שו"ת ברוך השם רסט

ב ועוד ראי' לזה מהבה"ג ז"ל המובא (בש"ך סי' נ' סק"ג) דהביא דלא אוקי על חזקת היתר בנשמט הירך וספק עיכול. ואלו להיפך בעיכול וספק נשמט לא דיבר כלל. רק מצד דחסרון חכמה. הרי בעינינו רואין דזה הי' להבה"ג סברא מוחלטת דגרע יותר השמוטה מהעיכול אע"ג דשניהן בעינן בבואינן להטריף. ועוד ראי' לזה דהא המרדכי ז"ל בעצמו והרמ"א בעצמו סי' נ"ה הביאו ופסקו כן כל הפוסקים דאין בקיאין בעיכול ניבין ואפילו רואה אותן קיימים אפ"ה טריפה דא"א בקיאין. רק בהפסד מרובה מקילין דבקיאין. ואלו היכא דלא נשמט ועיכול כולם סתמו יחד בפשיטות להיתר דכשר גם בלי שום הפסד כלל. ולמה לא זכרו דאין בקיאין אם נשמט או לא. הנך רואה סברות חזקות כברזל דשמוטה גרע מעיכול לכל הדברים. והנה באמת צריך להבין מאי טעמא ומה הסברא הוא עפ"י השכל דתהא השמוטה גרע מהעיכול כיון דשניהם בעינן א"כ הי' צריך להיות דין זה כזה. אולם יש להסביר עפ"י דרך הלימוד בס"ד

ג דהנה בש"ס (פא"ט ד' מ"ב ע"ב) מימרא דרב מתנא דאמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה. ופירש"י דשף מדוכתי' שקפץ ממקומו חור שבעצם האלי' שהוא תחוב בו. ולקמן מסיים והוא דעיכול ניבי' עכ"ל רש"י ז"ל. והנה לכאורה יפלא למה הוצרך רש"י ז"ל לסיים בזה ולקמן מסיים והוא דאיעכול ניביו הכי במקום הזה הוא מקום הפיסקא של זה הדין דבוקא דאטמא. הלא מקומו שואף וזורח זה הדין עם כל הפרטים והדקדוקים (בדף נ"ד ע"ב) ובד' מ"ב לא הובא רק לפלפול הש"ס. וא"כ אין נ"מ מזה כלל איך הדין נפסק שם להלכה והיא קושיא עצומה. אך נראה לי לפרש דדבר גדול השמיענו בזה. דהנה (בד' נ"ד ע"ב) הגירסא דילן כך היא גופא אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה ורבא אמר כשירה ואי איפסק ניבי' טריפה. והלכתא איפסק נמי כשירה עד דמתעכלא איתטכולי. עכ"ל הש"ס לפי גירסתינו. הנה לפי גי' זו ברור נראה דרב מתנא טריף בשף בשגם הניבין שלימים ובריאים. ורבא חולק עליו בזה דשף לחוד בלי עיכול כלל וטריף עכ"פ באיפסק. וההלכה עד דמתעכל. אולם ברי"ף הגירסא כך הוא אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה. וה"מ דאיתעכול ניבי' אבל אי לא איתעכול ניבי' כשירה. וכמו כן גורסין הגאונים בקיצור אמר רב מתנא ב"ד ד"מ ט'. והוא דאיעכול ניבי'. והסגנון א' עם הרי"ף. ולפי"ז מהרי"ף והגאונים מוכחא דלא טריף רב מתנא מעודו בשף בלבד כי אם בשניהן דייקא. ולא עלה על דעתו של ר"מ נמי להטריף בנשמט בלבד. וזהו כוונת רש"י ז"ל כאן בד' מ"ב ולקמן מסיים והוא דאיעכול פי' דלא תטעה מלשון הש"ס בכאן שהובא רב מתנא עם דינו בלשון בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה ולא יותר דרב מתנא מטריף בשף בלחודא. ויהא הגי' כש"ס דילן. לזה מפרש רש"י דזה לא תטעה כלל. ולקמן מסיים פי' רב מתנא בעצמו מסיים ולא רק דהש"ס בלבד מסיימין זה אליבא דהלכתא כי גם רב מתנא לא אמר מעולם דבר זה ולא עלה לדעתו דחד מנהון יהא טריפה אלא שניהן בעי גם הוא. אך עדיין יש לדייק למה נקט רש"י ז"ל לשון "מסיים ולא אמר ולקמן "מפרש או "אומר. אך דגם בתיבה זו בלבד הוא משמיענו דבר גדול

ד דהנה הא כל מה דהוצרך רש"י ז"ל למימר ולקמן מסיים והוא וכו' הוא שלא נטעה בלשון המועתק בש"ס דין דרב מתנא בשף בלבד ולא בעיכול וכנ"ל. וא"כ עכ"פ גם בשלא נטעה בזה דהא חזינן התם כן. אבל עכ"פ הקושיא במקומה עומדת למה באמת לא העתיקו גם הסיפא דרב מתנא והוא דאיעכול ניבין. וד"ל. ולא בכזה אמרו ידבר בלשון קצרה כיון דזה חצי דין ולא דין שלם כיון דשניהן בעינן דייקא. וע"ז כתב רש"י ז"ל בלשון "מסיים פי' דתדע דנהי דהאמת כן הוא דבעינן ודאי עיכול ניבי' אבל לעולם עיקר והתחלה של הטריפות מתחיל בזה דשף ונשמט ממקומו. והניבין הם רק מסיימין וגומרין הטריפות. ולעולם יקרא שם הטריפות על שם שף ושמוטה בלבד. ולא שיהי' נקרא שם הטריפות בשניהן שף ועיכול אלא סתם שף ורק כל דלא נתעכל ורואין בבירור שהניבין קיימין אין עדיין שם שף ע"ז והעיכול מסיים השמוטה הראשונה. וכן כתב להדיא המרדכי בשם ר' אלחנן דכיון דשיטתו דבעוף טריפה בשמוטה בלחוד א"כ למה לא תני יתר עליהן העוף מבהמה דבהמה בעי עיכול נמי ובעוף שמוטה בלבד טריפה. וכתב וז"ל וי"ל כיון דבבהמה נמי הוה שמוטת ירך טריפה בעיכול ניבי' משו"ה לא חשיב בעוף כיון דשם שמוטה בבהמה נמי עכ"ל המרדכי. וכמ"כ בהגש"ד אות באות כלשון הנ"ל. הנך רואה בהדיא מהמרדכי והגהש"ד. דשם הטריפות נקרא על השמוטה בלבד. והעיכול גומרין בלבד להשמוטה. ומשו"ה שפיר ניחא הא דנקטו הש"ס כאן בד' מ"ב דינא דרב מתנא בקצרה שף מדוכתא בלחוד דהא נהי דידעינן דבעינן נמי העיכול אבל כד קרי שף בלבד ע"כ הכוונה על זה דנתעכל דהעיקר הוא שף והוה זה נמי בכלל כל הא דאמרו בלשון קצרה הכולל בתוכו כוונה הארוכה ודו"ק

ה ונחזור לעניננו דהתחלנו בו דהשתא יובן בטוב טעם דהפוסקים הראשונים והאחרונים דחילקו בין ספק שף לספק עיכול ובין ודאי שף לודאי עיכול בכל פרטיהם ודקדוקיהם והחליטו דספק בעיכול חמור יותר היכא דודאי שף. מהספק בשמוטה היכא דודאי נתעכל. משום דעיקר הריעותא הוא השמוטה והטריפות כולה על שמה נקרא. והעיכול הוא רק הבירור אם יצתה מהשמוטה או לא. וכל כמה דלא נתברר שלא נתעכל בחזקת טריפה גמורה הוא. (עיין בב"י סי' נ"ה) ריעותא דשמוטה אבל ריעותא דעיכול לא הוי ריעותא כלל דהעיכול רק הבירור של השמוטה. ומשו"ה כל כמה דיש לן לומר דלא נשמט כלל הריעותא של העיכול לאו כלום הוא. ולא שמה ריעותא כלל ומשו"ה שפיר הביא הבה"ג ז"ל דייקא בכה"ג היכא דנשמט ודאי רק הספק בעיכול אז טריפה אבל אם יהי' העיכול ודאי והספק אם נשמט כלל או לא בזה יש לומר דגם הבה"ג יודה דמוקמינן על חזקתה דלא איתרע כלל כאשר אבאר אי"ה. ומשו"ה שפיר כתבו האו"ה והשערים והסמ"ק וההגהות ש"ד והמרדכי והבה"ג והרמ"א והסה"ת דאין בקיאין בבדיקת הניבין וחיישינן לעיכול כ"ז שנשמט בודאי וכל הפוסקים הללו כתבו כולם דבעיכול ולא נשמט כשר ולא זכרו דהדין דאין אנו בקיאין. אדרבה כאן מטריפין בהדיא בנשמט גם אם לא נתעכל. ומכשירין בנתעכל בלא נשמט הרי שואגים כל הפוסקים כולם יחד בקול דברי אלהים חיים דבקיאין אנו לידע אם נשמט או לא. והסברא לזה ג"כ כנ"ל. דהתם הרי הריעותא דהשמוטה לפניך בבירור. ואך אתה רוצה להתיר בסברת דלא נתעכלו משו"ה דומין דאין אנו בקיאין להתיר העיקר הטריפות. משא"כ היכא שאין ריעותא לפניך כלל דהעיכול לאו כלום הוא בלבדו משו"ה כל כמה דלא תוכל לומר שם שמוטה אין לנו לחוש כלל. כי תכלית הדברים השמוטה הוא העיקר והוא ג"כ גורם העיכול שע"י שמתנדנת הבוקא רחוק שלא יהא נתעכל. משא"כ העיכול לא יגרום לעולם שיהא ע"י ניזוז הבוכנא רק גומר השמוטה והשמוטה גורם העיכול

ו והשתא כי הגיעני ה' להסבר דבר זה דשמוטה העיקר והעיכול גומר השמוטה. יש להסביר בזה דבר נכון. איך לראות הדין עם מי בעיכול ולא נשמט. דהנה בש"ס (חולין ד' מ"ח ע"א) אמר ר' יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה. מתקיף לה רב עוקבא בר חמא אלו אינקוב בדופן להדה מאי טריפה ליתני נקובת הדופן ולטעמיך הא דאמר רב יצחק בר יוסף אר"י מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה אלו אינקב כבד להדה