שו"ת ברוך השם רעז

שיסבבו הדברים שיגיד הנכרי השומר הבכור זה במסל"ת איך הי' המעשה וכשיגיד במסל"ת שלא צוהו הכהן בעליו של הבכור כלל להטיל בו מום אז יהי' נאמן. וטעמי בזה דהנה התפל"מ הובא בפ"ת (סי' שי"ד סק"א) דצ"ע אם עכו"ם נאמן במסל"ת וכתב לכאורה דנאמן דהוי רק איסור דרבנן דקנסוהו נאמן מסל"ת ורק רשם לעיין (בש"ך סי' ס"ח ס"ק ל"ד) פי' דהתם כתב הש"ך דאינו נאמן מסל"ת. ובאמת צ"ע לפענ"ד דהרי התם נמי השיג הפרמ"ג על הש"ך וכתב מאי ראי' מסי' ס"ט התם יש חזקת איסור דלא נמלח משא"כ במליגה. ובדייקא בחזקת איסור אינו נאמן מסל"ת נכרי גם בדרבנן עיי"ש בסי' ס"ט ורק בדוחק סובר הפמ"ג לומר דבסי' ס"ח יש נמי קצת חזקת איסור וז"ל שם ואפשר דמ"מ הוי חזקה ועמ"ש בסי' ס"ט. וא"כ בנ"ד דבררתי לעיל דאדרבה הבכור שנפל בו המום בודאי הוא בחזקת היתר א"כ פשוט דמהני מסל"ת. ומצורף לזה בטיב דגם הט"ז בנדון זה שמא אמר לו הכהן נשאר רק בצ"ע פשיטא דלברר ספק זה לחודא ודאי נאמן הנכרי במסל"ת שלא צוהו. ואזי יתנהגו בו כך שיושיבו ג' בני בית הכנסת ויתירו לו לשחוט אחר שיראו שהוא מום מובהק כמבואר בסי' ש"ט וש"י ואז ישחטנו זה הכהן ואם יהי' כשר אחר השחיטה אזי יאכלנו וגם ימכור ממנו לישראלים ולנכרים האחוריים אבל למוכרו בחייו לעכו"ם אסור. הגם שהרמ"א מתיר בסי' ש"ז למוכרו בעל מום מחיים לעכו"ם כבר כתב הש"ך (בסי' ש"ז בסוף סק"א) דבתשובת מהרי"ל מסיק לאסור למכור לעכו"ם. וכן המהר"ם מטיקטין בגליון המרדכי. וכן השו"ת בית אהרן שבסוף ספר הח"צ סי' ב' תמה ג"כ איך מתירין למכור לנכרי ולכן אסור למוכרו. וכן הגהות רע"א הביא בשם הס' בית אהרן לאיסור שימכרנו לנכרי בחייו ורק שוחטו. וכשימצא טריפה יקבר. כן נלע"ד נכון וברור בזה ודו"ק

סימן צ"ד

על דבר שנהגו הסופרים שכשמסיימין כתיבת ס"ת באיזה עשיר. אשר אשת הבעל הס"ת רוצה דייקא שתתפור הס"ת ונשים הא פסולות לתפירת היריעות כידוע. (דהא נפסק הדין בשו"ע יו"ד סי' רפ"א סעי' ג' דס"ת שכתבה אשה פסול) ועיין גם (בשו"ע או"ח סי' ל"ט סעי' ב' כל שפסול לכתבן פסול בכל תיקון עשייתן עיי"ש) אזי עושין הסופרים מעצמן שמשיירין מועט היריעה. כדי שיעור הכשירה גם בלי התפירה. ואומרין שמעתה שוב לא תפסול התפירה של הנשים. כיון שאין צריכין מהדין כלל לתפור. וע"ז הנה ראיתי בשו"ת (דברי יעקב לר' יעקב שור סי' ז') דהראה מתוספת (במנחות ח"י סע"ב) דלר"ש דפוסל זר לבלילה גם הוא מודה דאם לא בלל כשר אבל מ"מ זר מחיל עבודה וה"נ כן נהי דאם לא תפר כלל כשר. אבל תפירת נשים פוסל ע"כ

א והעירותי על דבריו דלא דק ואין הנידון דומה לראי' דבשלמא בלילה הוי שינוי שאינו חוזר לברייתו דכיון שעשה עיסה א"א לחזור ולעשות עוד קמח כבראשונה א"כ המעשה של הזר הוי מעשה אלימתא דהא קחזינן דגזלן קונה במעשה כזה שאינה חוזרת לברייתה לכן פסולה. נמי המנחה במעשה אלימתא כזה שנעשה בהמנחה ע"י זר למאן דמצריך כהן. אע"ג דאם לא הי' נעשית המעשה כלל לא הי' מגרע כלל אעפי"כ כל שנעשתה ע"י זר פסול. ואי אפשר לומר רואין כאלו אינו דהא הוי שינוי מעשה כל כך שאינה חוזרת עוד לברייתה ואיך תאמר כאלו אינה. אבל בתפירת נשים מועט הקרע הרי הא הוי שינוי החוזר לברייתה דיכולין לקרוע תפירתן לגמרי ויוחזר הדבר לכמות שהי' בתחלה. דזה לא הוי שינוי מעשה וכגוזל עצים נסרים משופין ועשאן כלים דקיי"ל דלא קני דהוי שינוי החוזר. הרי הוא נמי מחמת זה הסברא דאמרינן דזה השינוי הוא כאלו אינו. ה"נ אמרינן זו התפירה כאלו אינה כלל ונמצא דלא תפרה האשה כלל ואך אם הי' היריעה פסולה בלי התפירות שלה א"כ הא אהניא מעשיה להכשיר הס"ת שפיר היה פוסלתה מחמת דהיא אשה אבל כיון שהס"ת כשירה בלא"ה ורק מצד מעשיה של האשה אנו רוצין לפוסלה הרי אמרינן דל מעשה האשה מכאן וכאלו לא תפרה כלל. והגדתי היום באור הבוקר דבר זה לפני ב"א יקירי החריף ה' יצחק הירש שיחיה והעיר במתק לשונו שיש סתירה לסברתי מהש"ס (דזבחים י"ד ע"ב. ט"ו ע"א). דהוליכה זר וחזר והוליכה כהן דקיי"ל כמ"ד פסול. דאע"ג דהחזירו הדבר לכמות שהי' מקודם אפ"ה כל שעסק זר במקום שצריך כהן שוב פוסל עבודתו גם בשינוי החוזר לברייתו עכ"ל. ולכאורה שפיר חזא

ב על כן מוכרחני לבאר דבר זה בביאור ברור להסביר הדבר ולהבין באמת מ"ט שם בחזר והוליכה כהן למה פסול. והיבצל"ש. הנה בלשון הש"ס בזבחים חזינן דהש"ס קורא להולכה בשם עבודה שאפשר לבטלה ולא בלשון עבודה שאינה צריכה. והענין הוא דאינה צריכה הוא רק כשאין צריך כלל לעולם לעבודה הזאת. אבל לשון אפשר לבטלה הוא כי יש מציאות שיעשה באופן שלא יצטרך להעבודה לדוגמא שישחוט בצד הכבש. אבל כל ששחט להלאה הרי אז ההולכה מוכרחת היא ואי אפשר בלעדה. על כן סברי רבנן דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה וקיי"ל כן לכן שפיר פוסל זר בהולכה. אע"ג דיש להחזיר לברייתה משום דאין זה בכלל דבר שאינו צריך. אלא היא בכלל עבודות הצריכות. וכל עבודה הצריכה פסולה בזר גם היכא דיש לתקן כדפסקינן בש"ס (ט"ו ע"א) לא אפשר לתקן. אבל למשל בהולכה שאינה צריכה כלל. כמו אם הוליך מפנים לחוץ. פי' שהדם הי' סמוך למזבח והלך זר והוליכו להלאה לצד חוץ אשר זה הוא דבר מותר לגמרי ולא הי' צריך לזה כלל. הנה באמת בלשון הש"ס ט"ו ע"ב סתמא דסוגיא דכ"ע מודו דהילוך שא"צ לאו שמי' הילוך. ונהי דהר"ם ז"ל (בסוף פ' י"ג מה' פסולי המוקדשין) פוסק דגם הילוך שא"צ שמי' הילוך. הרי באמת הראב"ד ז"ל פוסק דלא כותי' והשיגו עליו בזה. ואך אפילו להרמב"ם נ"ל לומר דרק לענין מחשבה הפוסלת פסלו גם בהילוך הזה דהא חשב עליו מחשבת פיגול עכ"פ. לענין זה בלבד קורא להילוך שא"צ בשם הולכה שבזה תהי' במדריגה גבוה מהולכה שלא ברגל. אבל כ"ז מחמת שהרי חישב בו בפסול. אבל בהולכה בזר לבד בהילוך שאין צריך נראה לי ברור דגם הרמב"ם יודה דאין שמי' הילוך לפסול בו זר. ודבר זה למדתי מפי הנשר הגדול רבינו הרמב"ם ז"ל. שתראה דיוק לשונו הזהב (בפ"א מהל' פסולי המוקדשין ה' כ"ז) וז"ל כל הזבחים שקיבלו דמן אחד מן הפסולין לעבודה או שהוליך את הדם "למזבח עיי"ש היטב. ששם הדין שגם אם חזר והוליכו הכשר. אפ"ה כל שהוליכו הפסול בין בתחלה בין בסוף פסול הזבח. הנה הרי למה דק לומר תיבה מיותרת הי' די לו לומר שהוליך הדם כמו שאמר בקבלה. וכי באמת הרי יש הולכה שאיננה למזבח וכגון כנ"ל שהוליך לחוץ. אלא ודאי ברור כשמש דכל שהוליכו לחוץ בלי מחשבה אין זרות פוסלת בו אם הוליכו אח"כ הכשר דהא זה הוי בשם הילוך שאינו צריך ולא בשם הילוך שאפשר לבטל. וד"ל. לכן אין זר פוסלו שלא תועיל בו אח"כ כשיוליך הכשר ודו"ק. משא"כ התם במחשבה שפיר פוסלה גם בהילוך שא"צ משום דהמחשבה פוסלו ולא הפסולים לעבודה פוסלו וד"ל. וכן תראה בהש"ס וזבחים ריש ט"ו ע"א) שאמרו אי דהוליך זר לבראי ה"נ הרי ג"כ כדברינו דהילוך שא"צ אין זר פוסל. משו"ה הנה בלילה אחרי שהיא אינה צריכה כלל דהא לא בלל כשר הנה הסברא הי' נותנת שבלל זר ג"כ כשר כנ"ל וא"כ ע"כ אנו מוכרחין להסביר למה באמת בלל זר פסול להתוספת לכן מוכרח לומר דהיא משום דהוי שינוי שאינו חוזר. משא"כ תפירת נשים נהי דפסולה לזה כמו הזר לבלול לר"ש אפ"ה כיון שהוא שינוי