שו"ת ברוך השם רעח

החוזר לברייתו וגם התפירה המועטת הוי כמו הבלילה וההילוך שלחוץ שהיא בשם אינה צריכה ולא בשם אפשר לבטלה. א"כ הרי רק תרתי בעינן שתהי' פסולה וגם שלא יהי' אפשרות להחזיר הדבר לכבראשונה וד"ל

ג עוד נראה לי להסביר. הנה להבין למה באמת הוליכו זר ואינך לא יועיל מה שיחזור הכשר להוליכו ולמה קורא הש"ס זה לא אפשר לתקוניה ונ"ל דיש בזה טעם פשוט וברור דקיי"ל בכל הש"ס דסדר קדשים. וגם ביחוד עיין בש"ס (סוכה ל"ג ע"א) דיש דיחוי אצל קרבנות דייקא וכמו שהוקשו הש"ס (בזבחים ל"ד ע"ב) וליהוי לי' דיחוי עיין שם. לבד חנן המצרי סובר דאין דיחוי גם בקרבנות אבל אנן פוסקין דיש דיחוי. ולכן כשהוליכו הזר הרי הי' נראה ונדחה ושוב אינו חוזר ונראה. ואפילו כשיחזור הכשר ויוליכו עוד הפעם אטו בשביל זה לא יהי' הדיחוי שהי' נדחה בהולכת הזר בשם דיחוי זה לא יועיל רק לקרות בשם חוזר ונראה אבל דיחוי דתחלה הא במקומה היא. והיינו דאמרו בש"ס לא אפשר לתקוניה פי' שהוא נפלא לכאורה הלא אנן מתקנין ואתה אומר לא אפשר לתקוניה. אלא הוא הדבר דלא אפשר לבטל לגמרי הדיחוי דהי' בעת הולכת הזר. והוא נמי כוונת הרמב"ם (שם פ"א ה' כ"ז) שהרי א"א לתקן דבר זה פי' לומר שלא הי' דיחוי קאמר ודו"ק. ומעתה שוב אפילו לא נתלה עצמינו בחידוש הנ"ל שבס"ק ב' ונודה דלהר"ם גם הילוך שא"צ פוסל בזר. אפ"ה לא קשה דעדיין בשם דיחוי הוא לדידי' ולכן פוסלו בקדשים. אע"ג דא"ל כלל לעבודה כזו אעפ"כ הוי זה בשם דיחוי להר"ם וד"ל

ד ומעתה מה מאוד יומתק לחיך לנו לומר הסברא שהסברתי דרק מחמת ששינוי דבלילה הוי שינוי שאינו חוזר לברייתה. דאל"כ הי' גם שם כשר בזר. והוא דהנה בש"ס (זבחים ל"ד ב') תירץ רב אשי על הקושיא דהא הוי דיחוי דכל שבידו לאו דיחוי הוא. ועיין בתוספת שם דהוא כלל אמיתי דכל שיש מצוה להחזיר הדבר לכמות שהי' שוב לא הוי דיחוי א"כ באם הי' הבלילה אפשר להחזיר לכמות שהי' הרי בעת שבלל נמי לא הוי שמי' דיחוי דהא בידו לקלקל הבלילה. ורק מחמת שהוא שינוי שאינו חוזר לברייתו על כן הוי דיחוי ומעתה נבין בטוב ענין התפירה של הנשים. מצד ב' טעמים א' משום דהס"ת הא הוי רק מצוה ולא קרבן א"כ הרי הא קיי"ל בש"ם (סוכה ל"ג) דנפשט דאין דיחוי אצל מצות כלל והב' כיון דהוי שינוי החוזר לברייתו אמרינן בכה"ג כל שבידו לא הוי דיחוי כלל. וה"נ כיון שבידו לקרוע התפירות לגמרי לא הוי זה בשם תפירה כלל. וכיון שאין צריך לזה התפירה הרי ודאי דהוי כמו עשה דופן הד' של הסוכה מבעל חי דאפילו לר"מ דפוסל אבל באם השלשה דפנות מדבר הכשר לא מגרע מה שדופן הב' מדבר פסול ולא אמרינן דהוי דיחוי כיון שיש בידו לסתור הדופן הד' ודו"ק

ה עתה ראיתי שי"ל דמעיקרא דדינא פרכא. והגאון הדברי יעקב לא דק כלל. ואין שום דמיון להתם להתוספת דמנחות כלל וכלל דבשלמא בזר שבלל הא אע"ג דלא בלל כשר. אעפ"כ יש סברא טובה לפסול בלילת הזר. דהא בתרי"ג מצות יש מצות ל"ת שלא יעבוד הזר עבודה. והוא בפ' קרח. ואיתא בש"ם (זבחים ט"ז. ובסנהדרין ד' פ"א. ובר"ם פ"ט מביאת מקדש. ובחינוך מצוה ש"ץ). שאם עבד הזר ועשה עבודה כמו יציקה ובלילה וכו' עבר על לאו דאורייתא. ואע"ג שהחינוך לא סיים שם שלוקה הזר אבל המצות השם (סי' שצ"ב ג"כ פ' קרח) כתב להדיא דהזר לוקה בבלל. א"כ הרי שפיר חזינן דהתוה"ק חושב עבודת הבלילה לעבודה דאל"כ האיך הוא לוקה ואיך הקב"ה צוה לו ע"ז ל"ת מפורשת. לכן שפיר עבודתו פסולה. אבל בתפירת נשים הרי היכן מצינו שתאמר התורה שאשה שתפרה מקצת היריעה תהא עליה שום עבירה ונשיאת חטא הרי זה לא נמצא בעולם וא"כ נהי דעיקר התפירה פוסלת האשה. היינו רק התפירה שהס"ת או נה כשרה אבל לא שיש איסור על האשה וא"כ במקצת התפירה שיש לן שני הדברים א' שאם לא תפר כלל הס"ת נמי כשירה. והב' שהאשה נמי מותרת לתפור ואין שום זכר לאסור לה לתפור היתכן והיאומן כי נימא שתהי' הס"ת פסולה. ובפרט בדבר כזה שחוזר לברייתה ואמרינן רואין כאלו אין כאן התפירה כלל משא"כ התם האיך תאמר רואין והרי הא מלקין אותו הרי ע"כ אין התורה רואה כאלו לא בלל. ודו"ק. וזה הוא סמך וזכר לדבר הוא כל שחסר כולו כשר אזי אין "נקיבה פוסל בו לבד וכו' וד"ל

סימן צ"ה

נשאלתי על מקרה אשה שנתעברה. והיתה בחזקת מעוברת. היינו שבטנה הי' גדול. וגם שארי סימנים המורים לאשה מעוברת ונמשך זה אצלה כמו ה' חדשי השנה. ואח"כ הפילה חתיכה גדולה מדם ובשר. וקצת ריקום גידין בתוכה. ואח"כ ראתה עוד שלשה פעמים י"ג ימים עבור טבילתה כ"ה ימים אחר ראייתה. אי חוששת לווסתה לאסור אותה לשמש עם בעלה מצד עונת הווסת

תשובה. הנה אין לנו שום ספק בזה כלל. דהרי לפי מה דפסקינן (בטוש"ע יו"ד סי' קפ"ט סעי' ל"ד) דאשה מעוברת או מניקה בתוך כ"ד חודש אינה קובעת לה ווסת. דלא כהרמב"ן ז"ל. ורק חוששת לראייתה אפילו בפעם אחת. כמו דחוששת לווסת שאינו קבוע. ונפסק להלכה כן בכל האחרונים ז"ל. וא"כ הכא נמי בודאי צריכה לחוש לאותה הווסת. ורק לענין למיעקרי' סגי בחדא זימנא. כמו דאמרינן בווסת שאינו קבוע לה כלל. אך אין לספק בזה כלל. אלא רק מצד שאין זה וולד מעליא. וחוששת לחומרא. ונותנין לה ימי טומאה ואין נותנין לה ימי טהרה. ה"נ אפשר לומר לענין זה דקובעת לה ווסת שפיר דניבעי תלת זימני למיעקרי' י"ל דבר זה נפשוט מהא דאיתא בש"ס דאפילו בהרה רוח וילדה דבר שאינו בר קיימא. נמי דיה שעתה. והטעם כדרב פפא. דהכא נמי ראשה ואיבריה כבדין עליה. וכן פוסק להדיא החו"ד ז"ל בספרו (בסי' קפ"ט בביאוריו)

סימן צ"ו

עוד נשאלתי להודיע שכבת זרע של זב ומצורע מי מטמא במשא או רק במגע כשאר ש"ז. הנה (בנדה ד' ל"ד ע"ב) לב"ה דרשינן כתיב בתורה זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז. והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר או לנקיבה. לנקיבה לרבות מצורעת למעיינותיה. (פי' רוקה ומי רגליה) ולזכר לרבות מצורע למעיינותיו. ואם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקיבה. ואם אינו ענין למעיינותיה דהא איתרבי מלנקיבה תנהו ענין לדם טהרה שלה. עיי"ש. ומפסוק זאת תורת הזב נפקא לן בין גדול בין קטן עיי"ש. וכיון דקיי"ל כב"ה הלכתא כן. והנה זה ידוע דמעיינות לא מיקרי רק באם המעיין מתעגל (פי' מתאסף ויוצא) אבל בלאו הכי לא. ורק דם טהרה של מצורעת. אע"ג דאין מתעגל כרוק אפ"ה טמא כרוקה משום גזיה"כ דלזכר. והדר איבעי לן ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא או לא מקום זיבה מעיין הוא או לא ולא איפשיט רק דאיפשיט דאפילו אי לא הוי, מעיין. הא כתיב הזב את זובו. היינו בעל שתי ראיות. דהויא זב גמור. דעליו נאמר זובו טמא. דזובו שלו עצמו במשא מטמא. ואקשי' רחמנא מצורע לו. דהא מלזכר ילפינן לרבות מצורע למעיינותיו אלמא דלזכר קאי על מצורע. ומיסמך לי' לזב גמור אמרינן נמי רק מלימוד דסמיך לי' דהקיש אותו הכתוב לזב וגמור. ובזה מתורץ נמי קושיית התוס' ז"ל על הש"ס שהקשו לפי"ז מנא לן לומר דאם אינו ענין לזכר תנהו לדם טהרה של נקיבה. דלמא לרבות זיבה של המצורע עצמו עיי"ש. והניחו בתימא ולפי דעתי אין זה קושיא לפירש"י ז"ל דהא הכי פירושא בש"ס