שו"ת ברוך השם רפה

בפעם זה על עד שלו ושלה וזה הי' סדר השימוש פעם ב' והלכה להרב המנוח ר' אברהם ז"ל שהי' אז רב דפה וצוה לה שתטבול עוד הפעם אך שתסתיר הטבילה עד יום מחר מבעלה ויפה עשה בזה. וספרה ז"נ ובאור ליום ב' י"א סיון טבלה ושמשה בליל ג' י"ב סיון וראתה עוד הפעם מ"ת כסדר הנ"ל היינו על עד שלו ושלה. ובקש אותי הרב הנ"ל לעיין בדינה ועיינתי. והשבתי חוות דעתי בזה

א אחרי דבנדון הזה היו ב' פעמים הראשונים בתוך ימי מלאת וימי טוהר שלה. שפעם הראשונה הי' ביום החמשים ללידתה. ופעם השני' הי' ביום הס"ו ללידתה. דעדיין עומדת אז בימי טוהר של נקיבה. וא"כ הרי כבר ידוע מה שפסק הש"ך ז"ל (בסי' קפ"ז ס"ק ל"ב) דבעינן דוקא אחר הל"ג וס"ו דבתוך ל"ג וס"ו לא נאסרה על בעלה משום רמ"ת. ורוב האחרונים בשיטתי' קיימי. לבד הס"ט שהעלה הדין בצ"ע. אבל החו"ד והת"ה (והנוב"י במהדו"ת סי' צ"ה) והגאון החסיד מהרש"ז בשו"ע שלו (סי' קפ"ז ס"ק מ"ח. ובקו"א שלו ס"ק כ"ג) הסביר כדעת הנוב"י בכמה מקומות דרמ"ת מדין ווסת נגעו בה. ובמכילתין נדה ד' י"א ע"ב דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. וכבוד מר חביבי בספרו פ"ד בש"ל ס"ק ל"ב נמי העלה כהנוב"י ודעימה. ולפי"ז כשם שפסק הדין דא"נ באם ראתה בג' פעמים בימי הטוהר כן נמי ודאי דאינה מצטרפת ראיות הב' פעמים שראתה בימי טוהר למיחשב לה בראיה השלישית להיות מוחזקת על ידי זה לרואה ב' זימני מ"ת. ואפילו פ"א בימי טוהר וב"פ בימי טומאה נמי א"נ. ואם שהדבר פשוט וגם מבואר בנוב"י (מהד"ת סי' צ"א) דאינו מצטרף אפ"ה הבאתי הוכחה קצת לזה נמי מרש"י דמכילתין שם בד"ה דלמא תקבע לה ווסת מעשרים לעשרים לרשב"ג ולרבי דבב' זימני דלמא מל' לל' ולכשיכלו ימי טוהר הרי יש כאן ווסת מעשרים לעשרים עכ"ל רש"י ולכאורה רה בפשיטות דילמא תראה בימי טוהר פ"א והדר תראה בימי טומאה ותצטרף. ועוד בזכר דליכא אלא ל"ג מא"ל. א"ו דזה הי' כוונתו דפשוט להש"ס דאפילו נימא דקבעה בימי הטוהר היינו שיהי' עכ"פ כל הג"פ בימים האלו אבל צירוף פשיטא דלא ודו"ק

ב ואמרתי דבר מסתבר בכוונת הש"ך ז"ל בזה דהלא לפי האמת אם דנפרש כפירוש רוב האחרונים בדברי הש"ך ז"ל בכאן דסברתו מדברי הגמרא דמימי ט' לימי ט' לא קבעה. יוקשה במאוד למה לא זכר למו הש"ך ז"ל אפילו אות אחת מזה וכי דרכו לקצר ובפרט בדבר מפורש ופשוט כזה למה סתם דבריו מכל וכל והוא לא הזכיר אלא דכיון דמן הדין דם טהור הוא רק דהן החמירו על עצמן משו"ה לא נטמאה האשה להוציאה מבעלה. וע"ז לחוד ודאי קשה קושייתם עכ"פ נהי דכעת טהור אפ"ה למאי דקיי"ל מעיין אחד הרי התחזקה שתהי' לה מעיינה פתוח בעת תשמיש. ולזאת אמרתי לפרש דבריו כפי קוטן שכלי. ובהקדם מה דמסיים ועוד הרי יש צד היתר דחולשת הלידה למה הוצרך לסניף הזה. והנה ידוע מה שחידש רבינו המאירי הגאון הנוב"י (בחיו"ד מהד"ק סי' נ"ה) בטעם עונת הווסת משום דחיישינן שמא תראה ועל להבא ליכא חזקה דשמא ימות חיישינן עיי"ש. אבל הרי יש להקשות ע"ז דהרי לפי זה יוקשה איך מותרין לשמש באשה שאין לה ווסת אפילו להמחמיר יותר שתבדוק בכל פעם קודם תשמיש ולאחר תשמיש אפ"ה מה מועיל שבודקת קודם ומבררת שאין לה דם אפ"ה ניחוש כשישמש תראה וחזקה על להבא לא אמרינן. ובשלמא באשה שיש לה ווסת אמרינן חזקה דדמיה מסולקין הימנה שלא בשעת הווסת כהר"ן בשבועות בשם הרמב"ן משא"כ באשה שאין לה ווסת דליל חזקה זו. ואפ"ה משמשין עמה ע"י בדיקה לכ"ע אלא ה"ט לענ"ד משום דמוכרח כסברת הר"ת (בתוס' קידושין ד' מ"ה ע"ב). דכיון דאתה לא תוכל לאוסרה אלא בשתאמר דלעתיד יקדש א"כ על כל רגע ורגע אנו אומרין הרי עדיין לא קידשה וה"נ דכותי'. ודו"ק. וא"כ בעונת הווסת נמי הדרא הסברא לדוכתי' די"ל גם על קודם ביאת הווסת חזקה והיינו דעל כל רגע ורגע שאנו דנין אנו אומרין עדיין לא ראתה. וזה כחמשה שנים אשר דנתי לפני מורי ורבי הר"ן זצ"ל ע"ה. והודה לזה. דהראי' מהר"ת לה' ווסת היא מוכרחת לסברא הנ"ל גם בעונת הווסת

ג ולענ"ד הא דאסור עונת הווסת הוא משום האי טעמא דעל עונת ווסת אין לנו חזקה כלל על כל עונת הווסת משום דאיך נוכל ליתן לה חזקת טהרה כיון דהרי היא עקרה ביום זה שראתה בו ג' זימני או בהפלגה זו או ע"י מעשה זה שעשתה ראתה ג' זימני הרי התחזקה שתראה ועקרה מיום זה החזקה שלה לגמרי. ומשום הכי אסורה לשמש בעונת הווסת דאין דין חזק"ט בעונת הווסת דנעקרה מכאן החזקה ע"י שראתה דם טמא בג"פ. והשתא לפי"ז ניחא נמי הא דיש לתמוה למה השמיטו כל הפוסקים וגם כל האחרונים הדין אם תראה אשה ג"פ דם לבן או ירוק ביום ידוע שתקבע לה ווסת דהרי לפי התה"ד דמראות הטהורות נמי ממקור קאתייא. א"כ הוקבע לה שהמקור יוציא דם ביום זה ונימא עד השתא הוציא דם טהור ולעתיד ודאי אם יוציא הרי יוציא דם טמא דרוב דמים שבאשה טמאים הן. הניחא להרז"ה בהשגותיו על הראב"ד וס"ל דלא איתא לרוב זה כלל שפיר. אבל להראב"ד בספרו בעה"נ שער הווסתות דפשיט לי' רוב זה עיי"ש. ועיין ובס"ט סי' קפ"ח. וסוף סי' ק"צ) שהאריך והעלה כהראב"ד עיי"ש קשה. אבל לפי הנ"ל ניחא. דכיון דרק הטעם דעקרה החזק"ט וא"כ בד"א בשראתה דם טמא ואז עקרה. אבל כשראתה מראה טהור חזקת טהרה במקומה עומדת וזה ברור וד"ל. ומשו"ה ניחא נמי סברת הש"ך ז"ל כאן דכיון דמן הדין הדם טהור ורק הן החמירו משו"ה הרי לא נעקר בווסת כזה החזק"ט שלה כלל ואינה נאסרת ניחוש על להבא. כמו באם קבעה לה ווסת ע"י מראה הטהורה דלא הוי ווסת כלל ה"נ בזה וד"ל

ד ועוד יש בזה הסבר בדרך אחר אך עדיין אני נבוך בזה ולא הוחלט גם בדעתי. דהנה כפי דעתי הוה הדין דכל היכא א שום נ"מ לדינא בין הרוב להמיעוט בין איסור והיתר או טומאה וטהרה או כיוצא אלא דהרוב עם המיעוט שווין לגמרי אז אין אנו דנין בכה"ג דין רוב ומיעוט כלל וכשם שאומרין דהיתר בהיתר לא שייך ביטול ברוב גבי'. ועיין ש"ך (יו"ד סי' רצ"ט סק"א). ה"נ בזה דכיון דהרוב כהמיעוט הוי המיעוט כמחצה לגבי רובא. ולפי"ז יש ליישב כוונת הש"ך. דהנה הא ידוע דלהכי אנו צריכין לספק ספיקא. ספק מהצדדין וספק שמא אין כל האצבעות שוות כהסמ"ג בב"י סי' קפ"ו. ולא די בספק אחד מהצדדין ונסמוך על הרוב נשים שאינן רואות מ"ת אלא מיעוטא דמיעוטא הוא משום כדכתב המנ"י (בתו"ה סי' ק"צ ס"ק א') דנגד זה יש רוב. דרוב דמים מהמקור הן באין כש"ס (נדה י"ז ע"ב) נמצא בפרוזדור חזקתו מהמקור. והיינו היכא שהדם המקור חלוק לענין מה מדם העלייה אז דנין בי' דהוי רוב. אבל בימי טוהר דהדם של המקור שוה ממש לרוקה ומי רגליה. וכן לדם העלייה כדאיתא בש"ס סוף נדה. וברמב"ם (פ"ה מה' מטמאי משכב ומושב עיי"ש). א"כ שוב הוי זה הספק מהצדדין ספק מהמקור ספק השקול ואזלינן בתר רוב נשים שא"ר מחמת תשמיש כלל. ועיין בס"ט שהביא כמה פעמים בשם המעיל צדקה. דדם מכה מצטרף לדם עלייה להיות רובא נגד הדם המקור. וזהו שסיים הש"ך ז"ל ועוד פי' לו יהא דדנין בה"ג נמי רוב המקור נגד העלייה הרי יש צד דמחולשת הלידה. וא"כ מצטרף דם של חולשת הלידה לדם העלייה והווין רוב נגד המקור. וסגי בבעל ראשון בחד ספק. שמא מהצדדין ורוב נשים אינן רואות מ"ת וקיי"ל בחששא דרבנן ויש רובא להיתרא אין חשש כלום עוד. וד"ל: