שו"ת ברוך השם רעט

לזכר לרבות מצורע למעיינותיו. היינו כשם דהזב בעל שתי ראיות מטמא במעיינותיו במשא. ה"נ מצורע וכן לענין מצורעת נקיבה יש לה מעיינות כדין זבה. והנה רק קשה לב"ה תרתי למה לי. והוכרחו ב"ה לפרש דהקרא של זכר רבי דם טהרה של נקיבה. והנה השתא קאתי אביי והודיע לרב יוסף בתימא הלא ממנ"פ אנו צריכין לטמא את הזוב של המצורע דאם מעיין הוא הלא איתרבי מלזכר דהיינו מלנקיבה ואפילו אם לאו מעיין הוא נמי טמא. דהא איתקיש לזב. ובזב ודאי טמא אפילו לאו מעיין הוא דין תורה. ומזה אין שום נ"מ לד"ט דד"ט שלה ממנ"פ טמא. דהא אם מעיין הוא המקום זיבה בפשיטות אמרינן דטמא. דהא אם אינו ענין הנ"ל כדקאי קאי. ואם לאו מעיין הוא ותרצה לומר דאיצטריך לזכר לזובו של מצורע. א"כ אני אומר לך דד"ט טמא מסברא כזה דהא ע"כ לא אמרת דד"ט טהור אלא אם אנו היינו צריכין לומר דבעינן רק מתעגל ויוצא אז אמרת תאמר דד"ט דאינו מתעגל. אבל השתא דאנו מטמאין הזיבה דאינו מתעגל. א"כ חזינן דלא איצטריך למתעגל אף אנו נטמא הד"ט דמהך ילפותא דאתה מילף לטמא הזיבה של מצורע זכר. והיינו משום דהתורה הקישה מצורע לזב גמור לכל הדברים, (כן נאמר אנן דהתורה הקישה מצורעת נקיבה לזבה לכל הדברים וכמו דבזבה הד"ט שלה טמא) בפשיטות דהרי לנקיבה אייתור דהא מעיינותיה איתרבי מלזכר. וכן נלמוד ד"ט של נקיבה מזה. דהא אנן חזינן בהדיא דב"ה רצו ללמוד מתחלה ג"כ בפשיטות. רק ב"ש פרכי עלה מה לזכר שכן איתא בפריעה ופרימה ובת"ה. ולזה הוכרחו ב"ה לתרץ ולומר אנו נאמר להיפך זכר מנקיבה ילפינן. (עיי"ש בד' ל"ד ע"ב). והנ"מ אלא היכא דאנו רוצין לומר לא נכתוב רחמנא קרא בנקיבה כלל. התם אמרינן דמזכר לא תוכל ללמוד דהא איתא בפו"פ אבל השתא דאנו מצריכין שפיר לכתוב לנקיבה למעיינותיה של מצורעת. ורק אתה תאמר ד"ט שלה טהור דהא לא תוכל ללמוד מלזכר. משום דלזכר איצטריך לגופי'. היינו לזובו של מצורע. אז אומר לך דלטמא הד"ט תוכל ללמוד מלזכר. כמו דחזינן דבמצורע זכר לא חילק הכתוב בין מעיין לזובו. כן אנו נאמר בנקיבה דלא תחלוק בה בין מעיין לד"ט דאינו מעיין דאתה לא תוכל לומר דנקיבה שאני דליתא בפו"פ אני אומר לך הרי מעיינותיו יוכיחו דאע"ג דליתא בפו"פ אפ"ה טמא. כן נמי ד"ט שלה כמו הזובו של הזכר. דהא שניהם הקישן הכתוב ליב גמור. א"כ מפירוש זה אין אנו נוכל לפשוט האיבעיא דילן. די"ל דמקום זיבה לאו מעיין הוא. וכיון דלאו מעיין הוא. כן נמי אינו מטמא הש"ז של זב ומצורע רק במגע. דהא לאו מקום מעיין הוא. וספק טומאה במשא מיקרי. כיון דבעיין לא איפשיט. רק לשיטת הגאון בעל גליון הש"ס מרבינו ר' עקיבא איגר ז"ל נראה דלפי דאנו פוסקין לב"ה דד"ט טמא כרוקה ומ"ר מוכח דאנו סוברין דודאי מקום מעיין הוא. ולפי שיטתו ודאי דש"ז של זב ומצורע טמא במשא וגם בלא"ה יש לפשוט בעיין דהלא רש"י ז"ל מפרש (בנדה ד' נ"ו א') ד"ה שמתעגל. כגון רוק ומי רגלים ושכבת זרע עיי"ש. הרי פירש בהדיא דשכבת זרע ודאי מיקרי מעיין. א"כ אף אם נאמר דזיבה לאו מעיין. אפילו הכי שכבת זרע שאני. אבל מדברי התוספת (שם ד' כ"ב ע"א) ד"ה לפי נראה להיפוך מזה. ודו"ק בזה מאד

סימן צ"ז

נשאלתי מאברך אחד. בענין המחיצה שבחדרו אם צריכה מזוזה. דכפי שכל דיני מזוזה אתנייהו בה. לבד האחד והוא עיקר גדול שאין לה משקוף הראוי עפ"י ד"ת. אם חייבת במזוזה או לא. והשבתי דלדעתי נ"ל להלכה דפטורה ממזוזה. ואבאר דהנה (הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' תפילין ה"א) כתב וז"ל עשרה תנאין צריך החדר ויתחייב במזוזה וכו' ושיהי' לו מזוזות. ושיהי' "על המזוזות משקוף. וכמו כן באותו הפרק גבי כפה כתב ג"כ כלשון זה על המזוזות משקוף. משמע דוקא עליהן צריך המשקוף ולא בצדדיהן. וכמ"כ מבואר בלשון הש"ס (מנחות ד' ל"ג) גבי פתחי שימאי דלית להו תקרה פי' שאין להם משקוף והוא פטור עיי"ש בתוספת. ויותר מבואר הדבר בש"ס ועירובין י"א ע"ב) דכל שאין הקנה העליון נוגע למעלה מכוון על הקנים שבהמזוזות אין על זה צורת הפתח עיי"ש. ועיין שם בדברי הטור (אורח חיים סי' שס"ב. ובב"י שם) ועיין ג"כ בדברי (הט"ז שם סק"ד. ובמג"א ס"ק י"ט). וג"כ בדברי (הט"ז ז"ל בסי' שס"ג ס"ק י"ט ודו"ק) ולכולי עלמא בכהאי גוונא דצורת פתח שבחדרו פטור. והטעם בזה דהרי המשקוף הוא מן הצד. ומדרב חסדא פטורה ממזוזה. וגם הט"ז ז"ל מודה בזה ודו"ק. ואגב צ"ע לפע"ד דהנה (הרא"ש ז"ל פרק קמא דערובין. והבית יוסף ז"ל. והט"ז) כולם כאחד הביאו לשון רש"י דמן הצד אין זה משקוף. ובאמת לא נמצא כלל ברש"י ז"ל שום דבר מזה. ולענין השאלה הנ"ל אין זה נ"מ דלפי עניית דעתי פטורה ודאי ממזוזה מהטעם הנ"ל דהא אין לה משקוף. ועי' ג"כ ביו"ד (סי' רפ"ז בשו"ע סעי' א' וב') ודו"ק היטב בזה

סימן צ"ח

נשאלתי ע"ד המקואות הנעשין במקומות חדשות שחופרין בקרקע בור עמוק ומוצאין מקור מים ואח"כ למען לתקנה לטבילה כראוי נוהגין לתקן הכותלים בבנין שסמוך להכותלים קובעין לקרקע הכותלים נסרים עבים. וכמו כן בהרצפה שתהי' נקייה מרפש וטיט ויהי' טוב לעמוד בעת הטבילה ג"כ קובעין להקרקע רצפה טובה מנסרים טובים וקובעין ג"כ ליגארעס שהוא מעצים עבים עגולים ואת אלו העצים מעמיקין בהקרקע עד שהקרקע והם הוי בשטח אחד ועל הקרקע ועליהם קובעין הנסרים במסמורות של ברזל עד שהוא נעשה חיבור לקרקע ממש. אם יש בזה לחשוש חשש הראב"ד ז"ל שלא תעמוד על גבי כלים הראוים למדרסות. דהא לכאורה אלו הנסרים שהם רחבים הרי ראוין הן למדרס ונאסור לעשות כן עד שידקדקו שיהיו הנסרים אינן רחבים דוקא כדי לבטלן מתורת חזי למדרס. או שכיון שקובעין אותן בבנין לקרקע ממש גם הראב"ד לא קפיד בזה

והשבתי מה שנלפע"ד בזה. הנה מקור הדבר (מהמשנה פ"ה דמקואות משנה א') מעיין שהעבירו ע"ג השוקת פסול דפירושו דהשוקת הא הוי כלי גמור ונעשין המים שבו שאובין ויעויי"ש. ואח"כ במשנה ב'. העבירו (למעיין) על גבי כלים או על גבי ספסל פי' מאחורי הכלים. או על גבי ספסל דספסל הא אין לו בית קיבול א"כ ברור שלא נעשה כאן שאובין כלל רק גזירה יש כאן שמא יאמרו שמותר גם בכלי בתוכו או יטעו בין ספסל לשאר כלי לזאת פליגי ר' יהודא ור' יוסי. ר"י לא גזור. ר' יוסי גזור ואומר שם ובלבד שלא יטביל על גבי ספסל. ולרבותא נקט ספסל לא מיבעי אחורי כלים שיש להם תוך. אלא אפילו ספסל. וי"ל להיפך דרק ספסל גזר אבל אחורי כלים מינכר דהא שוכבים הכלים מאחוריהם ודו"ק. ועיין (בב"י סי' קצ"ח) אבל עכ"פ רק ספסל דהוא עצמו כלי גמור רק שאין לו בית קיבול אבל עכ"פ כלי הוא. ומזה בא הראב"ד ז"ל ולמד דלר' יוסי אסורה אשה לעמוד על גבי ספסל שבמקוה בודאי. ולא עוד אלא אפילו שאר כלים נמי דלומד דלר' יוסי דנקט ספסל לרבותא מכל ן שאר כלים גם מאחוריהם. וכן לא זו בלבד אלא אפילו לא הוי ספסל גמור אלא כל דבר הראוי למדרס כספסל גזרינן גזירת מרחצאות. וכס"ד דרב כהנא (בנדה ס"ו) דלכן לא תעמוד אשה על גבי כלי חרס ותטבול משום גזירת מרחצאות. וכן ביותר הרשב"א ז"ל בתוה"ב הובא בב"י וז"ל לפיכך אם הי' רפש וטיט במקום שהיא טובלת לא תעמוד על גבי כלי עץ שמקבלים טומאה מגבן ולא על גבי נסרים