח'). ואף דשם אינו מבואר רק כל המלין את מתו עובר בל"ת כבר כתבתי שם על הגליון שעובר ג"כ בעשה דקבור תקברנו. כמ"ש הרמב"ן בתורה על פסוק זה. ועיין (בלח"מ פ"ד מה' אבל ה' ח'). ועיין ג"כ בספר המצות (להרמב"ן ז"ל מצוה רל"ד). ובשו"ת (הרדב"ז ח"א סי' שי"א) כתב להיפוך במחכ"ת לא זכר שם דברי הרמב"ן וכל הציונים הנ"ל וכו'. ועכ"פ במתי ישראל בוודאי מצוה ושייך מה אני בחנם. אמנם כבר האריך התשב"ץ (חלק ג' סי' י"ג) שיכולין ליטול שכר ואין עבירה בדבר כשכר קידוש והזאה. ובאמת שאני תמה על התשב"ץ שהוצרך לפלפל אם מותר ליטול שכר על הקבורה. הרי לדעתי הוא ש"ס מפורש (סנהדרין ד' כ"ו ע"ב) הנהו קבוראי עיי"ש ברש"י ד"ה ופסלינהו עכ"ל. ובאמת על דבריו יש להשיב

מה שדרש מנלן דמותר ליטול שכר. ולמה לא נימא מה אני בחנם וכו'. כיון דבכל המתים אפילו לא מתי ב"ד ג"כ יש בהן מ"ע כי קבור תקברנו. ולפי ענ"ד יש מקומות בש"ס ובפוסקים להיפוך. דמוכח מהש"ס טובא. דמ"ע דקבור רק על הקרובים או על מת מצוה. אבל היכא שיש קרובים אין שום חיוב כלל וכלל על אנשים הרחוקים של המת רק שהם מבני עירו. דיכולין לומר להקרובים או קבורו אתם כמו שמוטל עליכם או אם תרצו שאנו נקברנו תתנו לנו שכר עבור זה

א בפמ"ש ובש"ס ברכות ד' י"ז ע"ב) במשנה ברש"י לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו. והלא בדיוק חזינן לשון המשנה מי שמתו ולא נקט מי שמת מוטל לפניו. אלמא דכל הפרק זה קאי רק על קרובים שקורין אצלם מתו. ולא על הרחוקים. ומדמפרש רש"י על הקרובים שהוא טרוד במחשבת קבורתו ע"כ דאנשי העיר אינם טרודים כלל בקבורתו. וכמ"כ בד' י"ח באוקימתא דרב אשי כיון דמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי שנאמר ויקם אברהם מעל פני מתו. ונאמר ואקברה מתי מלפני עיי"ש. אלמא דרק באשה שלו אבל לא על מת אחר. וזה ברור כשמש. וכמו כן כתב הר"ם ז"ל בפי' המשנה להדיא דכל מי שאינו מהקרובים שמתאבלים אינו קאי עליו דין משנה זה וחייב בכל הדברים עיי"ש

ב וכמו כן הרא"ש ז"ל כאן גבי מעשה דאחותו של ר"ת דלאו דוקא היורשים אלא כל המתאבלים על המת המה נמי אוננים. אלמא בהדיא דרק המתאבלים אבל לא שאר כל אדם. וא"כ לטעם דרש"י משום שטרוד בקבורתו ולא משום כבודו יהי' קשה למה דוקא הקרובים. אלא על כרחך דכל עיקר המ"ע דקבור אינו קאי רק על הקרובים ולא על בני העיר

ג וכמו כן בהדיא בברטנורה ריש פ' מי שמתו אחד מן הקרובים שמתאבלים עליהם מוטל "עליו לקוברו. א"כ תרתי אשמעינן מזה. א') דכל דין משנה זו רק בקרובים. ב') דרק על הקרובים מוטל חובת הקבורה ולא על אחרים. וכמו כן בר"ם (ה' ק"ש פ"ד ה' ג') מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצות האמורות בתורה. הרי דייק מתו ולא מת סתם וכמו כן בהדיא בשו"ע (יו"ד סי' שמ"א) מי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו. רק בהאי גוונא פטור מזה. וא"כ לפי הטעם דכדי שישתדל בקבורתו למה אמרו רק קרובים. דלשיטת רבינו יהי' חייב כל אדם בקבורת המת. והי' צריך להיות כולם פטורים כל בני העיר

ועוד בדרך אחר יש להוכיח כמה ראיות עצומות. דהנה נבין מה ענין אמרו ז"ל מת מצוה מה ענין שלו. הנה הלא ידוע מה שכתוב בספר החינוך (מצוה תקל"ז). וזה לשונו גם בכלל המצוה לקבור כל מת ישראל ביום מתו. ומפני כן יקראו ז"ל המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו מת מצוה, כלומר שמצוה על הכל לקוברו מצד הצווי הזה עכ"ל. אלמא בהדיא דרק המצוה תחול על הכל כי אם היכא שאין לו יורשים או שהמת מוטל בשדה במקום שאין אנשים כלל אז חל על הפוגע בו מצוה זו אבל בעיר במקום שיש לו יורשים וגם קרובים לא חל המצוה רק על מי שמתאבל עליו. וידעתי כי יש לבעה"ד לחלוק ולומר אדרבה מדכתב בלשון שאין לו מי שיתעסק בקבורתו היינו שאם אין היורשים רוצים להתעסק ג"כ נקרא