שו"ת ברוך השם כו

על הר"מ (שם פ' הנ"ל הלכה ט') שכתב בין בזמנה בין שלא בזמנה דוחה הצרעת אע"ג דקציצת הנגע בלאו אפ"ה עשה דוחה ל"ת. עכ"ל. והלא לכאורה הוא היפוך דברי הש"ס (שבת דף קל"ב) כי מילה בצרעת הוי עשה נגד ל"ת ועשה דבצרעת יש עשה נמי ורק מיתורא דבשר ילפינן דאפ"ה מילה דוחה אותה. א"כ הי' צריך הר"מ ז"ל לכתוב טעם אחר ומדנקט בכה"ג מוכח ודאי דלהרמב"ם יש כאן פירוש אחר. והמפרשים לא עמדו בזה. וניחזי אנן טעמא מאי. ונראה לי לומר דהר"מ אזיל לשיטתו וחד טעמא אית לי' בהני תרי מילי דהנה התוס' (שם בשבת ד"ה האי וכתובות דף מ' ע"א) ד"ה כגון מילה כתבו דלא תקשה למה לא נילף דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה ממילה בצרעת להך לישנא דבצרעת יש עשה ול"ת. ואפ"ה דחי לה. ותירצו דשאני התם במילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. מש"ה עדיפא דלידחי עשה ול"ת עיי"ש. ואולי הר"מ ז"ל לא ניחא ליה האי טעמא דשאני מילה משום שנכרתו עליה י"ג בריתות. דהנה בש"ם וזבחים דף ל"ג). רבינא אמר לא אמר עולא אלא למלקות פי' דביאה במקצת שמה ביאה לא הוי אלא למלקות ולא לכרת. ומש"ה תו לא קשה ממצורע ביום שמיני שלו שנכנס להזות על בהונותיו כדי שיבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ולאו שאין בו כרת. והקשו התוס' ע"ז שם דהא אכתי קשה דהרי עכ"פ יש כאן עשה ול"ת ואיך ידחה עשה את ל"ת ועשה. ועוד הא קי"ל דאין עשה דוחה ל"ת אלא במילה בצרעת דבעידנא דעקר הלאו קא מקיים לעשה. אבל הכא עוקר הלאו ולא קאי מקיים לעשה. ותירצו דכיון דעשה דפסח הוי עשה שיש בה כרת מש"ה כחה עדיף שתוכל לדחות גם עשה ול"ת. וגם אפילו אם אינה מתקיימת העשה בעידנא דעקר ללאו עיי"ש היטב. ועוד מוכרח לומר דלא תקשה ע"ז מהא דקיי"ל (זבחים דף צ"ז) דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. והיאך שקיל וטרי הש"ס כאן דליתי עשה דפסח וידחה לעשה דשילוח דהא הוי עשה שבמקדש. אלא ודאי דעשה שיש בה כרת שאני שדוחה עשה ול"ת שבמקדש ג"כ. משא"כ בכל מ"ע שבתורה. א"כ למה בעינן בעידנא במילה בצרעת. והרי סתמא דכל הש"ס מדמה מציאות בעידנא למילה בצרעת. מבואר דהיינו טעמא דמילה דחי משום דהוי בעידנא וע"כ צ"ל לדעת התוס' דסברי דנהי דכחה עדיף משאר מ"ע לענין שתוכל לדחות ל"ת ועשה אפ"ה אין כחה עדיף כמו עשה שיש בה כרת דלא בעינן בה בעידנא וכאן בעינן דוקא בעידנא. אבל הר"מ ז"ל לא ס"ל כן דממנ"פ אי איתא דמעלה של י"ג בריתות מועיל שדוחה עשה ול"ת יועיל נמי דלא ניבעי בעידנא. והדין עמו דיש להביא ראי' דהא חזינן דכל היכא דאמרינן הך מעלה די"ג בריתות שוה מעלה זו למעלה דעשה שיש בה כרת עיין (פסחים דף ס"ט ע"ב. שבת דף קל"ג ע"א) לרע"ק שהוצרך לומר בתרתי שהמכשירין דוחין שבת. דאם הי' אומר במילה לחוד יש לדחות. דשאני מילה שכן יש בה י"ג בריתות. ואם הי' אומר בפסח לחוד. י"ל דשאני פסח שכן יש בה כרת. וה"נ אם איתא דכח מעלה הזאת של י"ג בריתות דוחה ל"ת ועשה תדחה מעלה זאת גם בעידנא שלא נצטרך עוד דוקא בעידנא אלא ודאי דמעלה זאת די"ג בריתות אינה חשובה כל כך דהוי רק דברי אגדה. ומש"ה פוסק דרק משום דצרעת הוי ל"ת לחוד. ולכן ניחא נמי דברי הר"מ ז"ל בכאן שסובר שאין בו כרת עד שימות. וראיתו מש"ס זבחים דבעשה שיש בה כרת לא בעינן בעידנא. ומש"ס (ביצה דף ח' שבת דף קל"ב) דאמרינן התם ע"כ לא אתי עשה ודוחה לא תעשה אלא במילה בצרעת דבעידנא וכו'. והרי כיון דגם שלא בזמנה דחיא מילה בצרעת ובשלא בזמנה משכחת לה שפיר דלא ניבעי בעידנא כגון שהוא גדול ויש בו כרת. ודמי לפסח. וכש"ס זבחים הנ"ל. דבעשה שיש בה כרת לא בעינן בעידנא אלא ע"כ דבמ"ע דמילה ליכא כרת כל ימי חייו עד שימות ומש"ה לא דמי לפסח. ולכן חזר הדין דבעינן בעידנא דוקא כמו בכל מ"ע שבתורה ודו"ק

סימן

ו'

(פ"ז מהלכות יו"ט הלכה ו'

) מי שהי' לו תבואה מחוברת ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה ה"ז קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן מה שהוא צריך. ובלבד שלא ידוש בפרות שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. והנה המעיין בש"ס מו"ק (דף י"ב ע"ב) יראה להדיא דדברי הר"מ הם לכאורה היפוך דברי הש"ס. דהתם פרכינן לר' יוסי שסובר דדבר האבד במועד לא בעי שינוי ידוש נמי בפרות. ומשני אמר לך הכא נמי כיון דהפרות לאו בכל יומא דיישי האידנא נמי לאו שינוי הוא. והר"מ אומר בפירוש שצריך לשנות היפוך דברי הש"ס ועוד יוקשה לכאורה דמדברי הר"מ משמע להדיא דאילו הוי הפסד בדבר היה מותר לדוש אפילו בפרות. ובש"ס אמרינן שם דגם בדבר האבד לא ידוש בפרות. וא"ת איך יפרש הר"מ את הסוגיא הזאת. וכבר עמדו בזה המפרשים ותירצו בדוחק ולפענ"ד נראה לפרש סוגיא זו בשני דרכים

א) דהנה נדייק בלשון הר"מ שכתב ובורר וטוחן מה "שהוא צריך דהו"ל לומר מה שצריך דהא הכוונה היא שמותר לעשות רק מה שצריך לאכילתו וא"כ די לו לומר מה שצריך. ולבאר זה נראה דהנה הרא"ש (שם במו"ק) הביא דברי הירושלמי (שם הלכה ד') הדא דתימא דאסור בפרות] ביחיד אבל באם מספיק לרבים מותר ע"כ. וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תקל"ט) מלבד הר"מ ז"ל שלא הביא דין זה בהדיא. והנה בזה י"ל דדרכן של בני אדם בזמן בעלי השו"ע הי' שכאשר דשו לצורך יחיד שיספיק לו במעט היו דשים במקלות ואם היו דשים לצורך רבים היו דשים בפרות. והשתא יובן דברי הש"ס באומרו אמר לך ה"נ פי' דלר' יוסי ודאי דדבר האבר לא בעי שינוי והיינו בשאר מלאכות שאין חילוק בין מתקן הרבה למעט. אבל דישה שיש חילוק שאם דש הרבה צריך לדוש בפרות ואם דש מעט די לדוש במקלות מש"ה תני כאן דבמועד לא ידוש בפרות דלא נשתנה דין מועד משאר יומא אלא כמו שבכל יום שאם א"צ להרבה רק לאכילת יום אחד הא דרכו לדוש במקלות ולא בפרות. כמו כן ביו"ט. והשתא ניחא נמי דברי הר"מ שהוצרך לסיים מה "שהוא צריך פי' משום דאח"כ מסיים הר"מ ובלבד שלא ידוש בפרות ובירושלמי מבואר דדוקא ליחיד אבל לרבים מותר מש"ה דייק מה שהוא צריך דוקא יחיד אבל לרבים אין חילוק בין יו"ט לשאר ימות החול. ואח"כ מסיים ובלבד שלא ידוש בפרות שכל דבר שאין בו הפסד וא"כ הוא עושה רק מעט צריך לשנות ואסור לעשות בהמעט כמו בהרבה משום החשד. ולפ"ז יהיה הפי' כל יומא לאו בפרות דייש פי' כל יומא התבואה לצורך יומא הא לאו בפרות דייש האידנא נמי לאו שינוי הוא פי' השינוי הוא לאו מחמת יו"ט אלא מטעם שאין לו מה לאכול וצריך רק לאכילת יום אחד

ב) וע"ד הפלפול אמרתי לתרץ דברי הר"מ ז"ל. דהנה בב"י (סי' תצ"ה) הביא בשם ספר כל בו דשביתת בהמתו ביו"ט יש להסתפק דאסור. ובחוה"מ ודאי דמותר,. אבל ביו"ט אסור משום דלאו דלא תעשה כל מלאכה קאי על יו"ט. ומסיק דלדברי הר"מ ליתא ביו"ט משום שביתת בהמתו. מדכתב דלהכי אין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט משום דלא יתראה עובדין דחול ולא הזכיר משום שביתת בהמה. ולפ"ז י"ל דלהר"מ דאסור רק משום שלא יעשה כמו שעושה בחול א"כ גם בחוה"מ אסיר לעשות בבהמה כמו שעושה בחול כיון דמלאכת חוה"מ אסור נמי מהאי טעמא וכמו שהקדים הר"מ ז"ל (פ"ז הלכה א' ב'). והנה במלאכת חוה"מ יש שני דברים שמסיבתן מתירין לעשות מלאכה בחוה"מ. א) דבר הפסד גדול. ב) איו לו מה לאכול. וזה ידוע דאם