שו"ת ברוך השם רעה

פשוט לחלק בין זה לביצת בת היענה דביצת תרנגולת מנוקבת ובת היענה לא. א"ו דגם רבנן דפסלי לאו מחמת שנקובה פסלו. וא"כ צריכין להבין באמת טעמא דמילתא. אלא הענין כן דעד כאן לא מצינו בנקב שפוסל כלי רק כשנעשה הנקב אח"כ בטלה הנקב מתורת כלי אבל כל שנקובה בתולדה א"כ הרי חזינן שבאו שני השמות בבת אחת שם העצם של הדבר ושם הנקב. למשל אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים הרי איך שייך ששם הנקב שנברא יבטל מהאדם שם האדם אחר אשר כן נברא ונקרא אדם גם בזה הנקב. וא"כ למה השיג הדגמ"ר על הט"ז. ודאי מודה הט"ז דבנקב הנברא נמי יש שם נקב אלא כוונתו שאין בזה שייכות שיבטל הנקב שם הטחול כיון שנברא כך וראייתו ממשנה הנ"ל דהי' כשירה קליפת ביצת תרנגולת לקדש בה מי חטאת. ולא מרע כלל מה שהיא נקובה ש"מ דהא דאמרו בכל הש"ס דניקבה נתבטלה מתורת כלי הוא רק בשנתחדש בהכלי אח"כ נקב אבל נקב בתולדה אין פוסל שם העיקר של הדבר אחרי ששניהן באו בבת אחת. ורמז לדברי אלה להסבירך יותר מה שאמרו הראשונים שכל דבר שמעורב בתחלת ברייתו ותחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות אזי לא בטל גם באלף מצד שאין בכח הדבר ההיתר לבטל אחרי שהשני כחו אלים ג"כ כמוהו שהרי בא עמו יחד. ועיי"ש ביו"ד בסי' ק"ב (ובמל"מ פ"ד מה' מטמאי מו"מ). וא"כ הרי שפיר בהני עגלים כשר. אמת ששם נקב אבל לא פסול מצד ניקב הטחול. דהא טחול הוי כמות שהיא וכמו כן ריאה שניקבה אמרו שהיא טריפה. פי' שנתבטל הריאה. אבל מתחלת ברייתו הרי לא בכח הנקב לבטל שם הריאה. כשם שאין ביכולת לאמר שהנקב שנברא באוזן האדם יבטל שם האדם וד"ל. והארכתי קצת למען להראות מכאן ספיקו של הלבש"ר (סוף סי' ל"ט ס"ק ר"ג) דריאה שמזיעה טיפי דם שחשש להנקבים ההם עיי"ש. השתא תראה שאין באפשרי כ"כ לומר כלל דאחרי שבבירור הנקבים הם מתולדה וכאשר הוא עצמו נמי מודה לזה א"כ בררנו דנקבים שמתולדה לא יכולין לבטל שם העצם לעולם כלל וכלל. וא"כ עדיין שם ריאה עליה עד עולם. ועוד ביותר ביאור ע"ד דברי רש"י (בסוכה ד' ע"ב) ד"ה הכא פחות מי"ט אין שם דופן עליו אלא השתא הוא דבעינן לשוויי' דופן הלכך במה שאינו דופן לא אגמרי' רחמנא דהא דופן עקומה אגמרי' והאי לאו דופן הוא עכ"ל. והרי כל הח"י טריפות נמי הם הלכה למשה מסיני כמו דופן עקומה וא"כ כמו שבדו"ע בעינן מתחלה שתהא שם דופן כראוי ואח"כ תחול עליה ההלכה דעקומה ה"נ בעינן שיהי' מתחלה שם טחול ואח"כ תחול עליו שם ההלכה דניקב בסומכיה טריפה אבל כשנברא הטחול ונקבו עמו הא לא הי' מעולם עליו שם טחול אחר שתחול עליו שם ההלמ"מ ניקב כמו דופן פחות מי"ט. ודו"ק בזה

סימן צ"א

נשאלתי לקחו קדירה צוננת מלאה חלב צונן. ועמדוה על כבד של בהמה החם המונח על האש וגחלים לצלות כמנהג ותיכף כשהעמידו הקדירה ראו זאת. והסירה מעל הכבד החם הנ"ל. מה דינו של הקדירה והחלב ומה דינו של הכבד. ואמרתי בזה עפ"י הלכה בעזה"י. הנה (בסי' צ"א סעי' ד'. וסי' ק"ה סעי' ג') צונן לתוך חם הכל אסור. דתתאה גבר. ואין חילוק בזה דאפילו האיסור הקר למעלה אפ"ה ההיתר החם שלמטה מחמם להעליון ומפליטו ובולע ממנו ומבליע לתוכו כידוע. וכמ"כ עיין פמ"ג משב"ז סי' צ"א סק"ה בחקירה א' שפשט דת"ג הוי דמפליט ומבליע כאחת בלי ספק אפילו שניהן גושיים. עי"ש. וא"כ בנ"ד הרי פשוט דדמי לאיסור חם למטה כידוע דבב"ח הוי שניהם איסור להדדי. וא"כ מפליט ומבליע לתוך הקדירה והחלב וחוזר ובולע מהחלב לתוכו ושניהן בעי לאוסרן הן הקדירה והחלב והן הכבד משום דבלע מהקדירה. ואין לומר ע"כ ל"א דת"ג ושניהן אסורין רק בשנגע מאכל במאכל אבל בנ"ד, שנגע המאכל ע"י הכלי במאכל שמא נשתנה דינו. שנימא דרק הקדירה תהא בולעת מהכבד טעם. אבל לא דנימא שכך גבר רתיחת התחתון להרתיח גם הקדירה גם החלב שבתוכה והחלב אפשר דשרי. ולפי"ז יהי' לנו עוד סברא. דאם היתה הקדירה חולבת הזאת אב"י מבישול חלב חם בתוכה. א"כ לא בלע הכבד ממנה רק נטל"פ וקיי"ל דנטל"פ שרי בדיעבד ומותר הכבד. כן לכאורה יש לצדד. אולם הא ליתא. עיין בהגהות רמ"א (סי' צ"ב ס"ז) שכתב אם אינו אצל האש. וכתב הש"ך שם ס"ק ל"ב וז"ל דאם הנשפך אצל האש והוא חם פשיטא דהוי כ"ר ועדיף מיני' ואפילו העמידו עליו קדירה צוננת הכל אסור אפילו התבשיל עכ"ל. הרי בעינך דהיכא דאתינן עלה מטעם ת"ג אז אם התחתון חם ועמדו למעלה קדירה צוננת עם תבשיל אסור התבשיל והקדירה כאחד ולא מחלקינן כנ"ל

אמנם הנה ראיתי בספר (חו"ד סי' צ"א סק"ה) בביאורים שהאריך בביאור החילוק בין תתאה רותח לתתאה צונן וכתב שם דאם דעכ"פ ברור הדבר דהתחתון מחמם העליון שהוא נאסר מ"מ אם לפי החוש הוא העליון עדיין קר אז ברור דאם נפל על העליון הזה היתר צונן אינו נאסר ההיתר ההוא. עיי"ש. והנה לכאורה מזה לחוד י"ל כנ"ל. דהקדירה הרי לפי החוש צוננת וא"כ החלב שבתוכה הצונן הוי ממש דינו של החו"ד דיהא שרי דלא יהא נאסר מן הקדירה הנאסרת מחמת הכבד החם שלמטה כיון דהקדירה עצמה עדיין צוננת לעינינו. אולם כ"ז עדיין יש לדחות דמשם אין ראי' דהחו"ד לא אמר שם דינו בס"ק הנ"ל רק בשני דברים נפרדים הבאים זה אחר זה כמו שני חתיכות של היתר אחת נפלה על איסור חם שלמטה מקודם. ואח"כ כשהיתה זו החתיכה מונחת על החם חזר ונפל עליה עוד למעלה ממנה עוד חתיכה של היתר דאז אין אנו יכולין למימר דכאחת נחשבו. דהא לא בבת אחת נפלו על האיסור החם אז שפיר קאמר דינו דרק הראשונה נאסרה דהרתיחה התחתון. אבל השני' שנפלה אח"כ הרי נפלה על צוננת מפני מה תהא אסורה ולכן מותרת. אבל בנ"ד שהועמד החלב והקדירה כאחת ברגע אחת על הכבד החם. מסתבר שפיר לומר דנאסר החלב והקדירה כאחת דכיון דבאו בבת אחת הויין כגוף אחד ממש. והמשל ע"ז כמו אם תפול חתיכה אחת עבה וגדולה. הכי תימא דרק חציה תהא אסורה וחציה העליונה שלצד מעלה תהי' מותר. הס מלהזכיר חלילה דבר זה דאי אפשר. דא"כ נתת דבריך לשיעורין. דחתיכה קטנה תהא אסורה וגדולה תהא חציה מותרת. וה"נ כן כיון דבאו בב"א הוי החלב והקדירה כחתיכה אחת גדולה ועבה דאסורה כולה. ועיין ראי' לזה מהש"ך סי' צ"ב ס"ק ל"ה וז"ל ולכן אפילו יש בקדירה תבשיל דשייך בי' קליפה א"צ לקלפו דהקדירה הוי כמו קליפה עכ"ל אלמא דמדמה הש"ך הקדירה לגבי מה שבתוכו כמו קליפתו של מה שבתוכו פי' כגופו וחלק ממנו. א"כ להיפך נמי כן כל שאתה צריך לאסור הקדירה שוב אתה צריך לאסור נמי התבשיל שבתוכו דכגוף אחד הן. ומהחו"ד הזה אין שום סתירה כלל. אולם עדיין יש לעיין מהא דכתב החו"ד עצמו סי' צ"ב על הש"ך שבס"ק ל"ב. והוא בס"ק כ"א שהעתיק דברי הש"ך והשיג עליו דלמה יאסר התבשיל אם לא כיסה החלב כל עובי השולי הקדירה. דהרי אפילו העובי שלמעלה מהשוליים שנגע לא נאסר. מכ"ש התבשיל עיי"ש היטב. אולם באמת נהי שמהחו"ד הזה שבסי' צ"ב נראה היפך הסברא שלי הנ"ל דלדידי הרי כיון שכגוף אחד הן הרי דמי ממש לחתיכה כמו שחתיכה עבה מאוד נאסרה כולה כן תבשיל וקדירה נאסרין כולן בב"א אפילו אי לא הגיע החלב עד עובי השוליים כולו נגד המאכל. אבל לדידי' מבואר שם להדיא להיפך דמחלק בין חתיכה לתבשיל וקדירה עיי"ש. אבל עכ"פ דבריו עצמו