שו"ת ברוך השם רפ

שראוים למדרסות וכו'. הרי בהדיא דגם נסרים אע"ג שהם בודאי פשוטי עצים ולא הוי גם פשוטי כלי עץ כי אין להם שום צורת כלי כלל רק שהם פשוטי עצים בעלמא אפילו הכי משום דהרי ברור לן הדין דגם פשוטי כלי עץ דאין נטמאין כלל מה"ת לכל הדיעות בשום פנים. ואפילו מדרבנן רק התוספת (בב"ב ס"ו א') סוברין דיש להם טומאה מדרבנן. (וכן הר"ם פ"ב מה' כלים ה' ח'). אבל הרשב"ם ז"ל שם סובר דגם מדרבנן אין מקבלין שום טומאה אפ"ה לטומאת מדרס ודאי דחזיין כידוע שם ברשב"ם. ואפילו מה"ת מטמאין במשכב ומושב הזב ואינך כידוע. וזהו מדרס האמור בכל מקום וכתב שם הרמב"ם דגם פשוטי כלי עץ מטמאין במדרס בשיעורן והוא מהש"ס (דבכורות ל"ח ע"א) דבהנך דחזיין למדרסות יעויי"ש. א"כ הני נסרים נמי הא חזיין למדרס שישב עליהן הזב. ולהרשב"א ז"ל אסורין ודאי לעמוד ע"ג נסרים לפי דבריו ולפי שיטתו. אפ"ה מכל הלין נראה לי לדייק למה באמת אמר ר' יוסי בלשונו רק על גבי ספסל הי' לו לומר ע"ג כלי. אטו לא היינו ידענו דגם ספסל בכלל. אבל הענין ברור הוא דעכ"פ מדייק ר' יוסי דיהא שייכות לגזור משום מרחצאות דהיו יושבין ע"ג ספסלאות ואצטבאות ורוחצין באמבטי שלפניהן יאמרו דגם אלו מטהרין. לכן נקט ספסל. ורק ממילא חדא גזירה הוא לפי"ז. ויש ודאי לגזור גם בכלים אטו אמבטית וכן כמו כן נסרים להרשב"א ז"ל. פי' דייקא ברור בלי שום ספק דרק שהנסרים הן לא בקרקעית המקוה וקבועין לקרקע בחיבור גמור אלא האשה לוקחת נסרים תלושים ומצעת אותן תחת רגליה בכדי להסיר מהרפש וטיט דאז יש המציאות לחשוש למרחצאות שיושבין או עומדין על גבי כלים המטלטלין. אבל אם קובעין לקרקע ממש הנסרים והן נעשים חבור להקרקע. מי שייך כאן הגזירה כלל וכלל. ועוד ביותר ביאור ברור ופשוט דהא בין הראב"ד ובין הרשב"א כולם דקדקו שיהא ראוי למדרס א"כ בעינן עכ"פ שתהא ראויין שכאשר יבוא הזב ודומהו וישב עליו יטמא מדרס באמת אז אסור לעמוד ע"ג ולטבול. אבל היכא שקובעין הנסרים בבנין להקרקע דקיי"ל בהדיא דאין נטמאין אח"כ בשום אופן דרק מטלטל נטמא אבל קרקע עולם אינה מקבלת טומאה וממילא גם אלו הנסרים לא יהיו טמאין עוד אחר שנתחברו וכספינה כידוע. ואיך זה יעלה על הדעת שאחר שנקבעו בחיבור כזה לקרקע יש להרהר שהרשב"א ז"ל ג"כ יאסור לעמוד עליהן הא מעתה אינן ראויין עוד למדרסות בשום אופן. ורק על גבי כלים נהי דחברן הא קיי"ל חקקן ולבסוף קבען לא בטלו מתורת כלים. אחרי שהיו עליהן תורת כלי בתלוש. אבל נסרים בעלמא דראויין רק למדרסות הרי בכהאי גוונא כיון שקבען ואינן ראויין עוד הרי הוא ממש כמו חבילי זמורות שמתיר הרשב"א ודו"ק. וא"ל הא בדף של נחתומין בהסוגיא הנ"ל דב"ב שהוא (ממשנה פט"ו דכלים מ"ב) דקיי"ל דגם בקבעו ובסוף חקקו טמא. הא תראה שהרע"ב והתפארת ישראל פירשו ההלכה בחקקו ולבסוף קבעו ונהי דהרשב"ם כאן מפרשה גם בקבעו ולבסוף חקקו מי יימר דכה"ג הלכה כחכמים ודו"ק. ועוד הרי (הר"ם ז"ל ספי"א מכלים) ג"כ פירשה בחקקו ולבסוף קבעו. ותימא לי באמת על פירוש הרשב"ם ז"ל דהרי ממה נפשך הרי כולם פוסקים כחכמים ואפ"ה פירשו בחקקו ולבסוף קבעו ולא בקבעו ול ולבסוף חקקו וגם הרי זה גופא רק במתכת דייקא דכל כלי מתכות לא הוי חיבורו לקרקע כקרקע. אבל בכלי עץ לא. ומכ"ש בפשוטי כלי עץ ודאי דליכא למ"ד דקביעתו לא לבטלו מתורת כלי ומכ"ש וקל וחומר בכהאי גוונא דלא הוי נמי פשוטי כלי רק פשוטי עצים ולא שם כלים מעולם. א"כ אדרבה מדף של נחתומין גופא ראיה גדולה לדברי. דהרי כולם פוסקין להלכה בדף הנחתומין דאם רק הי' דעץ אפילו חקקה ולבסוף קבעה בטלה מתורת כלי וטהורה. וא"כ ודאי בנסרים כאלו בחקקו ובסוף קבען דהוי פשוטי כלי עץ נמי הלכה דבכהאי גוונא כל המחובר לקרקע כקרקע. מכ"ש בנסרים ההם דלא דמי כלל לדף אפילו לדף דען דהתם פירש הרשב"ם דחליקתן שמחליקה להניח עליה הלחם זה היא חקיקתה. אבל הכא מה שייך חקיקה ותיקון רק מדידה למקומה שתהי' כמדת ארכה בלבד כנלע"ד ודו"ק בזה

סימן צ"ט

נשאלתי עוד. בכפר מילייאוו עשו מרחץ חדש ובו מקוה חדשה ומחמת שהיא עמוקה רוצים לעשות בגובה ארשין מהרצפה של המקוה כמין מכסה מנסרים. שהנסרים של המכסה יהיו מונחין על לבזבזין דהכותלים שמדרום וצפון. וגם עשו זאוויסעס להמכסה שיסגר ויפתח המכסה על ידם. ורוצים שהנשים בעת טבילתן יעמדו על המכסה ויטבלו. מה דינו של המקוה בזה

והשבתי דאם המעיין של המקוה הי' הולך מלמעלה מהמכסה הרי אז עכ"פ הי' מקום קצת לומר אחרי דאין המים באים תחת המכסה רק מלמעלה אבל מלמטה אין ההכרח שיהי' שם מים הרי יש לחוש לומר דזה הוי זוחלין שזוחלין המים למקום שאין שם מים. והרי אין המקוה מטהרת רק באשבורן אשר אליבא האמת נ"ל ברור דגם זה טעות כי כשיתמלא המקום כרגע שיב לא יזחול עוד הרי אין זה זוחלין אך חקרתי ונתוודע לי שהנביעה מהמים באה רק מתחת הרצפה ומשם נתמלא כל החפירה מים צובעין עד שהמים עולין וצפין מעצמן גם בגובה מהמכסה דרך הסדקים של המכסה. א"כ הנה נלפע"ד ברור דרשאין לעולם לקבוע השיעור מקוה מ' סאה ממדידת המים שמן קרקעית הרצפה עם המים שעל המכסה ג"כ. ואך כדי שלא תפסיק המכסה בין מים העליונים שעליה למים התחתונים שמתחתיה אחרי שבלעדי כל המים ההם לא יהי' שיעור מקוה לא בלמעלה ולא בלמטה. כי כל ארכה ורחבה של החפירה רק כ"ח גודלין על כ"ח גודלין אשר ידוע ששיעורה כה"ג צריך גובה קרוב לס' גודלין והמכסה הוי רק א' ארשין מהרצפה א"כ ההכרח שלהשלים להשיעור בעינן להצטרף המים העליונים להתחתונים א"כ הרי המכסה מפסקת. אך לזה ג"כ הא יש עצה הידוע. היינו לעשות נקבים גדולים כשפ"ה לערב המים העליונים עם התחתונים שבזה נעשה צירוף המים בלי שום חשש כדתנן במשנה (פ"ו דמקואות משנה ז') ערוב מקואות כשפופרת הנוד. ופירש הרע"ב דהכוונה נמי על שתי מקואות שבכ"א רק כ' סאה מצטרפין ע"י השפופרת הנוד. וכן הוא במחבר סי' ר"א סעי' נ"ב. והכא נמי הרי יעשו נקבים בהנסרים וסגי. אבל לחוש כה"ג מחמת זוחלין ולומר שהרי המים העליונים נראים כנזחלים דרך הנקבים שבהמכסה. הנה זה ודאי טעות גדול מאוד. דתדע דכל זחילה לא הוי רק כשיוצאין המים למקום ריק שאין בו מים זה הוי זחילה אבל אחרי שבלמטה יש מים א"כ האיך שייך לומר שזה הוי זחילה הא הם נחים על גבי המים שבאמצע הנקבים שעולה מהרצפה. ולא עוד הרי הריב"ש (סי' רצ"ב) אשר הביאו (הד"מ ס"ק כ"ו. והרמ"א בסעי' נ'. והש"ך בס"ק ל') דאין זחילה רק כשהמים יוצאין ואינם שבים ללכת אח"כ בחזרה למקוה אבל היכא ששבין ובאין בחזרה לא הוי זחילה עיי"ש. א"כ הכא נמי הרי כאשר הם שבים כן הם חוזרין בחזרה אחרי שאין שם מקום ריקן שישארו שם וגם הרי כבר כלל גדול בידינו שהדין של הרשב"א המובא בסעי' נ"ח. שכל שאין הזחילה ניכרת לא הוי זחילה. הוא דין ברור ופסוק וכאשר החליט (הנוב"י סי' קל"ו קל"ז). (וגם בשם ארי' סי' ע' ע"א ע"ב). וכן (החתם סופר עצמו סי' רי"א). א"כ הרי על כרחך כאן ודאי אינה ניכרת דהרי אין לה מקום ליזחל הרי ברור דאינה ניכרת. הכלל דאין זה זחילה כלל בלתי ספק ואך נשאר לנו לברר הרי הוי הדין דסי' קצ"ח דאין טובלים על גבי נסרים הראויים למדרסות. הנה זה אמת