שו"ת ברוך השם רסד

הי' קשה לי מאוד ע"ז מסוגיא מפורשת בסנהדרין דף מ"ד דתנן התם האיש מכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכ"א האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה עכ"ל. ובש"ס שם דף מ"ה ע"א למימרא דר' יהודה לא חייש להרהורא ורבנן חיישי להרהורא. והא איפכא שמענא להו. ע"ש היטב כל הסוגיא. ואם איתא דהיכא דדעתו של הזכר מוטרד ונשבר לבו בקרבו יש לומר דלא מהרהר אז א"כ הרי מה מקום לומר התם כלל סברת הרהורא אחרי שעוסקין בסקילתה והורגין אותה ואיך יהרהר אז בעבירה. א"ו דאין נפקא מינה בזה בין זמן לזמן ותמיד בכל זמן ובכל עת יצרו של אדם מתגבר עליו. ולא עוד אלא שמצאתי ראי' גדולה לזה ממסכת שמחות פי"ב הובא הדין בש"ע יו"ד סי' שנ"ב דגם בעת שאדם עוסק במת ממש אפ"ה תנן התם דהאיש לובש תכריכין רק לאיש המת אבל לא לאשה שמתה. והטעם משום הרהור בעבירה. א"כ אם בעת אשר עוסק במת ממש ורואה לעיניו סוף כל האדם אם גם בזמן ההוא חששו להרהור כ"ש היכא שרק הוא חולה או עוסק בחי רק שאח"כ ימות. א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה בשכ"מ אמרינן דלא תקיף יצרו כ"כ. ועיין בט"ז יו"ד סי' של"ה סק"ה ובש"ך יו"ד סי' קצ"ה ובנוב"י קמא אה"ע סי' ס"ט. אבל ת"ל יתברך כי הכל יבא על נכון. והנה בפירוש שסברא זו דבזמן שלבו נשבר קצת בקרבו לא יהי' תקיף יצרו היא סוגיא ערוכה ומפורשת ומקומה גדול הוא בש"ס והוא דהנה בש"ס קדושין פ' ע"ב תנן לא יתייחד אדם עם שתי נשים ומקשה הש"ס מתניתין דלא כאבא שאול דאמר דנקבר באיש א' ושתי נשים. ומשני אפילו תימא כאבא שאול והתם שאני דבשעת אנינות תביר יצרי' עכ"ל. א"כ הרי הנך רואה שהיא סברא גדולה בש"ס דהיכא דדעתו אוננת הנה בזמן כזה תביר יצרי' ולא יהרהר. והגם דרבנן פליגי עם אבא שאול וסוברין דלא נקבר באיש א' ושתי נשים ונפסק הדין בש"ע יו"ד סי' שנ"ג כרבנן. וא"כ ש"מ לכאורה דגם אז תקיף יצרי' הנה מזה לא תסתור סברא זאת לגמרי. ראשית דהלא לשיטת רש"י שם בקדושין פ' ע"ב הלא פי' בהדיא דרבנן נמי מודו דתביר יצרי' רק דחששו שמא יתייחד ע"י חי ויאמרו רק שמת ע"ש אבל במת באמת לא תקיף יצרו כלל. ובאמת מצינו סברא כזו בש"ס פסחים י"א ע"ב הוא מחזר עליו לשורפו ואיך יבא לאוכלו ע"ש. וה"נ בזה הוא מחזר לקוברו ואיך יבא להרהר בו. ואפילו לשיטת התוספת שם ד"ה הוה עובדא בשם ר"ח שהביאו מעשה בשומר התלוי שהוציאה בעלה מקברו. אפ"ה הנה ודאי י"ל דאחרי דמצינו שהיא סברא גדולה בש"ס הגם דרבנן פליגי אפ"ה לאו דמדחי רבנן זה הסברא מכל וכל לגמרי. זה ודאי א"א לומר רק דרבנן סברי דהגם דאמת דבשעת אנינות תביר יצרי' אעפ"כ לא מתירין יחוד מטעם קלוש כזה אבל עכ"פ טעם קלוש ודאי הוה גם לרבנן. ולכן במקומות אחרים ודאי יש להשתמש בזה הסברא בעת שנצטרך לעשות חילוק בין דבר לדבר. ואדרבה הנה ממסכת שמחות הנ"ל יש ג"כ סברא הזאת דהא בזה הסעיף שם בסי' שנ"ב אמרו דהאשה לובשת תכריכין לאיש. וכתב הש"ך שם דאין יצר אשה תקיף כ"כ אע"ג דבשאר דוכתי הא לא חילקו בין יצר האיש ליצר האשה. א"ו דמחמת דשם הא עכ"פ יש הסברא הנ"ל ג"כ דבשעת אנינות לא תקיף יצרו וגם בצירוף דיצר האשה לא אלים כ"כ כיצר הזכר לכן מותרת לכרוך לאיש המת. ע"ש. ולכן שפיר בשכ"מ שהאיש חולה לא חששו ליצר האשה דיש שני הטעמים דהוא אונן בדעתו וגם יצרה לא אלים כ"כ לכן לא יבא עליה בשמירה כל דהיא. ורק בש"ס דסנהדרין נהי דיש סברא לומר כן אבל עכ"פ להתיר לגמרי לסוקלה ערומה לא ראו להתיר ודו"ק אבל לא דנדחית הסברא לגמרי ודו"ק

וא"כ הרי גם בהסוטה שהכהן הנוגע בה ע"י אחיזת הכלי. שהקשו הירושלמי והלא מכוער הדבר שפיר תירצו אין יצה"ר מצוי "לאותה שעה. כפי גירסת התוספת הרי שפיר עתה י"ל משים דכיון דעוסק הכהן בשתיית מים המאררים שתוכל מזה למות שפיר דעתו אנינא ותביר יצרו ונהי דלא תביר כ"כ שהרי יכול להיות שתצא זכאה ותחיה. עכ"פ לענין קושית מכוער הדבר שפיר מצינו לומר דאין היצה"ר מצוי לאותה שעה ופירושו כסברת אבא שאול דתביר יצרו אבל באשה אחרת שפיר יצרו תקיף בי' ובודאי דיש לאסור ונהי דלאו מדינא ניתי עלה וכאשר באמת אליבא דדינא אין להחמיר בזה וחלילה לנו להרהר אחר פסק הרשב"א והרמ"א והב"ש. אבל מ"מ כיון דבירושלמי אמרו ע"ז דמכוער הדבר ודאי דהאמת כן הוא דאין להחמיר מדינא רק משום כיעור בעלמא אבל עכ"פ הרי אמרו רז"ל הרחק מן הכיעור ודומה לו. וכיון דבירושלמי הוא קורא לזה הדבר מכוער ולפי דברי התוספת לפי שפירשתי כוונתם הרי לא שייך כאן תירוצו של הירושלמי לכן מצינו לומר שזה הוא מיסוד ומקור מהירושלמי דבכל נשים דעלמא לא יקחו דבר ולא יתנו להן דבר מידו לידה

סימן פ"א

עיין ט"ז סי' ק"צ ס"ק כ"ג דכתב דאי רגילה האשה להוציא דם מבית הרעי שלה ובדקה עצמה אפי' בעד הבדוק. ונגעה בהעד בבית הרעי תלינן ביה משום דהוי כמו מכה בגופה שמבואר בסי' קפ"ז דתלינן בה. וכן אף אי מוצאה הכתם משוך אפ"ה טהור כיון דגם התם דרך קינוח נגעה עכ"ל. ותלה בזה בדברי הב"י דלא הוה כאן ספק דאורייתא כיון דלא הרגישה עיי"ש. ולענ"ד נראה להיפך לא מיבעי משוך ודאי ספק דאורייתא הוא וטמאה רק הכא י"ל אף עגול תהא טמאה דהא בפ' הרואה איתא דהכא איירי דהרגישה רק עגול אמאי טהור משום די"ל הרגשת עד הוא. עיין שם. וא"כ ודאי משוך דאורייתא טמאה משום דאפילו אי תאמר דלא הרגישה יכול להיות דטעתה בהרגשת עד כדאיתא בפוסקים. אך זה דאמרינן עגול טהור הוא כדפי' רש"י ז"ל משום דכיון דדרך קינוח להיות משוך והכא הוא עגול ודאי לאו מן הקינוח הוא. ויש ראי' לדבר דלאו מן הקינוח הוא. וכן כתב הרשב"א והטור דלהכי עגול טהור דיש רגלים לדבר דלאו מן הבדיקה הוא. ואז אמרינן דאף דהיא אומרת הרגישה הוא רק הרגשת עד. אבל משוך ודאי דאורייתא טמאה. א"כ נחזור כעת להאי דינא אי אפילו רגילה להוציא דם מבית הרעי מאי הנה כיון דאין כאן הוכחה דמהתם הוא דאפילו כשנמצא עגול נמי י"ל כמו דאמרינן דאין דרך קינוח להיות משוך כן נמי אמרינן אילו מבית הרעי הי' להיות משוך וחזר לן הדבר להיות ספק דאורייתא די"ל הרגישה היא וטעתה בהרגשת עד. בשלמא בהניחה תחת הכר או טחתו בירכה לסברת הרשב"א דיכולין לתלות במאכולת וד מאכולת עגול הוא יש ראי' נכונה דלאו מן הקינוח הוא אלא ממאכולת הוא. אבל הכא הא כמו דאמרת אי מן הקינוח הוא ראוי להיות משוך הא כבר אין לך תו דבר לתלות בו כיון דהסברא הזה נמי מרע להדבר שאנו תולין בו. והוה תו כמו בדקה עצמה ומצאה אותו עגול ולא נגעה בשום מקום דטמאה ואף בעגול כדאיתא לעיל סעי' ל"ג כן נמי ודאי כשמצאה משוך הוה הדבר בספק דאורייתא. כיון דאפילו אי תאמר ברור דלא הרגישה אנו נאמר טעתה בהרגשת עד. ולענ"ד נראה ברור דבכה"ג אין שום חילוק בין עגול למשוך דבכ"ע טמאה. ולדברי הט"ז ג"כ אין חילוק דבכ"ע טהורה וצ"ע מאוד לענ"ד, הא הסברא מוכרחת כמ"ש. דהוי ספק דאורייתא כיון די"ל בהרגשת עד טעתה. ומדברי הב"י אין שום ראי' לזה. דהוא כתב כ"ז היכא דאיכא למיתלי והוא עגול חזר לן לומר דלא הרגישה וכדאיתא בגמרא. אבל בלא"ה הא הב"י גופי' מסיק בלשונו שם דאם הוא משוך טמאה נדה דחזקת משוך מהקינוח הוא עיי"ש. ומדכתב טמאה נדה ודאי הפי' דטמאה מדאורייתא והטעם כמ"ש לעיל והוא מדברי הגמרא (נדה נ"ז ע"ב עיי"ש) ובזה נדחה נמי הא דכתב הט"ז דהוה כמו מכה שבגופה