שו"ת ברוך השם רפא

והעיקר מכל הפוסקים שדיברו בזה היטב אשר דיבר (הסדרי טהרה סי' קצ"ח מה שהביא בשם המהר"ם פאדוו"ה והמהרח"ש) דהעיקר כיון שקובעין הנסרים במסמורות הוי כמו הרצפה (הפאל) של בית כל אדם שאין זה שייך לקרות מדרס רק בנין הכי נמי שם. והעיקר אחר שקובעין שם הנסרים במסמורות. והס"ט חידש שם לעשות כל נסר פחות מד' שלא והא אחד ראוי לעמוד על גבו לבד רק בצירוף נסר ב'. וגם שלא לעשות חליקתן שמחליקין את הנסרים עד אחר שיקבעו עכ"פ בכאן שהרי הנקבים שיעשו בהן לא יועיל להציל ממדרס. כאשר הביא הפ"ת (בשם הח"ס סי' קצ"ח יעויי"ש). וא"כ הרי הזאוויסעס הנ"ל מגרעין מאוד. רק לקבוע את הנסרים במסמורות בפשיטות כמו היתר הרצפה של כל המקואות כן יהי' זה. ושוב אין חשש כן נלפע"ד

סימן ק'

נשאלתי לענין הלכה למעשה השכיח בכל יום ויום. אם שכח מלטול חלת חוץ לארץ ונאפתה הפת כך. איך ינהגו בדין החלה הניטלת אח"כ. דאני פוסק ובא להטמין חתיכת לחם על חלה. כמה יהי' בהחתיכה כזאת אם צריך בזה איזה שיעור או לא

והשבתי מה שנלפע"ד בזה. הנה (בפ"ק דביצה ד' ט' ע"א) אמר שמואל חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש עיי"ש. החילוק בין פירש"י להרא"ש דלשיטת רש"י משייר בה כדי חלה לחוד וסגי. ולהרא"ש ז"ל בעינן שישייר כדי שעל אותו השיור יהא ניכר הפרשתה דראשית בעינן עיי"ש. מלשון שניהן משמע דבכדי שיעור חלה בעינן. היינו אחד ממ"ח דזה הוא שיעורא דרבנן (דמד"ת בכל שהו סגי). אך בתשובת מהרי"ו מביאו הד"מ סי' שכ"ג. דכתב דבעינן שיטול כפי שישער דבהעיסה יהא נשאר כפי מאה וא' כדי החלה. דאל"כ יהא נאסר העיסה מן החלה עיי"ש. והד"מ ז"ל השיב עליו מהא דאמר שמואל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולא חילק כלום בין אם העיסה מרובה או לא עיי"ש. והנה (בט"ז סי' שכ"ד) הביא הך דמהרי"ו והעלה כדבריו. וראי' לזה מהא דתניא (חולין ד' צ"ח) דזרוע בשלה מבשלה עם האיל והיא בטלה בששים. עיי"ש. א"כ דוקא ביטול בעינן. עיי"ש. ע"כ הוצרך המהרי"ו שיטול חלק קטן דיהא ביטול בהעיסה נגדו ומהני. ואע"ג דבעת בישול הי' הכל אסור אפילו הכי כשמפריש אח"כ חלק קטן אמרינן הוברר הדבר למפרע דלא הי' בה יותר חלה כלל. עיי"ש בדברי הט"ז. (וזה הוא תורף כוונתו). והנה לענ"ד נראה ברור דאין דמיון כלל להתם. דהנה בשלמא בהך דזרוע בשלה. א"כ הרי האיסור וההיתר ניכר ומובדל. דהזרוע אסורה כמו איסור הגיד דניכר המקום והבהמה כולה מותרת היא. וא"כ כשנתבשלה החתיכה כולה חיישינן ודאי לאיסור. דהרי בעת בישול קיבלה הבהמה כולה טעם האיסור. ואף דמהאיסור לא נחסר מכפי מה שהי' מקודם לפנינו. אפ"ה אמרינן איסור פליט התירא בלע. (כדאיתא בט"ז ז"ל סי' צ"ח). משו"ה בעינן התם ביטול בס' דוקא. וד"ל. משא"כ בדין טבל. דהרי האיסור מעורב ועל כן "טבל "שמו מלשון טבול ובלול. [בל"א איין גיטינקען און צומושט בכל חלקיו]. דהרי לדוגמא כשיש לך מ"ח זיתים עיסה שלא הורמה חלתה. וא"כ יש בהן ע"כ חד זית חלה והרי על כרחך אין אתה יודע איזה כזית מן הזיתים הוא חלה דאם תאמר זה אני אומר שמא זה. וא"כ מוכרח לומר דבכל כזית וכזית יש בו חלק מ"ח שבו והוא איסור. ואח"כ כשאתה מפריש הכזית אמרינן דהכזית הזה הוא מורכב מכל הני החלקים שהיו אסורין ומעורבין בין ההיתר נתברר לך בזה הכזית דהם יצאו מן ההיתר ונכנסו לאיסור. ונתחברו כל אחד להיות כזית. זה הוא עיקר הפירוש של הא דאמרינן הוברר הדבר למפרע וא"כ כשנתבשל אפ"ה מאי איכפת לך בזה. הכי היכא דהאיסור נלקח ונפרד לגמרי מן ההיתר נמי היתר באיסורו עומד. בתמיה. הא ודאי לא יעלה הדעת. דהלא ודאי אם יבוא אליהו ויאמר לך דהאיסור לא פלט כלום. או אפילו אם פלט. אפ"ה הוא עומד בעינו וניכר לעין ויהא נפרד לגמרי נמי הא אסור בתמיה. הא ודאי אין לו שחר. רק העיקר דאסרינן בנותן טעם הוה משום דאמרינן האיסור פלט טעמו ונשאר בהתבשיל. וזה פשוט. וא"כ בדין הטבל דאפילו בלאו הבישול נמי מוכרח לומר סברא הנ"ל. דאל"כ יש לחוש דאפילו כשאתה מפריש זית אחד אפ"ה דלמא לאו הוא האיסור והאיסור נשאר בהעיסה. אלא ע"כ מוכרח לומר כמו שכתבתי בעז"ה דהרי האיך יש לומר בדין הטבל שם איסור בפ"ע והיתר בפני עצמו דהרי כל חלק וחלק מהעיסה יש בה חלק מ"ח איסור ואין ניכר איזהו. וזה ברור ומדוקדק היטב. וא"כ אפילו כשנתבשל מתחלה ואח"כ מפריש מאי איכא כיון דאמרינן דבעת הפרשתה נבדל האיסור שהי' בתוך העיסה ויצא לחוץ וכדלעיל. וא"כ מה תאמר שוב בזה. דבעת הבישול פלט האיסור טעמו לתוך ההיתר. הא יהי' איך שיהי' אפ"ה האיסור יצא מכאן והלך לשם ומשם יצא לחוץ ונבדל לגמרי מן ההיתר ולא נשאר כלום בו. והבן. וראי' ברורה לדבריי אלה הנאמרים באמת. דאל"כ מי שיש לו כדי יין ושמן ולא הפריש בתוך כדי דיבור. כיון דיעמדו בטיבולן יום או יומים. לפי סברת המהרי"ו הנ"ל יהיו נאסרין לפי מה דקיי"ל כבוש כמבושל הוא. והא התם לא שייך סברת המהרי"ו הנ"ל דהא כשיש בהן מאה לוג שמן א"כ תרי מהן לתרומה. ואנן בעינן ק"א. ומה מהני הפרישן אח"כ. אדרבה בהדיא איתא במשנה (פ"ז דדמאי משנה ד') הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו'. ופי' הברטנורה דהוא עומד ע"ש בין השמשות ואומר על מוצאי שבת עיי"ש. וא"כ הרי יעמדו כך בטיבולן יותר ממעל"ע. וכן פירש רש"י ז"ל (בפ"ג דגיטין ד' כ"ה עיי"ש) דכל אימת שיגיע כלים ויפריש נאמר דהוברר הדבר למפרע עיי"ש היטב. וא"כ מה נ"מ אי אפילו יש ברירה אפ"ה הרי כבוש כמבושל ונאסרו הפירות מן התרומה שבהן. אלא הדבר ברור ומוכרח לפרש דהא דאמרינן הוברר למפרע היינו משום דכיון דהאיסור וההיתר מעורבין בכל חלקים. ואין שום חלק שיהא בו היתר ברור בפני עצמו. כי בכל חלק וחלק מהטבל יש בו. חלק מ"ח של איסור. וא"כ אף בלא בישול נמי יהא קשה האיך התירה לן התורה בהפרישנו מהטבל חלק המ"ח הנמצא בכולו. הלא בהחלקים הנשארים יש בהן עדיין חלק מ"ח של איסור. אלא מוכרחין אנו על כרחך לומר דבהפרישנו החלה מהטבל. הוברר הדבר למפרע דבזה החלה נמצאו כל החלקים של האיסור אשר היו מעורבין עד הנה בתוך ההיתר ונתחברו ביחד להיות אחד ודו"ק. וזהו שאמרו ז"ל הוברר הדבר למפרע. וא"כ על כל זה ודאי הדבר ברור דאפילו אי נתבשל הטבל או נאפה דקבל ההיתר טעם האיסור. ואין בהיתר מאה וא' לבטלו אפילו הכי בהפרישנו אח"כ את האיסור א"כ הא יצא כל האיסור ולא נשאר בההיתר כלום. אין שום חשש בזה ודו"ק. הנראה לענ"ד כתבתי. אחר זמן כמה שנים מכתיבתי זאת טרם נדפס חיבורי זה יצא לאור ספר נכבד ראשית העומר מהרה"ג ר' שמואל מטאהאנצע שהביא בסי' שכ"ג ס"ק ט' להלכה ג"כ דלא יחששו למהרי"ו והאריך שם וכוון להלכה שם כמו שכתבתי וכוונתי לדעת הנו"ב תנינא שהובא שם תהלי"ת

סימן ק"א

נשאלתי בחבית אחת שזה יותר משנה שמלחו בה בשר לקיום. והנה הועמד בה בארשט כל הזמן ההוא והיו משתמשין, הבארשט אך לשל בשר וכעת שואלין אם יכולין להגעיל הכלי שיועמד בה בארשט וחומץ על פאראוו לאכול בו בשר או חלב. וזה שהשבתי. הנה בדיני הגעלה (ביו"ד סי' קכ"א. ובדיי"נ) לא מוזכר דבר שיהא