שו"ת ברוך השם רסז

לפנותו ואם פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה. ופירש"י פינהו מקומו טמא שגזרו טומאה עולמית על הקבר כדי שלא יפנוהו. והיא הלכה פסוקה גם בשו"ע (יו"ד סי' שס"ד סעיף ב'). ובין לגירסתינו ובין לגרסת הרמב"ם אין נ"מ לדינא של עצם הקבר דמקומו טמא ודו"ק שם בכ"מ ובש"ך. והשתא ניחזי נא אנן איך יעלה על הדעת לכאורה בנ"ד של השאלה שלנו הלא זה הוי ממש קבר הידוע שהרי בעל הבית עצמו קברו שם וא"כ אין זה קבר הנמצא רק קבר הידוע ואסור לפנותו ולא עוד דמה יתקנו בזה שיפנוהו אחרי שגם אח"כ יהי' הקבר מטמא וא"כ לא יועילו כלום דסוף כל סוף יהי' מקומו טמא. וגם ראי' דאין שייכות כלל לומר דלהצלה ממכשול או שכדי שיהי' ערב להנפטר יפנוהו דהלא איך זה נפסק דקבר הידוע אסור לפנותו לימא דיהיו רשאין לפנותו מפני חשש תקלה או כנ"ל משום שיהי' נקבר בבה"ק דרבים. אלא ודאי דמהני גופי הלכות נפשוט לנ"ד דלית דחש לזה ואסור לפנותו והיינו כי אין זה קבר המזיק הרבים דזה שייך רק באם בבירור דרך הרבים שם אבל לדרך דיחיד לא חיישינן כלל

ז אבל גם אחר כל בירור הדברים הנאמנים הנ"ל עדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור לגמרי דהלא בפשיטות יש היתר גמור לפנותו ולהביאו לביה"ק דרבים בנדון שאלתינו על פי מה דכתוב בבד"ה סי' שס"ג שהביא שם (השו"ת הרשב"א סי' שס"ט) דמסיק וכן למי שנאנסו ולא יכלו לקוברו בביה"ק וקברוהו בתוך השכונה שמותר לפנות אח"כ לבית הקברות עכ"ל. ואשר באמת שו"ת הרשב"א זו לא הועתקה ברמ"א (שבשו"ע סי' שס"ג) רק רישא דידה אבל סופה זה לא הועתק שם. וא"כ הרי היתר פשוט לכאורה דה"נ בהשו"ת הרשב"א נקבר בשכונה ופוסק להוציאו להביאו לביה"ק. ועיין נמי (בדרכי משה סי' שס"ג) הביא שם ג"כ השו"ת הרשב"א הזאת כולה ראשה וסופה. אך הרי באמת צריכין ביאור דאיך יסתור הרשב"א חלילה דברי הש"ס המפורשין לעיל גבי מ"מ ודין קבר הידוע דאסור לפנותו איך יחלוק ח"ו הרשב"א לומר בקבר ידוע שיפנוהו. וע"כ צריכין לחדש חילוק אמיתי. ולא לילך בנפלאות וגבוהות לומר לחלק בין להביאו לבה"ק דרבים והש"ס יהי' קאי להוציאו למקום אחר לא לבית הקברות זהו דבר זר לומר כן

ח אבל האמת הנכון הוא כך דבדברי הרשב"א הי' באופן שרק נאנסו מה שקברוהו שם בהשכונה אז שפיר מתיר וכן בדין שיהי' מותר לפנותו כשיהי' נסתלק האונס אבל באם לא הי' שום אונס והי' יכול לקבור אותו בבה"ק ורק מחמת טורח דרך שלא רצו להשהותו קברוהו שם אז ודאי אסור להוציאו. והשכל ג"כ מסכים ומסתבר לדבר זה. דהא כל איסור הפינוי הוא מחמת ניוול. א"כ היכא שבלא הקבורה זאת לא היו בשום אופן יכולים להביאו לבה"ק והי' מנוול ע"כ פי' שהי' מונח בלי קבורה כאשר הי' שם שהי' יום איד הנוצרים שלא הניחו לבא עמו לבה"ק א"כ ממילא הי' מניוול לשכוב כך לעיני כל ורק הצילוהו בקבורה זאת מניוול דהשתא שפיר לא ניחוש לניוול דפינוי דהא מ"מ הי' מנוול. אבל היכא שבאם לא היו קוברין אותו כאן היו יכולין לקוברו במקום אחר ולא הי' ג"כ מניוול והשתא יוסיפו לו ניוול אז ודאי אסור כדין מ"מ שפיר חיישינן יותר לניוולו שימתינו בו להוביאו לבה"ק ומצאו יותר טוב לקוברו כאן. ואשר זהו נמי הטעם דקבר הידוע שבלי שום אונס הניחוהו שם אז ודאי נהי דהי' ערב לו להיות בבה"ק דרבים אעפ"כ יותר נוח לו שלא לבוא לידי ניוול של הפינוי מהקורת רוח שיהי' לו שישכב בבה"ק. והיינו כשהניחו שלא באונס אבל כשהניחוהו באונס לא קנה מקומו והוי כאלו על דעת לפנותו משם וכאלו התנו בפירוש שע"מ כן קוברין אותו כאן שיוציאוהו אח"כ א"כ בהא נחתא ובהא סלקא דהלכה למעשה כן הוא באם בלי שום אונס הניחוהו שם אסור ודאי ואלא שהי' שם אונס בעת שקברוהו מותר לפנותו כההיא דשו"ת הרשב"א. כנלפע"ד נכון

משה בהרב ר' יעקב יוסף ז"ל מו"צ מהארארישץ

סימן פ"ה

נשאלתי פה בעירנו האראדישץ ישראל קנה שור מעבר הנהר והביא אותו לעירנו והי' צולע קצת ושחטו אותו ובדקו אותו השוחטים. שם האחד ר' פייוויל ושם השני ר' אלטר. ובאו לפני ושאלתי לר' פייוויל מה הי' והשיב לי בע"פ הנה הבוכנא זו שעלי' הי' צולע הי' תחובה בהאסיתא עם כל שארי פרטים כמו בוכנא הבריאה וכמו כל הבוכנות והמונחות בהאסיתתן. ולא הי' שום חילוק ביניהן רק שבכאן הי' הגיד שבראש הבוכנא נתעכל ושאלתיו על היתירות. והשיב היתירות ג"כ לא בדקתי כי לא אני יודע מה הם. וא"כ מה דינו של השור להכשיר אותו עפ"י ד"ת

תשובה. הנני מבאר מקודם כל השיטות בזה. בש"ס (חולין מ"ב ע"ב. ודף נ"ד ע"ב) אמר רב מתנא בוקא דאטמא דשף מדוכתא טריפה ורבא אמר כשירה. והלכתא עד דאיתעכול איתעכולי. וכן ברי"ף פא"ט בוקא דשף ואיעכול ניביו טריפה בעי שניהן. וכן ברא"ש. וכן (בר"מ פ"י מה' שחיטה ה' ג') יצא הירך מהכף ונתעכלו ניביו הרי דבעי שניהן. וכן ברמב"ן בחידושיו לחולין דהלכה כרב מתנא דבוקא דשף וגם נתעכלו ניביו טריפה עיי"ש. וכן (הרב המגיד פ"י מה' שחיטה. ועיין בתוס' יו"ט פא"ט) שזכרו דין זה דבעינן שניהן. והמרדכי ריש פא"ט האריך בדין שמוטה וכתב שם בתוך דבריו בדרך פשוט דאם נתעכלו הניבין ולא נשמט הירך הא קיי"ל דכשירה דשניהן בעינן דייקא שמוטה ועיכול. וכן (הב"י סי' נ"ה) הביא דברי המרדכי אלו וכתב עליהם ופשוט היא. וכן הביא בעל דברי חמודות (פא"ט סי' רכ"ד). הרמ"א ביו"ד סי' נ"ה החליט בפשיטות כהמרדכי. וכן המבוא שערים בשערי דורא. וכן הרש"ל ג"כ בהמכונות בהגש"ד פשוט להיתר והפמ"ג בשפ"ד סי' נ"ה סק"ו הביא דברי הפר"ח שמחמיר מהוכחה מדברי הרשב"א שהם דברי המחבר סי' נ"ה סעי' וא"ו. והראה לו הפרמ"ג איך שטעה בפירוש דברי הרשב"א דהרשב"א סובר דכל שניטל קורט מראש הקוליות הוה שמוט. וא"כ לפי מה דפסקינן להלכה דאם יש שבירה או שריטה בראש הבוכנא טריפה באם לא בדקו אחר הניבין. הרי אנן מחליטינן דזה הוה שמוט. א"כ ע"כ מוכח דהלכה דלא כהפר"ח דאל"כ הרי הוי תרתי דסתרי ודו"ק. והכרו"פ סי' נ"ה כתב וז"ל הפר"ח מחמיר ואין כדאי בכל דבריו לדחות דברי הרמ"א בלי ראי'. והמחבר חכמת אדם הביא ג"כ בפשיטות עיכול בלי שמוטה כשר. הפ"ת הביא בשם העמודי כסף והר הכרמל ג"כ שדחאו דברי הפר"ח. והלבושי שרד שהוא מרא דשמעתתא בה' טריפות העצמות הביא ארבעה פעמים בספרו בפשיטות והחליט דעיכול בלא שמוטה כשר. א') בפתיחה סק"ב ראי' רביעית דהא איעכול בלי נשמט כשר. ב) שם בפתיחה סי' ט' כ' הקדמונים והאחרונים מתירין בעיכול בלי שמוטה. ודברי הפר"ח דחויים. ג) בפנים סי' מ אם עיכול ניבין וגם נפסקו ולא נשמט העצם כשר. ובביאוריו ס"ק י"א דין זה הוא כל הראשונים והאחרונים. והפר"ח רצה לאסור ונדחו דבריו ד) בביאוריו ס"ק כ"ב דקיי"ל עיכול בלי נשמט כשר. וכן במהדורא בתרא סק"א והרי עיכול בלא נשמט כשר. עיי"ש. הנך רואה הפשיטות של הלבש"ר בזה ממש כביעתא בכותחא ועיין ג"כ בס' עצי לבונה שהחליט להתיר דלא כהפר"ח. וכעת נראה לעיין אם יש לחלק ולומר דזה דוקא בלי צליעה אבל באם היתה הבהמה צולעת אפשר דהוה חילוק. הנה גם זה אברר. הנה ראשית כל עפ"י שכל פשוט אין ריעותא גרוע מהשבירה בעצם עצמו דהתם ודאי חיישינן לשמוטה דהא חזינן עפ"י הלכה דאם נשבר סמוך לגוף טריפה משום שמוטה אף