שו"ת ברוך השם כז

אין לו מה לאכול זהו יותר סברא להתיר במלאכה מן הסברא דדבר האבד. דהא אנו רואים דר"י בש"ם מו"ק (דף י"ב ע"ב) סובר דמחובר אסור אפילו אבוד כולו. ואילו אם אין לו מה לאכול גם ר"י מודה דמותר. ועוד הא כתב הרמב"ן והרא"ש דלצורך אוכל אפילו כוון מלאכתו במועד שרי. אלמא דזהו יותר סברא להתיר. וא"כ איך נימא דדעת הר"מ פשוט שאם עשה לצורך אוכל נצטרך שינוי דוקא משא"כ בדבר האבד הא לדידן דבר האבד חמור יותר מלצורך אוכל. דלצורך אוכל מקילין טפי. אלא ע"כ דבדישה בפרות יש חילוק דבשלמא אם דש כדי שלא תאבד התבואה אז שפיר כשם שהותרה לו לדוש במקל כן נמי הותר לו לדוש בפרות דטעם אחד הוא. אבל אם דש כדי שיהי' לו מה לאכול אז י"ל כיון שהבהמה יש לה מה לאכול למה הותר לה לעשות מש"ה צריך הוא לעשות בעצמו. דלגבי דידי' יש הסברא דצריך לאכול. וכמו כן יתפרשו דברי הר"מ דאסור להוציא משא על הבהמה לבדה אפילו אם הוא אינו נושא המשא רק הבהמה לבדה אפ"ה אסור משום עובדין דחול. א"כ אם נתיר לו לעשות מלאכה בכלים כמו שעושה בחול הרי נמצא שהתירו לו שני דברים מש"ה חילקו בין דבר האבד שההיתר בא משום הנעשה דהיינו שלא תאבד התבואה דאז אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ואין כאן שום איסור כלל כמו בחול. משא"כ היכא שהותר רק משום אכילה א"כ יש כאן שם איסור. רק שלאדם הזה התירו א"כ די לנו אם נתיר לו איסור אחד ולא שני איסורים. וזהו טעם הר"מ ז"ל. ובזה נפרש גם דברי הש"ס דה"פ אמר לך ה"נ פי' דבדבר האבד אפילו בפרות מותר לדוש אבל הא דתני ובלבד שלא ידוש בפרות קאי על אם אין לו מה לאכול כיון דכל יומא פי' בכל השנה לאו בפרות דייש הרי חזינן דיש מציאות לדוש בלא פרות נמי. א"כ שוב לא קשה למה לא התירו לדוש בלא שינוי דהא כמו שהתירו בדבר האבד כן נמי התירו באם אין לו מה לאכול. ויהא מותר בלא שינוי כמו התם. דגם בשבילו התירו מעשה עצמו רק הכלים המסייעים צריך שיעשה בשינוי דוקא ודו"ק

סימן

ז'

(פ"ז מהלכות גירושין הלכה ד'

) המביא גט בא"י ממקום למקום וחלה או נאנס ה"ז משלחו ביד אחר. וכן השני אם חלה משלחו ביד אחר ואפילו מאה וא"צ עדים לחזור לעשות שליח בפניהם. ולכאורה קשה למה נקט כאן דשליח של א"י א"צ בעשייתו שליח ב' לעשותו בפני עדים. הא שליח של חו"ל נמי א"צ עדים רק ב"ד הוא צריך משום דצ"ל הך שליח קמא בפניהם בפ"נ ובפ"נ אבל עדים על החזקת שליחות ידוע ההלכה דשליח להולכה או לקבלה א"צ עדים על השליחות וכמבואר (בפ"ו מהלכות גירושין ה"ד) בר"מ. וכן מבואר עוד שם (פ"ז הלכה כ"א) הי' הגט מקוים בחותמיו אע"פ שנותנו שליח לשליח ואפילו מאה בינם לבין עצמם עד שיגיע הגט לידה ה"ז כשר עיי"ש. הרי בהדיא דברור הדבר דגם שליח מחו"ל א"צ עדים וא"כ למה נקט הכא דין זה בשליח מא"י. ולפום ריהטא י"ל דהא קיי"ל בפני כמה נותנו לה בפני שנים ואומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ והוא מצטרף עמהן להיות ב"ד לקיים הגט באמירת בפ"נ ובפ"נ. וא"כ גם הא דתנן גבי גט חו"ל ב"ד לא הוי רק בפני שנים וא"כ הרי לא הוי רק כעדים בעלמא. ולכן קרא הר"מ להאי ב"ד בשם עדים. דבא"י א"צ אלו העדים היינו הב"ד שיאמר בפניהם בפ"נ ובפ"נ. וכיון דלא הוי רק שנים קרי להו עדים בעלמא. אבל מ"מ הדבר דחוק מאד דנהי דלא נקט ב"ד אבל עכ"פ הו"ל לומר בפני שנים כדנקט (שם פ"ו) גבי ביטול הגט בפני שנים מבטלו. והאי ב"ד דתנן בראשונה הי' עושה ב"ד ומבטלו מפרש רב נחמן בש"ס התם דלבי תרי נמי קרי להו ב"ד עיי"ש. ועוד קשה א"כ למה לא נקט כן בדין חו"ל וליתני נמי התם חלה או נאנס עושה שליח בפני עדים. ואלו התם נקט ב"ד. אלמא אף דלא הוי רק שנים מלבד השליח נקט ב"ד וא"כ גם הכא הו"ל למיתני ב"ד. ובאמת ל"ד זה להא דנקט גבי ביטול בפני שנים. דהתם שפיר לא הוה רק שנים לדעת רב נחמן. ונהי דהמשנה קרי להו ב"ד כדתנן הי' עושה ב"ד ומבטלו אפ"ה כיון דלא הוי רק שנים לא נקט הר"מ בלשונו ב"ד רק שנים. אבל הכא הרי השליח מצטרף עם השנים. הרי שוב באמת הם שלשה. ושפיר נקטה משנתינו ע"פ פשוטו הי' עושה ב"ד היינו שנים והוא דהוי ב"ד של שלשה. [ובהכי ניחא הא דלא מייתי רב נחמן סייעתא מהכא להוכיח דגם לשנים קרי להו נמי ב"ד מדקאמר הכא בחלה עושה ב"ד ומשלחו והא לא הוי רק שנים ואפ"ה קרו להו ב"ד משום דיש לדחות כיון דהוא מצטרף עמהן הא באמת הם שלשה]. ומדנקט כאן עדים ע"כ דכוונת הר"מ על חזקת השליחות א"כ קשה למה חידש כאן עוד הא דין זה ידוע שם (פ"ו הלכה ד'). ונראה לפע"ד בזה דבר נכון דהנה (בפ"ג מהלכות אישות הלכה ט"ו) ביאר הר"מ בטעמו למה שליח א"צ עדים משום דשלוחו של אדם כמותו עיי"ש. וכן הביא זה ההגמי"י כאן (פ"י הלכה ד') ואילו בש"ס קדושין (דף מ"א ע"א) שליחות מנלן דתניא ושלח מלמד שהאיש עושה שליח. ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח. ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. ועיי"ש בתוס' בשם ר"ח. ובתוי"ט (גיטין פ"ג משנה ה'). וחלה משלחו ביד אחר דשליח עושה שליח כדאמרינן בברייתא (ריש פ"ב דקדושין) ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח אלמא דדעת התוי"ט דגם אחר הילפותא מן ושחטו אותו מכאן ששלוחו של אדם כמותו אכתי אנו צריכין להילפותא ושלח ושלחה. והנה המעיין יראה דכיון דכבר למדנו על איש ואשה שעושין שליח אפ"ה אי לאו מקרא כתוב ושלח ושלחה על השליח שג"כ עושה שליח אז היינו אומרים מצד הסברא דנהי דהאיש והאשה עושין שליח אבל אין השליח עושה שליח אחר במקומו. ולהכי בעינן מקרא אחר על השליח. וא"כ גם הר"מ שלא הביא בדין שליח האיש והאשה מקרא דושלח ושלחה אלא כתב סתם דשליח של איש מהני וכמו שפירש ה"ה טעמו משום דשלוחו של אדם כמותו בכה"ת כולה. אפ"ה גבי שליח הוי ס"ד דהשליח שעושה שליח לא נלמוד זה מהא דשלוחו של אדם כמותו בכל מקום אלא מושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח וא"כ יהי' נ"מ דהאיש והאשה שיכולין לעשות שליח משום דשלוחו של אדם כמותו. דוקא מש"ה אין צריך עדים. משא"כ שליח העושה שליח דמן הסברא לא הוי ידעינן זה ורק מילפותא. א"כ היינו אומרים דכאן צריך עדים על חזקת שליחות. לכן בא הר"מ וחידש לנו שגם השליח שעושה שליח שני הוא ג"כ משום זה דשלוחו של אדם כמותו בכה"ת כולה. ומש"ה א"צ לעשותו בפני עדים ודו"ק

סימן

ח'

(פ"א מהלכות שחיטה הלכה ו')

שחט למעלה ממקום זה והוא תורבץ הוושט שחיטתו פסולה. וכתב הכ"מ מדנקט לשון שחיטתו פסולה משמע דהוי נבלה וקשה דהא תורבץ הוושט וכרס שניקב לא הוי רק טרפה עיי"ש. ועיין יו"ד (סי' ל"ג סעיף ג') וושט או תורבץ שניקב לחללו נבלה. הרי מבואר לפנינו שסותר דברי עצמו מן השו"ע לספרו הכ"מ. דבכ"מ פשיטא לי' דלא הוי רק טרפה ובשו"ע פסק דהוי נבלה. ועיין בש"ך (שם ס"ק ה') ובאחרונים שם. ועוד יש להפליא מאד איך אישתמיט להו דברי הר"מ הכתובים והמפורשים (פ"ו מהלכות שחיטה הלכה ב') תורבץ שניקב לחללו בכל שהוא טרפה. ולמה הוצרכו לדייק ממשמעות. הא מפורש יוצא מדבריו דרק טרפה הוי ולא נבלה. וטרם נבוא לבאר זה ולתרץ יש להביא הסוגיא (חולין דף מ"ג ע"ב) תורבץ שניקב רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו.