שו"ת ברוך השם רסח

בהפס"מ ולא מתורת שבורה רק מתורת שמוטה כידוע להמעיין בזה אפ"ה כל שנבדק דהשבירה הוי רחוק מהגוף כשר. אפילו נעכלו הציבין כדפסק הלבושי שרד סי' א' סעי' ז' סק"ט דכל שנתברר לך החשש שחששת שמא נשמט ע"י השבירה. והנך רואה שלא נשמט שוב כשר אף בעיכול ניבין. א"כ כ"ש וק"ו היכא שהריעותא הי' רק מצד שהי' צולעת דחזינן בכל הפוסקים דצליעה עדיפא משבירה. דהא בנאבד בצליעה כשר ואלו נאבד בשבירה ולא נבדק אם סמוך או לא טריפה. עאכו"כ דכל שנבדקה שלא נשמטה כשרה גם בנתעכלו הניבין. זהו מצד אמיתית הסברא. והנך רואה פשיטות הפוסקים בזה. הנה (הבינת אדם סי' י"ח) החליט בפשיטות דבהמה הצולעת בחיים אין בזה שום שם ריעותא כלל ולא יצתה מחזקתה בחיים לשום דין מצד הצליעה שנימר איתרע חזקתה קצת אלא הרי היא בחזקתה כמו כל הבהמות. הלבושי שרד סי' א' סעי' א' ס"ק כ' מפרש להדיא דבהמה הצולעת בעינן שיהא ניכר ונראה בחייה שהיא שמוטה כגון שרואין דהבוקא מתנדנת תוך האסיתא וברור הדבר שהיא שמוטה אז בעי בדיקה אחר הניבין. ולולא זאת לא הי' שום ריעותא בהניבין אף נתעכלו אלמא בהדיא דכל שרק צולעת פשוט דכל שלא נשמטה כשירה בפשיטות גם בעיכול והנך רואה שהגם שזה שהי' שמוטה והוי ודאי טריפה אם אח"כ נתרפאה ונתעכלו הניבין מכשיר הי' הלבש"ר. דהתם הרי יצתה מחזקתה מחיים בבירור בשום פעם א"כ כ"ש בזה שבדקוה ולא נשמטה דמעולם הי' כשירה פשיטא דכשירה. וזה ברור כשמש בצהרים. והרי בפתיחה אות נ"ו דהאסיתא היתה נשברת כמה דחק הלבש"ר בזה דהתם הרי זה הוי שמוטה בעצמו ע"ד הפמ"ג בשם דמש"א אפ"ה סמך על בקיאים האומרים שלא ניזוז כלל. ומה נענה בזה דהכל שלם ויפה בלי שירטוט וריעותא כלל ותחובה היטב מפני מה נאסור ונהפך דברי הראשונים והקדמונים והאחרונים שדבריהם דברי אלהים חיים. וקורא אני ע"ז ודכוותיה יאכלו ענוים וישבעו

סימן פ"ו

וכן הי' ע"ו השאלה תשובת הרה"ג מקארסאן וזה לשונו ממש אות כאות: החיים והשלום לידידי הרב החריף המופלג השנון יקר רוח איש תבונות מהור"ר משה נ"י

מכתבו הגיעני. ע"ד השאלה מבהמה שהיתה צולעת ובדקו ואיעכול ניבי' רק שהבוכנא מונחת בהאסיתא. הנה בבאה"ט בשם דמש"א דהא דשף מדוכתי' הן דשף ואינו עומד בהאסיתא רק מצד או עומד בהאסיתא רק שנתחבר (נ"ל שזה ט"ס וצ"ל שנתרחק) ויש חלל בין בוכנא לאסיתא נקרא שף מדוכתי'. ובלבש"ר השיג עליו עפ"י פירושו בהר"ן דיצא מחורו לגמרי לא בעי איעכול ניבי'. ולכאורה קשיא עליהו מלשון (הרמב"ם בפ"י מה' שחיטה ה"ג) וז"ל בהמה שנשמט הירך שלה מעיקרו ויצא מן הכף שלו אם נתעכלו ניביו וכו' ה"ז טריפה עכ"ל. הרי דבעי שיצא מן הכף דוקא וגם נתעכלו ניביו ואז טריפה. וצ"ל שהם מפרשים דלאו ביצא מחורו לגמרי רק שיצא מקצת הבוכנא מהכף שלו ונמצא שנתרחק ממקום חיבורו ויש חלל בין בוכנא להאסיתא. ונמצא זה תלוי במראה עיני השו"ב אם בשעה שפתח וגילה מקום העצם הי' מגולה קצת מהבוכנא לצד חוץ אז טריפה, ואם ידע בודאי שכל הבוכנא הי' תחובה היטב מבפנים לא איכפת לן בעיכול ניבין לחוד ואין לנו להחזיק ריעותא שמא יצא וחזר דהכל כמו שבא לפנינו דיינינן. ואתמה על הדיין דמתניכם שתקע עצמו בדבר הלכה מבלי להתייעץ עמכם ובפרט שכן שמעתי מפי קדשו של אדמו"ר הרה"ק מראחמיסטריווקע שהזהיר לו מאוד לבל יורה מבלי שיתייעץ עם בני תורה שבקהלתו. ותשועה ברוב יועץ. יום ד' בהעלותך תרל"ב פה קארסאן. דברי ידידו עזריאל דוב הלוי מקארסאן

סימן פ"ז ובבוא מכתב תשובה זו נתלבש נצחון הרב ר' יוסף ליב שהי' אז רב כראחמיסטרובקע והתחיל לבדות דברים שאני והרב מקארסאן הכשלנו ח"ו את הרבים וכתב מה שכתב אז הארכתי יותר קצת בנדון זה

וזה תשובתי מה שהשבתי להמו"ץ הרי"ל מראהסיסשריבקא

כבוד הרב החריף המופלג המפורסם וכו' כש"ת מוהר"ר יוסף ליב נ"י מו"ץ דק"ק ראחמיסטריבקא

את מכתבכם מגילה עפה ערוך במערכות העש"ק הגיעני והנה הגם מי אנכי לדין לפני המורים. אולם באשר כי שאלה דרבים היא וקצת חילול השם על אב החכמים רבינו מקארסאן אשר נודע בשערים מעודו לגבור מלחמה במלחמתה של תורה ולא תהא זאת לו לפוקה ח"ו. במקום כזה אין חולקין כבוד לרב. ולזאת ההכרח חלצתני מכפי מדתי ואדברה בהלכה זו נגד מלכים מאן מלכי רבנן ולא אבוש. וזה החלי

ידידי אדוני מראשית הדברים כאשר קראתי מכתבו פעמים ושלש נחפשתי בכל דרכיו ומערכיו לייחס הדברים למי שאמרן. והנה אך כספר החתום הוא מרישא לסופו. כי כ"ת הרמה לא זכר שום פוסק ומפרש מהפוסקים המפורסמים ואף לא מהאחרונים כי אם פעם ושתים זכר הבית לחם יהודא והטוטו"ד כאלו אין ספרים בישראל ח"ו. ואני לא כן למדוני רבותיי אשר כד פתחו בשמעתתא גם אפילו לחדוות פלפולא בעלמא הלא היו מציינים ההלכה זר תפארה מקור חוצבה מהש"ס והראשונים עד האחרון שבאחרונים. מי ומי ההולכים. ובתר עבדו ית עובדיהון מה שחידשו הם בזה. ומה גם בההלכה הנדרשת למעשה הלא אור לארבעה שולחן ערוך בדקו וחיפשו אולי ימצאו מנגד וסותר סיוע ובונה לדבריהן. ואלו כ"ת השליך אחריו כל ההלכה ההיא ובא אך כדורש מפי הגבורה. אנכי הרואה. ולזאת נא ונא ידידי ואדוני. ארי תציתן למילי דנפקין בהדרתא. ואחלק פרטי הדברים הנדרשים לברר בזה

א הדין הראשון עיכול ניבין בלי שמוטה מה הדין בזה. הנה בהקדם לבאר עפ"י דרכי לימוד אם יש איזה חילוק בין שמוטה בלי עיכול לבין עיכול בלי שמוטה. דהנה לכאורה נראה דאין חילוק כלל ביניהן דהא שני דברים ופרטים אלו המה מודיעין טרפותה וכל א' בלי ידיעת בירור חבירו אינו מועיל. וא"כ כשם דעיכול בלי שמוטה כשר כן הי' נראה לכאורה לומר ודאי דגם שמוטה בלי עיכול כשר, ואלו אנן לא כן חזינן בדברי הפוסקים. דהלא אם נאמר שעל בירור כל א' וא' הן דומין כשם שודאי לא נשמט וודאי עיכול כשר. כן נמי בודאי לא עיכול וודאי נשמט יהא כשר א"כ הא צריך להיות דכשם שהדין יהי' בספק עיכול ודאי נשמט כן הי', צריך להיות בספק נשמט ודאי עיכול. כדין זה כן זה. ואלו אנו רואין בהדיא דגרע יותר ספק העיכול בודאי השמוטה מספק השמוטה בודאי העיכול. ראשית דהא ספק העיכול וכן ודאי העיכול בלא נשמט כשר לכ"ע ואין שום פוסק מחמיר בזה ולחלק בין בהמה לעוף. ואלו בספק השמוטה או ודאי השמוטה גרע דהא הביא המרדכי ובריש פ' א"ט) שיטת רבינו יחיאל בשם רבינו אלחנן דשמוטת ירך בבהמה כשר בלי עיכול ואלו בעוף טריפה בשמוטה לחוד אע"ג דודאי לא נתעכלו הניבין אפ"ה מטריף בבירור. וכמו כן (בהגהות שערי דורא סוף סי' פ"ז) הסמ"ק הביא שיטה זו ופסק כן להלכה דבעוף שמוטה בלי עיכול טריפה ואלו עיכול בלי שמוטה פסק הרבינו יחיאל ורבינו אלחנן בעצמו דפשיטא דכשר גם בעוף שם באותה ההלכה. הרי מפורש בהדיא מרבותינו הראשונים דיש חילוק רב ועצום בין השמוטה להעיכול. דיותר גרע ריעותא השמוטה מהעיכול: