שו"ת ברוך השם רסו

יחיד הלא יש לחוש למאוד לתקלה שתוכל להיות אחר זמן מרובה פן ימכור זה את ביתו לאחר או פן ימות לזמן מרובה ולא יצוה את ב"ב אחריו וישכח הדבר לגמרי ויאהילו כהנים עוברי דרכים ויהיו באים לידי טומאה. אך בעבור זה. אפשר משום הא לחודא יהיו רשאין לפנותו כדי להסיר תקלה. ועוד שנית י"ל דאפשר ערב לו להנפטר להיות עצמותיו קבורין בבה"ק דרבים גם אם אינו בית קברות אבותיו כי אם מחמת זה שיהי' מונח אצל רבים מישני עפר מלהיות קבור בדד מחוץ למחנה של כל מתים של בנ"י שבבה"ק וע"כ ניתן נא לב להני תרי צדדי ההיתר הללו ולבררם את אשר נמצא בש"ס דוגמות לזה ובדברי הפוסקים ז"ל

ג טרם כל שיח ניתן עיון על עצם איסור הפינוי מה שורשו. הנה הב"י (ביו"ד סי' שס"ג) הביא בשם הכלבו דהטעם הוא משום דהבלבול קשה למתים דמתיראים מאימת הדין וכו' יעו"ש. אבל באמת נ"ל דיש בזה עוד איסור גמור מה"ת. והיינו משום ניוול. דהנה בחשבון התרי"ג מצות הוי המ"ע דקבורה ועיין חינוך מ' תקל"ז) דכתב דקאי ג"כ על כל מת מישראל. ובש"ס (סנהדרין ד' מ"ו ע"ב) קבורה מה"ת יעויי"ש. ועוד שם איבעי להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא. ופירש"י ד"ה משום בזיונא הוא שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע עכ"ל. הרי לטעם זה דבזיונא הרי חזינן דרק משום חומר הענין של ניוול המת הוי המצוה דקבורה וא"כ מה נ"מ אם יתבזה המת שעה או חצי שעה ודאי דאין שום נ"מ בזה ולכן איסור פינוי העצמות הוי לפי"ז ודאי ג"כ איסור תורה ברור ופשוט. ורק משום שלא יתנוול המת בשעה שיוציאו אותו מקבר זה לקבר אחר. דאז יראוהו מת ונרקב או פשוטו אפילו אם עדיין לא נרקב רק הוא מוטל כאבן דומם אין לך ניוול גדול מזה. ועיין נמי (בשו"ת מהר"צ חיות סי' י"א) שכתב בהדיא כן אשר זה גופא שרואין שלא חי ומוטל מת כאבן דומם הוא הניוול האמיתי. וא"כ משום הטעם דבזיונא ודאי דכשם דקבורה מה"ת הוא ע"כ ידענו דניוול ודאי מה"ת הוא דכיון דרק משום זה הוי הקבורה. ואך הא י"ל הטעם דכפרה. הנה ראשית הא נפסק הטעם דבזיונא. ומלבד זה הנה בשו"ת דברי יעקב להג' ר' יעקב שור דק' דארנא (סי' י"ג) חידש דבר יקר ע"פ הריטב"א דהפשט הוא אי משום בזיונא נמי או רק משום כפרה ודו"ק. ולפי"ז הא לא נפשט כלל האיבעיא וד"ל. והוי ודאי משום בזיונא נמי. וכיון שכן הרי כשם שמ"ע דקבורה ידענו דמצוה מה"ת לקבור כל המתים גם בתינוק בן י"א ואין חילוק בקבורה בין קטן לגדול ה"נ בניוול וד"ל. ואיסור הפינוי ופתיחת הקבר דהכל מצד ניוול הוא ודאי אין חילוק בהן. וא"כ אחרי שכ"כ הקפידא דניוול גדול עד שהתורה הקפידה ע"ז ניחזי אנן אם יש מקום לומר שנבזה את זה כל כך כדי שנסיר על ידי זה חשש תקלה שיוכל להיות עי"ז במשך זמן מרובה

ד הן אמת מצינו ביו"ד שמחמת חשש תקלה שלא יאכל ישראל דבר איסור מפסידינן לזה ממונו ואסרינן לי' למכור לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל. אבל כל זה לא ראי' דרק ממון מצינו שמפסידו לי' בשביל תקלת עבירה של חבירו אבל שנתיר גם איסור תורה לא מצינו כלל. ואדרבה הא מצינו שאם גם חבירו לא יופסד רק ממון שהטריפות הוא טריפות ידועה ונכרת מותר לזה למכור יעויי"ש סי' נ"ז (ובשו"ת שא"י שהביא הפ"ת) א"כ כל ששניהן שוין לא עדיף זה מזה ומאי חזית וכו'. וא"כ ה"נ וכי נוכל להתיר לזה לעשות איסור בשביל שלא יכשל חבירו ועל הספק כזה ודאי לא מצינו. עיין (בשו"ע או"ח סוף סי' ש"ו) שמתירין לצורך הצלה הנה ע"ש רק בפירוש בחומר ענין שהוא כפ"נ ממש. אבל שאר איסור תורה לא התירו. וגם נהי דאין כאן הסברא דא"א לאדם חטא דהא חבירו לא פשע ג"כ אבל אעפ"כ לא מצינו להתיר איסור בשביל שינצל חבירו מאיסור. והיינו יחיד כמהו זה לא מצינו ואם מצינו הוא רק אצל רבים דיחיד נדתה מפני רבים וכמו שיתבאר. וג"ז בחשש ברור אבל על ספק כהכא וכמה ספיקות יש בזה מי יימר שישכח ואת"ל שיהי' נשכח מי יימר דיתרמי כהנים להתם. מי יימר שלא יהי' ניכר איזה מצבת אבן ואטו לא מצינו לעשות היכר גדול על הקבר מבחוץ שיהי' לציון בית קברו. ודאי דכשם דאמרו בסוגיא דשפחתו של מציק ה"נ כן דאין ספק כזה מוציא מידי ודאי איסור ניוול של זה

ה ועתה נשים לב לסברא השניה שי"ל בזה שיהי' ערב להנפטר הלז שיהי' שוכב בבה"ק דרבים עם עוד מתים מישראל. והנה טרם נברר זה צריכין בהקדם להסביר אם יש שם נייחא דרוחא כלל בדבר זה. ואיך נוכל כלל לקרות לזה קורת רוח הוא עד"ז. דהנה האמת שלרוב השיטות וכמעט לכולם שפה אחת ודברים אחדים. שבית הקברות גם דרבים אין קדושה בהם. והא דאין נוהגין בהן קלות ראש כדתנן בש"ס (מגילה ד' כ"ט) הרי אמרו בש"ם דרק משום כבוד מתים. וא"כ אין שום דמיון דבה"ק גם דרבים לבית הכנסת דהתם משום קדושה היא כדאיתא (במשנה כ"ח ע"א) קדושתן אפילו כשהן שוממין ובבה"ק רק משום כבוד המתים הוא. ואשר באמת משו"ה מתיר הב"ח להשומר הקברות לזרוע המקום שאין שם מתים עדיין. והיינו דכבוד מתים הוי רק על הקברים ולא במקום שנתייחד רק להזמנה בעלמא. אבל מכל זה הנה מצאתי (בשלטי גבורים פ' נגמר הדין) אריכות הרבה מדין זה. והוא האריך בפלפול בזה דבה"ק הוי ממש כבהכ"נ וא"כ לדידי' קדושה נמי יש בבית הקברות דרבים. וגם הסביר שם שהמקום שרחוק מן הקברים ג"כ שייך להמתים שהמתים יוצאים מקברם ושטים בעולם שם. כההיא דברכות יעויי"ש. וא"כ לפי השיטת הש"ג הרי כיון דיש קדושה בביה"ק דרבים כבבית הכנסת דרבים א"כ ודאי י"ל דיותר ערב למת זה להיות קבור במקום קדוש מהיות קבור בבית חול שאין שום קדושה כלל וכלל במקום זה. ועוד ע"פ מה שמצינו ביו"ד דהנפש משתוממת בהיותה יחידה עיי"ש כידוע. וא"כ כיון שלהש"ג בבה"ק דרבים רוב נשמות יוצאות ביחד ודאי י"ל דיהי' קורת רוח לנשמה זאת להיות עם עוד נשמות רבות כדי שלא תהי' משתוממת כשתצא מקברה לשוט בעולם יחידית כשתהי' קבורה בעצמה במקום אחד

ו אבל לקושטא דמילתא ל מה שאנו רואין בהלכות רבות בש"ס נסתר היתר זה לגמרי. דהנה ידוע ההלכה דמת מצוה קנה מקומו. ומקורו הוא מש"ס (ב"ק פ' מרובה ד' פ"א) שזה הוא מעשרה תנאים שהתנה יהושע בן נון כשהנחיל את הארץ לישראל שיהי' מת מצוה קונה מקומו. והיינו שהכונה שגם אם המוצאו רוצה להביאו על כתיפו לבה"ק דרבים אפ"ה אסור ורק לקבור אותו בכל מקום שמוצאו ואין בעל השדה יוכל לעכב על זה. דאל"כ אלא נאמר דאם א' יטריח עצמו ויביאו לבה"ק יעשה כד"ת איך זה אמרו חכמים לר"ע בפ"ד דשמחות והובא (בתוספת בכתובות ד' י"ז ע"א) דעל כל פסיעה ופסיעה הי' כשופך דם נקי א"ו דאיסור גדול להביאו לבה"ק. ואם נאמר דקורת רוח יש לנפטר להקבר בבה"ק דרבים א"כ יוקשה למה מת מצוה קנה מקומו הלא יוציאו אח"כ ויקברוהו יותר בבה"ק אלא ודאי דמכאן ראי' מוכרחת דאין רשאין בשום אופן להוציאו כדי להביאו לבה"ק דרבים הא חדא. וגם מכאן עוד ראי' דלא חיישינן לספק תקלה שהרי בכל מת מצוה שמקברין בשדה במקום שמצאו יש לומר חשש זה פן לאחר זמן מרובה ימכרו השדה לאחר ויבאו לידי שכחה ויכשלו כהנים שם א"ו דאין ספק כזה מוציא מידי ודאי. ועוד ראי' גדולה ועצומה מהא דהתוספתא והובאה בש"ס (סנהדרין ד' מ"ז ע"ב) נמצא אתה אומר ג' קברות הן. קבר הנמצא. קבר הידוע. קבר המזיק את הרבים. קבר הידוע פירש"י שנקבר שם מדעת בעל השדה. אסור