שו"ת ברוך השם רעב

רב מתנא בעצמו והוא דאיעכול. וא"כ הי' גם להש"ס לפרש בביאור דשף ועיכול. וע"כ צריך לומר כיון דעיקר הטריפות הוא השמוטה והעיכול הוא רק הגומר לכן גם בשנתעכל שם הטריפות על שמוטה ושף יתקרי ומעולם לא יתקרי על שם העיכול ורק שף בלבד וממילא ידעינן שנתעכל נמי. וגם יש לרמז בזה בלשון רש"י שכתב דלקמן מסיים ולא אמר אומר או מפרש. אלא להסביר דעיקר הריעותא וחולשת הבהמה הוי רק בהשמוטה והעיכול רק מסיים וגומר הטריפות דאם לא נתעכלו הדרא בריא ולא נקרא שף. ולא כשיטת התוס' (בד' נ"ז ע"א ד"ה שמוטת) דיש חילוק בין תיבת שף לתיבת שמוטה. ולרש"י אין נ"מ בין זל"ז כלל. ולכן שפיר ניחא שהעתיקו הש"ס בכאן דין דרב מתנא רק בשף בלבד כי העיכול הא הוי רק הגומר וכד קדים לי' שף במשמע העיכול נמי. וכמ"כ כתב המרדכי בשם רבינו אלחנן דהקשה שם למה לא תני יתר עליהן עוף דטריפה בשמוטה בלבד לשיטתו הנ"ל דבעוף שאני מבהמה. וכתב וז"ל וי"ל כיון דבהמה טריפה עכ"פ בעיכול ליכא למיתני יתר עליהן עוף דשם שמוטה הא בבהמה נמי איתא. עכ"ל. הרי בהדיא לכל המעמיק בכוונתו כאשר כתבתי דשם הטריפות על שמוטה יתקרי לעולם. וע"כ דהוא עיקר הריעותא והעיכול רק מסיים וגומר וד"ל. וכמ"כ בהגש"ד נמי כלשון המרדכי אות באות. ונ"ד נמי דמשו"ה החליטו הפוסקים לחלק בין השמוטה להעיכול דגרע השמוטה מהעיכול הוא דכל שנראה לן עיקר הריעותא צריך ראי' ברורה שלא נתעכל וכל דלא נראה לן רק העיכול אין צריך כלל לידע בבירור שלא נשמט אלא ממילא אוקי על חזקתה דלא יצתה מחזקת היתר בעיכול כלל, עוד יתבאר לן בטוב בדין עיכול בלי שמוטה. ונדמה דין זה להא דאיתא בש"ס (ב"ק יו"ד א' ושם נ"א א' ובר"ם פי"ב מה' נ"מ הי"ב ושו"ע חו"מ סי' ת"ט סעי' ט"ו) דאחד החופר בור עמוק ט' טפחים. ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב. וזה ברור דהחופר ט' טפחים ודאי הוא עשה הריעותא מהבור ההוא. רק העושה טפח העשירי השלים מלאכת הראשון. ואפ"ה הוא חייב. הרי ברור דבכה"ג צריך להתברר לנו בלי תירוץ דעשה א' מקודם עמוק ט"ט. ובלא"ה החופר טפח א' פטור. וכמ"כ אי' (בב"ק בפ' הכונס ד' נ"ט ובשו"ע חו"מ סי' תי"ז) א' הביא את העצים וא' הביא את האור המביא את האור חייב בא אחר וליבה המלבה חייב. הכי יעלה על הדעת דהמלבה חייב בלא הקדמת הראשון. וע"כ בעינן שיתברר מעיקרא מלאכת הראשון דעד כאן לא מחייב רק כשידעינן בבירור שקדמו במלאכות הראשונות ואז כשגמר חייב על המלאכות הראשונות וחיובו לשלם משום מבעיר. כמ"כ לענין שבת (עיין ר"ם פי"א מה' שבת) חייב משום מבעיר ואע"ג דלא עשה מלאכה שלימה אפ"ה שם המלאכה הראשונה על המלבה נקרא

וכל זה מבואר הוא לפי שיטת רש"י והגירסת הגאונים והרי"ף דרב מתנא נמי לא טריף בשמוטה בלי עיכול. ואפ"ה קרי לה בחולין מ"ב ע"ב רק בשם שף בלבד ע"כ מוכח דשם הטריפות גם בעיכול רק בשם שף ושמוטה. כי השף והשמוטה הוא העיקר. אולם יותר מבואר בטוב לשיטת התוס' דהמה גורסין בש"ס כגי' דילן. אפ"ה מוכח מדבריהם דלעולם ההתחלה ועיקר הריעותא הוי בהשמוטה ולא בהעיכול כהפר"ח. דהנה אי' (שם ד' נ"ז ע"א) אמר ר"י אמר רב שמוטת יד בבהמה כשירה. שמוטת ירך בבהמה טריפה. ושם בתוס' ד"ה שמוטת ירך פי' בקונטרס בוקא דאטמא דשף מדוכתי'. ואיעכול ניבי'. והדין עמו דכולה שמוטה דשמעתין בעיכול ניבין איירי וכו'. והשתא ניחא דנקט שמוטה בכל הסוגיא. ולא שף כדנקט ר"מ. דר"מ מטריף גם בלי עיכול. אבל הכא דאיירי בעיכול שייך לשון שמוטה עכ"ל התוס' עיי"ש. הרי אפילו לשיטתם דחולקין על רש"י ז"ל בזה דשף דרב מתנא מטעם חילוקי הגירסות שביניהן. אבל עכ"פ ביארו בהדיא דהיכא דנקטינן בש"ס שמוטה בלבד. קאי על שמוטה ועיכול דוקא. אבל לא נמצא בשום פעם בש"ס לנקוט שם עיכול בלבד. וכללא רבתי אצל כל הראשונים דשמוטה בלי עיכול כשר אפ"ה לשון הפסקא קאי אך על שם שמוטה מבואר דהיא העיקר. א"כ הרי גם אם בא הנדון היכא שראו עיכול שני הניבים בהדיא ועל שמוטה לא בדקו ונאבד ולא ראו שמוטה כלל יש מקום גדול להתיר כפי כל הנ"ל. אולם אין זה נוגע לנ"ד לפי הגב"ע מהשו"ב ששאל אותי. שהבוכנא היתה תחובה היטב בפנים וגם בדק ולא היו שריטות. וגם לא ראה עיכול כי אם בגיד הדק (זה גם לשו"ב השני) פשיטא דכשר. ואחרי כל אלה הנני לסדר בקיצור את כל דברי המערער הרב ר' יוסף ליב ולהודיע איך שטעה וראיות מפורשות מהש"ס והפוסקים אשר שאלתינו כשירה לכל א' מהשואלים והבודקים ולכל א' מהעדים המעידין ע"ז בלי פקפוק

א כתב הרי"ל כיון שחושש אולי לא ראה יפה השו"ב ר' פייוויל ואפשר הי' ניזוז קצת והשור צולע ואיעכול הניבין הרי טריפה עפ"י דברי הבל"י והטוטו"ד. והספק של הלבש"ר. כל הספרים האלו דמיון לזה כעוכלא לדנא. הבל"י מחמיר היכא שנתעכלו שניהן וגם אפילו לא נשמט כלל. והכא דן הרי"ל פן נשמט א"כ טריפה אפשר מהש"ס. אבל לא היכא שלא ראו עיכול רק גה"ד. כמ"כ הטוטו"ד. כמ"כ הספק של הלבש"ר סי' א' כ"ש דאין דומה אדרבה ראי' מדבריו דהצריך הוא שיהא רואין מחיי הבהמה שהבוקא מתנדנת תוך האסיתא. ושנחזוק אותה לשמוטה מחיים. משא"כ בנ"ד שלא ראו שמוטה אפילו לדבריו של השו"ב ר' פייוויל אח"כ

ב תו כתב הרי"ל דא"צ לבא לדברי הטוטו"ד. דבלא"ה טריפה בזה כיון דצריך בדיקה ולא בדקו הוי טריפה דאיתרע מחיים. ודבריו כדורש מפי הגבורה ולא זכר שום פוסק ואני אבאר דבריו כאלו יש מה לפרש בזה. דהנה (הב"י סי' נ"ה בשם המרדכי) כתב דשמוטה וספק עיכול כתב בה"ג דיש לאסור. (והלבש"ר בסי' א' ס"ק ב' ג') כתב באם לא בדקו הניבין וידעו שנשמט דטריפה מטעם דכל דיש ריעותא דשמוטה שצריך בדיקה ואם לא נבדק ה"ל ספיקא דאורייתא. עכ"ל הלבש"ר. וזה הטעהו לר' יוסף ליב לומר כשם דריעותא דשמוטה כך בריעותא דעיכול. ולא כן. מלבד מה שביארתי לעיל דמהבה"ג הזה ראי' לדברינו דהרי לא כתב רק בשמוטה וספק עיכול ולא בעיכול וס' שמוטה וכנ"ל. אלא אפילו משארי הוכחות מהפוסקים שיש לכאורה להביא ראי' ג"כ לא יוקשה כלל כאשר אבאר. דהנה לכאורה יש להוכיח להיפך מדהכשירו הפוסקים בנאבד הירך מטעם ס"ס ספק איעכול ספק שמוטה. הרי מבואר דבעיכול ודאי וס' שמוטה טריפה. ב' תו יש להביא ראיה להיפך מהא דכתב המרדכי בשם הגאונים והובא (בב"י ובש"ך סי' נ"ה ס"ק ד') דאם נשמט הירך וספק קו"ש ספק אח"ש כשירה. כל שיודע שלא הובא לפני השו"ב בשמוטת ירך מטעם דבשעה מועטת לא איעכול ניבין. הרי מבואר דכל שאם הי' נתעכל בבירור לא הי' מועיל השמוטה בספיקא דשמא אח"ש לומר אוקי על חזקתה. אבל באמת אין ראיה מכל זה. ונקדים לבאר אוקי על חזקתה איזה חזקה. הנה ידוע דכל חזקה שבש"ס היא חזקת הגוף בשעה שנתהווה הדבר בעולם כחזקת חי וכחזקת פנויה וכחזקת מקוה. שבשעה שנולד זה וזו ובשעה שנקראת מקוה. הי' הוא חי והיא פנוי' והמקוה בת ארבעים סאה. כמו אז כן עתה בשעה שאנו דנין על זה. והך חזקה נקראת חזקת הגוף וחזקה דמעיקרא. והיא המשובחת מכל החזקות שבעולם. והנה ידוע שהי' מקום לומר שבבהמה ג"כ יש חזקת כשרות מחזקת הגוף דבשעה שנולדה. אולם (התוס' חולין י"א. ובנדה ב' ע"ב). דחזקה זו הוי חזקה שלא נתבררה בשעתה כי אם אחר שחיתה הבהמה י"ב חודש נתברר על מעיקרא שהי' בשעה שנולדה כשירה. עיי"ש וכידוע. א"כ הרי חזינן דהתוס' שדי בה נרגא. אך הר"ש ז"ל הובא בר"ן ריש חולין ובכל הראשונים בתה"א וברשב"א בחידושיו וברמב"ן (ובב"י ושו"ע ביו"ד סי'