שו"ת ברוך השם רפג

ילך הטמא ויבליע בטהור. לפע"ד מרוב הפשיטות אין צריך על זה שום ראי'. וא"כ לדידן דאין בקיאין ודאי הדין דאף אם הטמא תפל צריך ס' אף בגוש. וא"כ למה הביא רמ"א המרדכי ללא צורך שום דין כלל (ואף אם נדחוק ולומר דיש חילוק מכל מקום זה לא יהי' רק באיסור והיתר אבל בבשר וגבינה לדידן דאין בקיאין בודאי אסור הכל דהא. הטור והמחבר כתבו בהדיא דאם הבשר שמן אסור הכל וא"כ קשה מאוד לשון הרמ"א כאן. ובאמת אין שום סברא כלל לחלק). וצ"ע לענ"ד מאוד על הרמ"א זה. ועוד קשה לי כאן דהנה לענ"ד דין צלול לא שוה לגמרי לדין שמן. דאל"כ אמאי הוצרך הטוה"מ לחלק במליחה בין שמן לכחוש ולא חילקו בין צלול לגוש ועוד דגם הם מיירי בבשר בחלב ואפילו הכי כתבו דבכחוש לא צריך רק קליפה וא"כ למה הקשה הש"ך כאן ס"ק ט"ו דמ"ש אם נפל בשר רותח לחלב צונן דסגי בקליפה ולא אמרינן דאסור הכל דמחמת רתיחתו בולע האיסור שאצלו. ומתרץ דבמליחה לא אמרינן תתאה גבר עיי"ש. ולפע"ד קשה היכא אמרינן דבמליחה לא שייך תתאה גבר היינו אף אי המליח למעלה אסור הכל לדידן אבל מכל מקום המליח מותר. וא"כ אף דבשמן אמרינן דגם המליח אסור לפע"ד צלול לא דמי לשמן לגמרי. וכי כיון שהוא צלול הולך בכל חלקיו. אין לי להסביר שום סברא בזה רק דיש לומר מכל מקום הרמ"א לא קאמר רק דכיון שהוא צלול הוא מחמם אותו יפה כמו רתיחת קדירה אבל לעולם סגי בקליפה כמו ברתיחת קדירה. ואף דהתם גם השני לא בעי כ"א קליפה היינו משום דאין כחו גדול לבטל המליח שלא יהא יכול להבליע בו. אבל מכל מקום נמי אין כח המליח גדול כל כך שיהא רותח כל כך שיפליט לאסור כולו. ולא קשה מהתם. אבל באמת יש לומר דהיינו טעמא דכיון דלבטלו אינו יכול א"כ הבשר רותח ובולע מעצמו מהחלב כיון דהוא לח ולא צריך להפליטו. דאין כח במלח רק להפליט אבל לבלוע בודאי כחו יפה. ובקדירה היינו טעמא כיון דהחלב צלול. ולאו משום טעמא דשמן. וא"כ ניחא שפיר דבצלול בודאי אסור כולו. ואחר זה ראיתי בספר צמח צדק (סי' ל') לענין בשר שנתנוהו אחר מליחה בכלי שהי' בה מעט מים מעורב בשכר והי' בתוך ימי חג המצות עיי"ש שמחדש דהמים מבטלין כח המלח ולא בעי רק קליפה משום דאדמחליש לי' בלע כדי קליפה. ועיי"ש שהקשה נמי על הרמ"א זה דאמאי אמרינן הכא דאם נפל הבשר לחלב אסור כולו. ולא אמרינן דהחלב מבטל לרתיחת הבשר דהא הרמ"א מביא (סי' ס"ט סעי' ז') דמדיחין במי פירות וא"כ מלח מתבטל ע"י הדחה. ומסיק שם דלא בעינן רק קליפה עיי"ש. והנה באמת לפע"ד לא הבינותי. חדא דהמרדכי כתב בהדיא דס' בעינן ולא סגי בקליפה. וכן הוא בסמ"ק דבחלב נאסר הבשר הכל. ומטעם הנ"ל. וכן (השערי דורא ורש"ל ביש"ש פ' כ"ה סי' פ' בסופו) כולם העלו דהבשר נאסר הכל אע"ג דכולם סוברים ודאי דהמלח מתבטל ע"י הדחה. וכן הוא בהדיא (ברמ"א סי' ס"ט סעיף ח') דמשמע שם בהדיא דאם הי' מדיח בחלב הי' הבשר אסור הכל. וכן הוא ביש"ש שם (סי' פ"ג). והטעם דדוקא פירורי מאכל דאין כח במלח להפליט מד"א. אבל בחלב דלא בעינן פליטתו קאסר הכל. ופשוט הוא. ומה שהקשה צמח צדק דלמה לא יבטל החלב טעם המלח. נלפע"ד דיש לומר. דהנה באמת נראה טעם הדבר דכיון דאמרינן דאין מליחה מתבטל. אמאי הוא מתבטל ע"י הדחה רק על כרחך טעמא הוא דדוקא דבר צלול כמו מים שהולך בכל חלקי הבשר ומבטל שם טעם ורתיחת המלח. מה שאין כן בדבר גוש דאינו יכול להפליטו. וא"כ כיון שהיא הולכת בכל חלקי הבשר לבטל שם טעם המלח, ואם הוא דבר איסור אוסר בעת שמבטל ונותן טעם שלו בבשר דהא הוא אינו צריך שיפליטו אחרים. ובמים נמי נותן טעם מים בכל חג המצות ונאסר הבשר בעובדא דצמח צדק דשם דהא ל"מ ס'. ודו"ק היטב בזה

סימן ק"ד

מעשה שהלך קצב אחד ונטל מלח ופיזר בידים על בשר כשר של קצב חבירו קודם שהודח הדחה הראשונה ולא גלה זה לקצב ורק הקצב בעל הבשר כשראה המלח מפוזר היטב על הבשר ירא לנפשו מהעבירה ולא רצה להכשיל ועשאו טריפה. ועתה תובעין לדין את הקצב בתרתי. א' שהזיק לחבירו ממון בידים. כידוע שבשר כשר ביוקר הוא מטריפה. ועוד האם יש מקום לומר שיהי' נענש מחמת כי הרי הי' בנקל להכשיל. כי מה הי' אם בעל הבשר לא הי' מגלה הדבר והי' אומר שהוא כשר

והשבתי הנה ראשית נדון אם הבשר הזה טריפה באמת או אפשר יש להכשירו. הנה לדעתי ברור שהוא טריפה ואסור. דהא ידוע דבשר שנמלח בלא הדחה הראשונה פוסק הסמ"ג דאסור גם בדיעבד ולא מהני הדחה ומליחה שנית משום דכח המלח להבליע דם בעין ושוב לא יוכל לפלוט. ואך הרי יש דעת הרא"ש דטעם ההדחה הראשונה הוא כדי לרכך. וא"כ לדידי' מהני שפיר אחר שנמלח בלא הדחה שידיחנו וימלחנו שנית. וכאשר באמת הובא דעתו (בשו"ע סי' ס"ט סעי' ב'). והרמ"א ז"ל הגם דפוסק דגם בדיעבד אסור ואפילו לא נמלח רק מעט ואפילו לא שהה במלחו שיעור מליחה. אפ"ה הרי בהפסד מרובה מתיר הרמ"א ג"כ ע"י הדחה ומליחה שנית. אעפי"כ הלא כל זה נאמר ברמ"א רק באם אתרמי בעצמו שנעשה כן מחמת שכחה ושוגג וכיוצא אבל במזיד כהאי גונא הרי מה לנו יותר מבדיקת הריאה בדיקת פנים דאם נאבדה הריאה הא כשר לכל הדיעות. אפילו הכי אם איבדה במזיד אסור הבשר כדכתב הש"ך (סי' ל"ט ס"ק ו') דהוי כמבטל איסור לכתחלה. וכדקיי"ל ברמ"א סי' צ"ט דאסור למוכרו לישראל אחר באם נותנים ביוקר דהרי יהנו לו מעשיו הרעים. והכא נמי ודאי הרי הוי כמבטל איסור לכתחלה. ומה הפסד מרובה יש ישלם לו הקצב כמה שהפסידו. וא"ל דהא לכאורה הוי כהזשא"נ דפסקינן בשו"ע (חו"מ סי' שפ"ה) דפטור מלשלם מד"ת הא התם גופא אמרינן דחכמים קנסו שגם השא"נ חייב לשלם. ועוד הא ודאי הוי נזק ניכר כמו שכתב הפרמ"ג בתוחב כף כיון דנרגש הטעם מכ"ש הכא שנרגש שנמלח וגם ניכר קצת שהרי צורת הבשר נשתנה מקודם מליחה לאחר מליחה כידוע א"כ הא ישלם לו המזיק ואיזה הפסד יש בזה. ולכן נראה לי ברור דהבשר באמת אסור. דאין כאן שום הפסד רק להמזיק והוא יפסיד ויפסיד. ולא יעשה עוד כזה. וכעת נראה איך הי' הדין אם הי' הקצב הזה שעשה כן לקצב חבירו הי' עושה כן לעצמו שהלך ומכר בשר כזה שנמלח בלא הדחה לדוגמא מחמת שהבע"ט מלחו למען הטריפו. ואח"כ הלך הקצב ומכרו לישראלים בסתם ולא הודיע להקונים שהוא נמלח. והקונים לקחו ונהגו בו כמנהג בשר היינו שהדיחוהו ומלחוהו ואכלוהו. האם יש לקנוס הקצב הזה. הנה ידוע דברי (שו"ת עבודת הגרשוני סי' ט"ו) בקצב שמכר בשר ששהה ג' ימים בסתם. שהעלה דסגי בקבלת דברי חבירות הקל. משום דכללא כייל דהיכא דעבר רק על איסור דרבנן אין מעבירין רק מלמדין אותו כידוע (בססי' ס"ד) בטבח שנמצא אחריו חוטים וקרומים האסורין מדברי סופרים. דרק מלמדין אותו. וא"כ הכא בכגון זה הרי לכאורה ברור דהוי רק איסור דרבנן. מדפוסקין בהפסד מרובה להקל. ש"מ דהוי רק מדרבנן. דאם הי' בזה לתא דאיסור תורה איך מקילינן בהפסד מרובה. כדכתב הש"ך (ביו"ד סי' רמ"ב) שם בהנהגת הוראות או"ה דבאיסור דאורייתא אין להקל בהפס"מ. והשו"ת (אוריין תליתאה סי' קכ"ח) הראה לדבר זה יסודות חזקות מתלמוד בש"ס (פסחים מ"ו ע"ב) דפריך ומשום הפסד ממונו שרינן איסור דאורייתא. וכן בש"ס (חולין ד' מ"ט. וד' ע"ז) פריך הש"ס איסור דאורייתא ואת אמרת התורה