שו"ת ברוך השם רעו

צריך לבאר שם מה הסברא שלו דאם הגיע החלב על כל עובי השוליים דמודה גם הוא דנאסר התבשיל עיי"ש מה טעמו בזה. הלא כיון שמחלק בין זה לחתיכה ומסביר דהוי כמו שני חתיכות א"כ יהי' גם בשנגע עד נגד המאכל מותר התבשיל. אלא לפע"ד הסבר דבריו כן דהוא סובר לעולם היפך הסברא שלי ורק דמסביר דאם נגע רק עד ערך מחצה מהשוליים א"א דיהא רותח כל השוליים אבל כל שנגע בכל עובי השוליים שוב י"ל דכל עובי השוליים נעשה רותח מחמת חום התחתון עיי"ש. א"כ שוב חזר הדין למשל כשהחתיכה הראשונה העליונה נרתחה מחמימות התחתונה הרי גם הוא מודה דאם נפל עליה עוד חתיכה היתר דהוי צונן לתוך חם דשוב נאסר מרותח זה שנרתח מרותח התחתונה וד"ל. וה"נ בשוליים שם כן וד"ל. ורק לענין אם מונח בקדירה הרבה חתיכות אין הרוטב נחשב לרותח לומר שיהא מבליע מחתיכה לחתיכה עי"ש. דרק השוליים נעשין רותח ולא הרוטב. ובאמת אם נראה בחוש שגם הרוטב נרתח ודאי דכל החתיכה נ"נ. עכ"פ נ"ל בנ"ד כיון די"ל ספק שמא נרתח הקדירה מחמת הכבד שעל האש. וא"כ הרי להחו"ד בכה"ג נמי אסור. ואע"ג דרק ספק עכ"פ ספיקא דאורייתא הוי עיי"ש בחו"ד סי' צ"א סק"ה. ופרמ"ג הנ"ל. ומכ"ש לפי סברתי דתבשיל וקדירה כחתיכה אחת הן. דאפילו אם לפי החוש הקדירה צוננת. אפ"ה אסור התבשיל מדאורייתא. כמו הקדירה. לכן נראה לי להלכה בעז"ה דהחלב והקדירה והכבד כולם אסורים מה"ת. כן נלפע"ד. והנה אחר העיון התבוננתי דבאמת אין שום סתירה לסברתי מהחו"ד שבסי' צ"ב. דודאי גם הוא מודה דקדירה ומה שבתוכו הוי כמו חתיכה אחת גדולה ועבה. דכמו דחתיכה כזאת נאסרה כולה. כן הקדירה והתבשיל נאסרו כולן. ומשו"ה לא נצרוך לדחוק להסביר הא דאם מכסה כל עובי השוליים דנאסר גם לדידי'. משום דכבר נעשה רותח כל השוליים. לאו דוקא. אלא פשוט הדבר כסברתי משום כמו החתיכה כולה שנאסרה. הגם שנגעה בהאיסור רק במקצת. ה"נ בהתבשיל שבקדירה כן. ורק הא דכתב דבעינן שיהא מכסה כל עובי השוליים הוא משום שיטה אחרת שלו דסובר דבכלי לא אמרינן שמוליך הבליעה בכולו ואזיל בשיטה זו (בסי' ק"ה בביאוריו סק"י) דסובר דהכלי שעמד על איסור רותח לא נאסרה רק מקצת הכלי שנגעה בהאיסור ולא כל הכלי. והיינו שיטת הש"ך (בסי' קכ"א ס"ק י"ז עיי"ש) אבל לדידן דאנו סוברין כהמ"א בסי' תנ"א דשפיר מוליך הבליעה בכולו ברור דלא בעינן דיכסה כל עובי השוליים. אחרי כותבי כל זה הנה ראיתי (שבבינת אדם שער או"ה אות נ"ט מ"ב) שהאריך בזה ומסיק להלכה כן שאסורה הקדירה כולה ואף התבשיל הכל עד ס' ומכ"ש בכלי חרס דכ"ע מודו דמוליך הבליעה בכולו וחזר הדין והסברא דגם החו"ד מודה לזה הסברא. ודברי אמת עד לעצמו ודו"ק היטב בזה

סימן צ"ב

על דבר שראיתי כמה אנשים מבני עמנו ב"י שאין חומר בעיניהם כלל ענין התקיעת כף. ואף שעוברים עליו אין חוששים לזה. ואמרתי להסביר. הנה הטור ביורה דעה סי' רל"ט הביא בזה הלשון. רבינו תם החמיר בתקיעת כף יותר מבשבועות דהיינו הגם שלשבועות יש דין התרה שמתירין בפתח וחרטה דאדעתי' דהכי לא נשבע. אבל בתקיעת כ אין לה התרה. שדין התקיעת כף הוא ככריתת ברית. עכ"ל וכתב הב"י שדברי הר"ת הם כתובים במרדכי פ"ג דשבועות ובתשובת מיימוני שבסוף ספר הפלאה. ושם איתא כהאי לישנא שהרבינו תם האריך לבאר דברי הפסוקים שבפסוק (יחזקאל קפיטל י"ז) גבי צדקיהו המלך יהודה שנענש ר"ל שסימו את עיניו ונהרגו כל סנהדרין הי' רק כדכתיב בפסוק בעבור שביטל התקיעת כף שנתן צדקיהו המלך לנבוכדנאצר. ועל התקיעת כף של צדקיהו קורא הקב"ה ובזה אלה להפר ברית והנה נתן ידו וכל אלה עשה לא ימלט לכן כה אמר ה' אלהים חי אני אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפיר ופרשתי עליו רשתי. ונשפטתי אתו שם. ע"כ לשון הפסוק. והי' אומר רבינו תם שזה הי' תקיעת כף. וכיון שחמיר כל כך שהקב"ה ענשו לצדקיהו שהי' צדיק גמור כדפירש"י שם (בירמיה קפיטל ל"ז פסוק ד') ולא עוד אלא שהתיר השבועה בפני הסנהדרין כדאיתא בש"ס (נדרים ד' ס"ה) אפ"ה נענש. ש"ת דרק מחמת שהי' תקיעת כף לכן לא מועיל לזה התרה כלל, והנה דעת רבינו תם הביא ג"כ הרמ"א וביו"ד סי' רל"ט סעי' ב') שלתקיעת כף אינו מועיל התרה. והיא הלכה ברורה ועיין בספר (קב הישר חלק שני פ' נ"ו) שדבר הרבה מהו ענין תקיעת כף. והסביר שם באריכות למה הוי תקיעת כף כ"כ חמירא משבועה עיי"ש היטב. וא"כ הרי הדברים ק"ו אם לדבר גדול כזה שצדקיהו המלך עשה שביטל התקיעת כף כדי להציל כל עם קדוש ישראל שיצאו מיד נבוכדנאצר וישיבו לירושלים והמתירין היו הסנהדרין הקדושים אפ"ה לא הוטב זה בעיני השי"ת מכ"ש לדבר הבל וקטן או איזה סך מועט עאכו"כ שאסור לבטל התקיעת כף ועונשו חמור מאוד. והרי אמרו רז"ל במסכת שבועות שהאומר ימין הוי שבועה שכל השבועות של הקב"ה הוא רק בנתינת תקיעת כף כביכול שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו. ודו"ק בזה כי נכון הוא

סימן צ"ג

נשאלתי מכהן אחד. כפי שזה שנה תמימה שנתן לו ישראל אחד בכור בהמה טהורה ומאז שקיבלו מסרו הכהן הזה לנכרי לגדלו ועתה בא השומר הנכרי וסיפר לו שבעת שהיו בשדה בא בלילה לביתו ועינו נסמת ולא ידע מנין בא לו זה. ועל כל אלה אין אחר מעיד רק הכהן הזה. אי רשאין לשוחטו במום זה

והשבתי. דהנה ז"ל הרמ"א (יו"ד סי' שי"ג סעי' ג') מותר ליתן בכור לנכרי כדי לגדלו ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן דכיון להתירו אעפ"י שיודע שניתר במומו. ושהוא בכור עכ"ל. א"כ לפי"ז כאן בנ"ד נמי שרי דתלינן שלא כיון להתירו אמנם הט"ז סק"ה נשאר בצ"ע אם זה הדין דהרמ"א קאי רק על ישראל שמסר ספק בכור לעכו"ם אבל כהן י"ל כשם שחשוד להטיל בו מום מעצמו כ"ש שחשוד לומר להעכו"ם שיטיל בו מום. פי' דהטעם דתלינן שלא כיון להתירו משום דודאי לא כיון להתירו דהא אדרבה הוא רוצה שלא ישחטהו ויקבל שכרו כשיגדלו זמן רב א"כ זה שייך כשאין הנותן אומר לו להטיל בו מום אבל כשאומר לו י"ל נמי שהבטיח לשלם לו בבת אחת שכר מסוים ובוצינא טב מקרא. א"כ ניחזי אנן האיך לפשוט הבעיא דהט"ז. ואמרתי לפענ"ד כך. כיון דחזקת היתר יש כאן לעינינו דהא מום קבוע בו לעיני כל ולא שייך לומר דהא אדרבה נעמידנו בחזקה דמעיקרא דהי' בכור ודאי ולא יצא עדיין מחזקתו הראשונה של האיסור עד שנדע שנפל בו המום ממילא. הא ליתא דהרי הדין מפורש (בסי' שי"ג סעי' א') דאפילו עשה בו מום בידים אין קונסין בנו אחריו (ועיין ש"ך שם סק"ב) שלפי"ז הבשר בדיעבד שרי כעת ג"כ לאחרים (וע' תב"ש סי' ט"ז סק"ז). ועיין נמי (בלבוש"ר בחידושי דיניו ליו"ד ה' בכור בהמה טהורה) ותראה המסקנא דהלכתא שמותר הבשר לאחרים. א"כ חזינן בהדיא דיצא הבכור זה מחזקת האיסור דהראשונה. ואדרבה בחזקת היתר עומד. ומה"ט נמי באמת פסק הרמ"א (סי' שי"ג סעי' ב') ספק אם כיון להתירו או לא אזלינן לקולא משום דכל ספק מוקמינן אחזקתו והוא בחזקת היתר עומד. וא"כ נהי דספיקו של הט"ז שנשאר בצ"ע לא שייך לומר אוקמי אחזקה דכל ספק השקול הוא רק כשהספק בעצם ולא ספיקא דדינא. ובפרט שהט"ז ידע מזה ומכ"ז נשאר בצ"ע. וגם רק חסרון חכמה שיש לברר ד"ז. אבל עכ"פ יש עצה אחרת. היינו