שו"ת ברוך השם רסה

דתלינן בה כמו שמבואר בסי' קפ"ז סעי' ה'. דהתם לא אמרינן רק בכתמים תלינן במכה אבל הכא הוה דאורייתא. ואי כיון לדין הראשון שברמ"א שם לתלות ברואה שלא בשעת הוסת במכה אף שאינה יודעת דמוציאה דם. ודאי קשה עליו דהא הוא השיג שם על דין זה עיי"ש היטב. ואף לדברי הש"ך שם לא קאי דין זה רק לענין לאסור אותה לבעלה אבל ספירת נקיים מיהו בעי עיי"ש. וגם בלא"ה לא דמי להתם דהתם י"ל הסברא כדאיתא בסה"ת דסתם מכה מוציאה דם מביאו הב"י סי' ק"צ. או דהתם שאני כדכתב הרשב"א דאל"כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם. (עיי"ש בב"י סי' קפ"ז) משא"כ הכא לא שייך זה כלל. סוף דבר הכל מבואר אמת דברי הט"ז אינם מובנים לענ"ד

סימן פ"ב

עיין בב"י סי' ק"ל שמביא דברי רבינו ירוחם (בד"ה ור"י ד' מ' ע"ב) דכתב וז"ל כי עד הבדוק לה וקנתה עצמה והניחתו בקופסא במקום שאין לתלות במאכולת ונמצא עליו בין משוך בין עגול טמא זולתי כשנמצא עליו מאכולת מעוכה. וכתב הב"י ע"ז צ"ל עד שאינו בדוק לה כי הוא בעצמו כתב לקמן דעד הבדוק אף אי נמצא מעוכה עליו טמאה דאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת עכ"ל. והנה לפע"ד צ"ע אי יכול לומר דהכא איירי בעד שאינו בדוק הא כבר כתב הו ר"י בעצמו דין עד שאינו בדוק והב"י בעצמו מביאו לקמן בסוף הדיבור המתחיל בדקה בעד שאינו בדוק עיי"ש והאיך יחזור לכתוב דבר שלא לצורך. ועוד לפי זה הא הי' צריך רבינו ירוחם לומר דביש בו כגריס ועוד איירי. אך לענ"ד נראה שפיר קאמר ר"י דהא מאי טעמא החמירו בזה מבואר בגמרא דהוי ספק דאורייתא כיון די"ל הרגישה וטעתה בהרגשת עד כדאיתא בפ' הרואה. והנה כל זה לא שייך רק היכא דבדקה עצמה דבדיקת העד מצערתה. וכן פירש"י ש פ' הרואה. אבל קינוח בעלמא ודאי לא דמי להרגשה כדאיתא באחרונים. וא"כ משום הכי כתב הר"י דהוא איירי מתחלה בקינוח בעלמא כדמבואר להדיא בדקדוק דבריו שכתב לשון וקנחה עצמה. ומכיון דבקינוח לחוד הוה רק איסור דרבנן בלא הרגשה סובר הר"י דע"כ לא אמרו בדוק הוא רק לענין איסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן ונמצא עליו מאכולת מעוכה טהורה דתלינן במאכולת. ומשום הכי כתב אח"כ תיכף בדקה עצמה בעד הבדוק לה לשון בדקה דהשתא הוה דאורייתא אף אי נמצא מאכולת רצוצה בו אפ"ה טמאה וכדלעיל. ואח"כ כתב דין עד שאינו בדוק. וזה שמביא הב"י לקמן עיי"ש. כן הנלפע"ד להוציא דין חדש מדברי הרבינו ירוחם עיי"ש

סימן פ"ג

נשאלתי כלי מליאה חלב הוסר מעל האש ונפל מעט חלב על כף של בשר של מתכות ואינו ידוע אם החלב נפל תחלה על הפטפוט ומשם נזחל על הכף או אם נפל מהכלי בעצמה על הכף. והשבתי להתיר הכף כיון דהוי עירוי שנפסק הקילוח ובנפסק הקילוח הוה רק מבליע ולא מבשל וא"כ בדין בב"ח דרך בישול דוקא אסרה תורה והעירוי הוה דרבנן וכדאיתא בפמ"ג סוף סי' ס"ח בדין הרביעי ובספק הוה ספק דרבנן ולהקל. וא"כ כיון שיש לומר דנפל מתחלה על הפטפוט הרי כבר כתבו הפוסקים (עיין בפמ"ג סי' צ"ב) ובש"ך ס"ק ל"ד ובסי' צ"ה בש"ך ס"ק י"ח דהיכא דנפסק הקינוח בטרם בא להכירה ומשם נזחל ונפל על הכלי אין כאן איסור כלל ומכיון שיש להסתפק שמא הי' בהפסק על הכירה והוה רק ספק, דרבנן ולהקל. אך יש לבאר נמי האיך הוה הדין אי אין כאן ספק כלל דהיינו שידוע לן דנפל מהקדירה בהפסק קילוח על הכלי בלא כירה. בזה נלפע"ד בירור הדין כן הוא הרי היכא דנפסק הקילוח בעירוי מכלי ראשון קיי"ל דזה עדיף אפילו מכלי שני שמפליט ומבליע כדי קליפה וא"כ נאסרה הכף כדי קליפה וצריכה הגעלה דוקא. ואע"ג דכתבו הט"ז והש"ך (בסי' צ"ב סעיף י"א) דבנר קרוזי"ל או בחלב מהותך בקדירה שנפל על הכלי בעירוי ונפסק הקילוח דבגרידה לחוד סגי. ובסי' צ"ו ס"ק כ"א כתב הש"ך שם דגרידה מועטת מקליפה אפ"ה לא קשה הא קיי"ל דקליפה בעינן. עיין בדברי הפרמ"ג (סי' צ"ב ס"ק ל"ח) בשפתי דעת שהביא קושיא זו עיי"ש ותירץ דשם גרידה משותפת ומתפרשא לתרי גווני כפי מקום הדין ופסק שם דאפילו בכלי בעינן קליפה ולא סגי בגרידה דלא כהמנ"י עיי"ש. וכן פסק העצי לבונה (בסי' צ"ב ס"ק י"א) עיי"ש. וזה ידוע דכל היכא דאסור כדי קליפה בהגעלה בעינן וההגעלה מותרת אפילו ע"י עירוי מכ"ר שלא ע"י הפסקה כדכתבו הפרי מגדים (סי' ס"ח) בדין השלישי עיי"ש. וזה ברור לענ"ד

סימן פ"ד

תשובתי מה שהשבתי לעיר אלישינעוויץ להמופלא

בתורה כש"ת מוהר"ר שלום נ"י השו"ב דשם

בע"ה גק י"ז תמוז תרמ"ט

על דבר שאלתו ששאל אותי נידון הקטן הבר קיימא שמת ונקבר בחדר אחד שבבית הוריו ולא הביאוהו לבה"ק ועברו זה כשלשה שנים ועתה לשאול באו אם רשאים לפנותו ולקוברו בבה"ק המיוחד לרבים או שאסור ע"פ ד"ת לפנותו והשבתי עתה דיתיבנא בתעניתא דאגרא דידי' צדקתא וכדרך שאמרו צדק תדברון דקאי על דברי תורה דצדקה תהי' לנו כי נדבר בדבר ה' זו הלכה למעשה אשיב לו את אשר הנראה לי בזה על פי ד"ת הקדושה בעזר החונן לאדם דעת. ואחלק לסעיפים קטנים כדי ליתן הפסק בין ענין לענין

א הנה יש דעות בפוסקים בעבור כי בקטן לית בי' חרדת הדין יהי' בו יותר קל איסור הפינוי. ואשר לולא דבריהם הקדושים הרי לכאורה יש לזה ראי' ממשנה (דפ"ה דנדה מ' ג') תינוק בן יום אחד וכו'. והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. אשר ידוע הדקדוק הגדול במה הי' הכוונה של התנא שאמר עליו שהוא כחתן מה שייך שם חתן לזה. ועיין (בתוס' יו"ט שם) שהאריך קצת בזה. וזה לא כביר שאמרתי מה שנראה לי בזה. והוא דיבור קרוב לדבר אמת. דהנה בש"ס (מועד קטן ד' כ"א ע"ב) מצינו דאמר ר"ע לבני ישראל שבאו לנחמו דאפילו אם בניו היו חתנים הי' ג"כ מתנחם בדברי ניחומים שאמרו לו אלו המנחמים שבאו לפניו לנחמו עיי"ש. הרי הרואין אנו שכן הי' דרכן של בעלי הש"ס שהיו מתאבלין ביותר על חתן. ולכן באמת אמרו כאן במשנה דבבן יומו ג"כ חייבין להתאבל כי הוא כחתן שלם וד"ל. ועכ"פ הרי מלתא אגב אורחין אנו רואין שדקדקה המשנה לומר לשון רק לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם. ולכאורה מיותר הוא הי' לומר בקיצור הרי הוא כחתן שלם ואנו מעצמן היו יודעין לאיזה דין שנרצה. א"ו דרק לאיבול שזה הדבר נוהג רק באב ואם ושאר קרובים הוא דהוי כגדול ואפילו כחתן. אבל לשאר דבר הוא באמת חלוק דהיינו לענין פינוי ופה"ק שפיר חלוק תינוק כזה מגדול. ולכן אם הי' אומר סתם הרי הוא כחתן שלם הרי הי' משמע לכל הדברים לכן נשמרו בזה ונקטו רק לאו"א לכל קרוביו וד"ל. הרי מכאן ראיה להני שיטות דמקילי

ב אבל אין לנו לעמוד יסוד ע"ז אחרי שרבים חולקין ופוסקין דגם בקטן אין רשאין לפתוח קברו ומכ"ש לפנותו. ומלבד הראי' המפורשת שהביאו מש"ס (דב"ב ד' קנ"ה) הנה יתבאר אי"ה לקמן בדברינו עוד ראיות עצומות באיסור הפינוי דאין חילוק בין גדול לקטן. ע"כ נראה נא דרך אחר לכאורה בזה מה שיש לומר להתיר. היינו אחרי שנקבר בבית