שו"ת ברוך השם רעא

ניבי' רק שהבוכנא מונחת בהאסיתא. הנראה לפענ"ד בהקדם לבאר אם יש איזה חילוק בין שמוטה ודאי וספק עיכול ובין ספק שמוטה וודאי עיכול. דהגם דלכאורה נראה דאין שום חילוק בזה דהא שני דברים אלו השמוטה והעיכול המה מודיעין טרפותה ושניהן דוקא בעינן וא"כ כדין זה דשמוטה כן דין דעיכול. אבל לפי הנראה לנו בדברי הפוסקים גרע יותר שמוטה מעיכול ובודאי שמוטה וספק עיכול מחמירין יותר מודאי עיכול וספק שמוטה דהא בעיכול בלי שמוטה מכשירין כל הפוסקים ולא חילקו כלל בין בהמה לעוף בזה ואלו בשמוטה בלי עיכול דעת המרדכי (ריש פ' א"ט) בשם רבינו אלחנן דכשר בלי עיכול הוא רק דוקא בבהמה אבל בעוף גם בשמוטה בלבד אע"ג דהניבין שלימים בבירור אפ"ה טריפה העוף. וכמו כן בהגהות שערי דורא (סוף סי' פ"ז) פסק כן להלכה דבעוף טריפה בשמוטה בלי עיכול. ואלו בעיכול בלי שמוטה פסק הרבינו אלחנן בעצמו והסמ"ק שם באותה ההלכה דגם בעוף כשירה. הרי בהדיא מרבותינו ז"ל דגרע יותר ריעותא השמוטה מריעותא דעיכול. עוד ראי' לזה מהבה"ג הובא במרדכי פא"ט דבנשמט הירך וספק עיכול טריפה ולא מוקי אחזקת היתר דנשחטה הותרה ועיין ג"כ בש"ך (סי' נ' סק"ג) והרי דקדק הבה"ג דרק בנשמט וספק עיכול. ואלו בעיכול ודאי וספק נשמט לא זכר כלום. הרי ע"כ דהי' להבה"ג סברא מוחלטת דריעותא דשמוטה גרע יותר מריעותא דעיכול. ועוד ראי' לזה דהא המרדכי בעצמו ושארי הראשונים והביאם הרמ"א בסי' נ"ה ופסקו כן הפוסקים באין הפס"מ דאין אנו בקיאין בעיכול ניבין. ולזאת כל שרואין שנשמט הירך גם אם רואין הניבין שלימים טריפה דאא"ב רק בהפס"מ. ואלו היכא שלא נשמט בבירור רק עיכול לחוד כולם סתמו בפשיטות להיתר דכשר גם באהפס"מ. ולא זכרו כלל דאא"ב אם נשמט או לא. הרי ברור דלכל הראשונים סברא פשוטה דריעותא דשמוטה גרע יותר ויותר מריעותא דעיכול. והנה באמת צריך להבין דעתם בזה. והנלפע"ד להסביר בזה דהפוסקים החליטו דנהי דשניהן בעינן השמוטה וגם העיכול אפ"ה עיקר הריעותא וחולשת הגוף תלוי בזה שנשמטה הירך בלבד והניבין המה רק מסיימין וגומרין הטריפות דאם לא נתעכלו תוכל לחזור לבריאותה וכשנתעכלו נגמר הטריפות של השמוטה אבל לעולם עיקר הריעותא הוי רק השמוטה. ולפי"ז שפיר למדו לשונם לומר כן. דהנה להסביר זה יש לדמות הא מלתא דהתם נמי תנן (בריש נדה ד' ג' ע"א) ור"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה מה תחלת טומאה ספק נגע ס' לא נגע בר"ה טהור אף סוף טומאה כן. ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי מספיקא לא מחתינן לי' לטומאה הכא גברא בחזקת טומאה קאי מספיקא לא מפקינן לי' מטומאתו. הרי דאם באנו לדין על האי גברא אם נגע או לא בשעה זו מטהרין אותו אעפ"י שידוע לנו בבירור דלא טבל כלל. כידוע בכ"מ דאל"כ דשמא טבל הרי הוי ס"ס (ועיין בלח"מ ה' טו"מ) והרי בדין זה יש נמי שני דברים אם לא נגע כלל טהור ואם נגע ורק טבל ג"כ טהור ואפ"ה כשאנו דנין לא טבל בודאי ספק נגע. מטהרינן לי'. ואלו נגע וספק טבל מטמאינן לי' אלא ע"כ הטעם משום דעיקר הריעותא ויציאתה מחזקה דמעיקרא הוי הנגיעה. והטבילה מתקנת רק הקלקול משו"ה כל שלא ראינו כלל הקלקול אין מגרע כלל ספק התקנה דמאן יימר דאיצטריך לתקנה כלל. משא"כ היכא שראינו הקלקול עלינו להביא ראי' בבירור שנתקן לפנינו וה"נ כדכוותי' ודו"ק. עוד דוגמא לזה בש"ס (כתובות ד' י"ב ע"א. ובב"ק קי"ח ע"א. ובשבועות ד' מ'. ובשו"ע חו"מ סי' ע"ה. ובר"ם פ"א מה' טוען ה' ט') הלכה פסוקה ומוחלטת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני פטור בדיני אדם ואלו איני יודע אם פרעתיך חייב גם בב"ד. ואין התובע צריך לשבע אפילו עיי"ש. והתם נמי בעינן שני דברים שילוה ממנו ושלא יפרענו אז חייב ואפ"ה ודאי לא פרע וספק הלואה פטור. וספק פרעון ודאי הלואה חייב. ה"נ כן. עוד דוגמא רבתי לזה מהא דאיתא סוגיא מפורסמת בכל הש"ס חזקה דרבא דקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה דהביאה סימנים ואפילו כשבדקוה ולא מצאו אפ"ה יש אופנים הרבה דחיישינן שמא נשרו לחומרא וכידוע בטוב בש"ס (נדה פ' בא סימן. ובשו"ע אהע"ז סי' קס"ח. ובג"פ). ואלו כשלא ידעינן אם הגיעה עדיין לכלל שנותיה אז אפילו כשרואין סימנים אמרינן אלו השערות שומא נינהו דמחזקינן בחזקת קטנה דמעיקרא. והתם נמי כי"ב דשני פרטים בעינן שתצא משנה י"ב וגם שתביא שתי שערות ואפ"ה הביאה שתי שערות וספק אם יצאתה משנותיה לא מגרע כלל. ואלו יצאה מהשנים וספק הביאה שתי שערות אמרינן דאין בקיאין ואמרינן ודאי הביאה ושמא נשרו. אלא ע"כ כפי הנ"ל. משום דעיקר הדבר הרי הוא הגדלת השנים והשערות מבררין וגומרין רק דלא נימא איילונית ומשו"ה כל שהספק בעיקר אוקי אחזקה. והנה עד כה הסברנו טעם של הראשונים משום דשמוטה עיקר והתחלת הריעותא. אולם עדיין יש מקום לבאר מנא להראשונים הא מהש"ס דילמא עיכול הניבין הוי עיקר הריעותא וכדרצה הפר"ח ז"ל לומר בזה. אבל לפע"ד יש ראי' לזה מש"ס מפורש במקום הלכה זו. דהנה ידוע דמקום הפיסקא של אותה ההלכה דבוקא דאטמא הוא בש"ס (אלו טריפות ד' נ"ד עיי"ש). אולם עוד פעם נשנה אותה ההלכה לענין פירכא (בד' מ"ב ע"ב שם) דפריך על תנא דר"י דנקט מניינא ח"י טריפות ותו לא והאיכא שב שמעתתא דרב מתנא דאמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתא טריפה עכ"ל הש"ס. ופירש"י שם דשף מדוכתי' שקפץ ממקומו מחור שבעצם האליה שהוא תחוב בו ולקמן מסיים והוא דעיכול ניבין. והרי מקום הפיסקא של זו ההלכה מפורש בטוב בכלל ופרט בד' נ"ד וכאן לא הובאה רק לפלפול וא"כ מאי נ"מ בזה דלקמן איך שמסיים אם בעינן עיכול או לא. הכי להלכה נשנית כאן. והיא קושיא עצומה

והנה ידעתי שיש לפרש כונת רש"י ז"ל בזה עפ"י מאי דהוקשו התוס' (בפא"ט ד' מ"ג ע"א ד"ה הנך) דמאן דלית לי' דר"מ ח"י טריפות מנא לי' ותירצו דבעיכול כ"ע מודו. (והנה לכאורה הרי יש סתירה ע"ז מהא דכתבו התוס' (בד' נ"ז ע"א ד"ה למה וכו') דרב מכשיר אפילו בעיכול. וצ"ל דכאן כתבו כן רק אליבא דמסקנא דהתם) וא"כ י"ל דקשה הי' לרש"י ז"ל ג"כ על הש"ס למה לא משני הש"ס כאן על התדבר"י כמו שמשני על גלודה דסבר כר"מ דמכשיר בגלודה ה"נ לימא כן דסבר כמאן דמכשיר. ולזה תירץ רש"י דלקמן מסיים דעיכול ניבין וא"כ הרי בכה"ג כ"ע מודו כנ"ל בתוס'. ושוב לית כאן לתרץ כלום. אולם ע"ז אדרבה יוקשה יותר כיון דעיקר הקושיא על תדבר"י הוא רק בשף ועיכול נמי הרי העיקר חסר מן הספר דעיקר הקושיא מעיכול ועיכול חסר מן הספר. ותוכ"ד הי' להש"ס להביא לן בוקא דאטמא דשף ועיכול טריפה והם העתיקו רק שף בלבד אשר מכאן אין עדיין ריח קושיא דשמא סבר כמאן דמכשיר. ולכן נלפע"ד להסביר כונת רש"י ז"ל בזה כן. דהנה בד' נ"ד ע"ב הגירסא דילן כך היא. גופא אמר רב מתנא בוקא דאטמא דשף מדוכתא טריפה ורבא אמר כשרה עד דאיפסק ניבי' והלכתא איפסק נמי כשרה עד דמתעכלי איתעכולי. כן הוא גי' דילן. והגאונים והרי"ף גורסין אמר רב מתנא האי ב"ד ד"מ טריפה והוא דעיכול ניבין עכ"ל. ולפי גי' דילן מבואר דר"מ טריף בשף בלבד. ולהרי"ף גם רב מתנא לא אמר מעולם דנטרף בשף בלבד. ורק בעיכול נמי אזי טריף. וזהו כונת רש"י נמי ולקמן מסיים פי' רב מתנא בעצמו מסיים דה"מ דעיכול ניבין נמי. והיינו להודיענו שגורס הוא כגי' הרי"ף והגאונים ולא תטעה מלשון הש"ס דהובא רק שף בלבד. אולם א"כ עדיין באמת קשה על הש"ס למה הובא דין זה רק בשף בלבד לפי גירסת רש"י ז"ל דלקמן מסיים גם