שו"ת ברוך השם רע

טריפה ליתני נקובת הכבד. אלא כי ניקבה דלאו מיני' מיטרפה לא קתני ה"נ כיון דלאו מיני' מיטרפה לא קתני עכ"ל הש"ס. ונפסק הדין כן (ביו"ד סי' מ"ב סעי' א'). ובש"ך סק"ב הביא דין זה דניקב הכבד כנגד נקב המרה טריפה. ועיין פמ"ג שם שפלפל בזה. וידוע הדבר דנקב בכבד כשר. כמו נקב בדופן או בקרן הבהמה. וכל כמה דלא ראינו שיש נקב במרה לא חיישינן כלל. וכמו שמתרץ הש"ס. נקב דלאו מיני' מיטרפה לא קתני. וזהו כמו בנ"ד שהנקב זה שנעשה כעת בהכבד גומר נקב המרה דעד כעת לא הי' להנקב של המרה שם נקב וכעת נקרא שם נקב עליו בשלימות. הכי יעלה על הדעת ח"ו שהנקב בכבד תהא טריפה גם בלי נקב במרה זה לא יאמר מעולם. וכמו כן הכי יעלה על דעתך כשתראה נקב בכבד שתבדוק מחמת זה אם ניקב המרה ג"כ זה לא ראינו ולא שמענו מעולם. דכל דבר דיינינן כמו שבא לפנינו. כמו שהחליט הרב הגאון מקארסאן. ומה גם לומר דאפילו נאבד המרה תהא טריפה אולי היתה נקב זה שוא ושקר. והרי לפי"ז הכי נמי בנ"ד דריעותא של העיכול הוא רק כדמיון נקיבת הכבד במקום נקיבת המרה דכשנשמט הירך דהי' לו עדיין קצת תועלת ורפואה בהניבין. אלו הם ג"כ נתעכלו טריפה מצד השמוטה הראשונה דכשל עוזר ונפל עזור. והיינו כ"ז בשרואין שנשמט אז שפיר י"ל דבעינן דייקא ברור שלא יתעכלו הניבין כמו דבעינן ברור שיסתום הכבד. ולא יועיל ספק בזה כלל וכלל. משא"כ היכא שלא ראינו שנשמט כלל רק רואין דעיכול ניבין מה איכפת לן כלל בזה כמו דלא איכפת לן כלל בשרואין ניקב הכבד כנ"ל. דכל כמה שלא ראינו המתחיל איך יהי' נקרא ע"ז שם הגומר ודוק. זהו תורף וגילוי של הסברא מהראשונים רבותינו ז"ל המפורשים לכל מראה עיני ישראל דעיכול בלי שמוטה כשר

ז ובהגיע תור כעת לדבר מה מסברת הפר"ח ז"ל שמחמיר לומר דעיכול בלא שמוטה טריפה. הנה ממש אחזני פלצות. דעד כה יש הי' לומר דרק עשרה או שנים עשר פוסקים דוחין דעתו ודבריו. אבל כעת זכני השי"ת להראות דברי דיחוי הפר"ח מהש"ס ומשמונה ועשרים פוסקים היינו פשוט רב מתנא דטריף סובר השמוטה עיקר וסתם לשון הש"ס שהעתיקו לשון רב מתנא בלא עיכול ע"כ כנ"ל. משום דהשמוטה עיקר והעיכול הגומר ואי אפשר בשום אופן לומר דיהא טריפה בעיכול לחוד כיון דשם גומר רק עליו. א"כ רב מתנא וסתמא דהש"ס ורש"י בד' מ"ב והרי"ף והגאונים והרשב"א והר"ן כפי' הר"ף והרבינו יחיאל ור' אלחנן. והבה"ג והמרדכי והסמ"ק והגהותיו והמהרא"י והשערי דורא והסה"ת והאו"ה והרש"ל בהמכונות בהדיא והרמ"א והתב"ש והש"ך בהדיא סי' נ"ה סק"ד (אתפלא על רבינו מקארסאן שכתב והש"ך מדשתיק אודי לי') והפמ"ג והלבש"ר בספרו כמה וכמה פעמים נמצא מפורש דדוחה דברי הפר"ח. והנוב"י וכרתי ופלתי ובי"א ועצי לבונה והתוס' יו"ט והת"י ומים חיים מכולם נדחה מזה הדבר ולא חשו כלל וכלל לדבריו. ועוד יש ראי' מוכרחת ועצומה לדבריי הנ"ל. דהנה הדין מפורש בש"ס בנשבר העצם במקום שעושה טריפה אזי צריך גם שלא יהי' העו"ב חופין אז טריפה ודאית כדאיתא במשנה (חולין ד' ע"ו ע"א) ונפסק בפשיטות סי' נ"ה. ואם נאבד ולא בדק העו"ב טריפה ג"כ כידוע בדברי הפוסקים. ואפ"ה ידוע הדין בבירור דאם ראו שנרקב הבשר שעל העצם ולא ראו אם נשבר כלל כשרה לכ"ע ולית מאן דפליג כדמפורש בלבש"ר. ולא חיישינן כלל מספק שמא הי' שבירה בעצם. כל כמה דלא ראינו השבירה. ובאמת לכאורה הי' נפלא מ"ט דבשבורה ודאי ועו"ב ספק טריפה ובעו"ב ודאי ולא ראו נשבר כשר. אלא הוא הדבר שאמרתי דהתם נמי עיקר הטריפות הוא השבירה שיוצא לחוץ ולא יתרפא עוד ורק הבשר מצילו שלא נגמר הטריפות משו"ה בעינן ידיעה ברורה דייקא ע"ז שמציל שלא נגמר הטריפות. משא"כ העו"ב דהמה רק גומרין וספק בהתחלה ועיקר הטריפות כשר בלי פקפוק וה"נ דכוותי' דכל עיכול בלי שמוטה כשר ולא בעינן שנדע ברור שלא נשמט אלא כל שלא ראינו שנשמט אזי בזה לחודא כשר

ח והנה ידעתי שיש שיתעקש ע"ז הדבר ויבא לומר דע"כ נתברר הדברים הנ"ל רק היכא שלא היתה צולעת אבל בצולעת שאני. וכמו שרצה לומר כ"ת הרמה. הנה אתפלא מאוד ע"ז שתאמרו דבר כזה בלי ראי'. אדרבה היכן כתוב כזה הלא זה לא אמר כי אם הבית לחם דאפשר בצולעת להחמיר כהפר"ח. אבל לא הבל"י דבזה שצולעת כ"ע מודו. ואדרבה היפך מזה נמצא מפורש היטב בדברי כל הפוסקים. הגבעת שאול איירי בהדיא בצולעת. הנודע ביהודא שהוא רבן של כל ישראל החליט בפשיטות (במהד"ת חיו"ד סי' י"ז) בהמה הצולעת כל שלא נשמט לא איכפת לן כלל בעיכול ניבין ואין צריך בקיאות לזה. עיי"ש בהדיא. (הבינת אדם בח' או"ה סי' י"ח) כתב בהדיא בצולעת דהפר"ח יחידאה הוא בזה ולית דחש לי' עיי"ש. (השו"ת טור האבן בסי' מ"א) כתב בהדיא בצולעת. אדרבה יותר ויותר גם שנראה לעינינו שף אפ"ה כל שלא היו שריטות לית דחש לעיכול ניבין כלל. ואיך יאמר כבודו דבר זר ומופרך כזה לעשות הכרעה בעצמו שלא ראה בשום מקום סיוע. אדרבה ההיפוך מפורש כנ"ל. ולא עוד אלא גם על דברי הבל"י גופי' שרוצה מעצמו להחמיר היכא שצולעת לחוש להפר"ח. החולק ודאי גם בזה על הש"ס והפוסקים כנ"ל. אבל כבר האיר עינינו הרב הגאון המחבר (שו"ת מים חיים מר' חיים כהן ראפאפארט) דשאלו לו דברי הבל"י ההם. וכתב בתשובתו שלא לעמוד על דברי הבית לחם ההוא כי כותב כל דבריו בסברתו בלי ראיות ואין להפסיד ממון ישראל ח"ו בסברות כרסיות עיי"ש היטב שצועק מהשמים הורו לו בזה שלא לחוש לדברי הבל"י. ואתם עשיתם עצמיכם כאלו לא ידעתם מאי דקאמרי רבנן ח"ו. ואך כ"ז גרמה לכבודו שלא ראיתם הלכה זו במקורה הנובעת בדברי המרדכי בשם ר' אלחנן דהוכיח זה לשיטתו מפשט דברי הש"ס דאל"כ קשה עדיין למה לא תני יתר עליהן עוף. ואלו נאמר בצולעת חיישינן לעיכול ניבין לחוד הרי שוב הקושיא במקומה למה לא תני יתר עליהן עוף ודו"ק

ט וכבר הועד לי משמי' דהגאון המנוח הצדיק ר' יעקב מסמילא זללה"ה שהזהיר להקצבים שכשיהי' אצלן במקילין בוקא דאטמא כל שלא יהי' נשמט הירך ממקומו. לא ישגיחו בעיכול ניבי' גם בצולעת. ומעשים בכל יום בכל עיר שמכשירין כזאת. ואחרי כי הראני מדברי הפוסקים האחרונים שכותבין בהדיא דבצולעת ג"כ לא קיי"ל כהפר"ח א"כ הדר הדין דגם בצולעת נדחו דברי הפר"ח מהש"ס ד' מ"ב דכתבו דין דרב מתנא רק בשף בלחוד. ומשמונה ועשרים פוסקים המפורשים לעיל. וכל בר אוריין יודה לזה. אשר שוב אין מה לדבר כלל מזה. וכבודו בעצמו ג"כ ודאי מכשיר. אך לרווחא דהדין כתב כל זה

ידידו משה בהרב ר' יעקב יוסף זללה"ה מהארארישץ

סימן פ"ח

והנה כדי לברר הדברים כשמלה וכדת של תורה הארכתי עוד אז כיותר ביאור. וכתבתי תשובתי מכל הדברים וגם כל ההשגות מה שהשגתי על הרי"ל המו"ץ הנ"ל ושלחתי מכתבי לכבוד הרב הגאון האמיתי רשכב"ה מהור"ר יוסף שאול הלוי זצ"ל נאטאנזאהן אב"ד דק"ק לבוב והגליל. ותה"ל הסכים עמדי. וכה הי' דברי אליו זצ"ל בשנת תרל"ג לפ"ק

על דבר השאלה מבהמה שהיתה צולעת ובדקו ואיעכול