שו"ת ברוך השם רסג

אומר אני מלתא חדתא שהט"ז ז"ל חידש בעצמו דבר חדש דהרשב"א מודה דהיכא דהאיסור הוא דבר מועט אז מודה הרשב"א דאם יש ס' אינו אוסר עוד רק כ"ק ולא כ"נ. דכיון דהוא דבר מועט אינו נסרך ונדבק האיסור טפי במקום ההוא רק כ"ק ובזה לחוד הוא חלוק מאיסור שאינו מועט דאם נפל איסור שיותר ממשהו ומועט אז הא בעינן כ"נ לבד הששים ואלו סיכה דמשהו ודבר מועט אזי לבד הס' אוסר עוד כדי קליפה לחודא. והגע עצמך דכשנדייק מדברי הט"ז ז"ל גופא שם מבואר כמה שכתבתי דהא הט"ז אצל תיבת כדי קליפה כתב גם דבר מועט כמה פעמים. וז"ל שם אבל בסיפא שאב"י מותר מצד הסכין רק משום שמנונית שעליו והוא דבר מועט ויש ס' בשיעור קליפה נגדו וכו' ואפילו ברישא דיש ס' צריך קליפה במקום נפילת האיסור מועט בצלי ששם האיסור דבוק ונסרך ע"כ צריך לקלוף המקום ההוא עיי"ש היטב. והוא מדוקדק מאוד. והשתא מעתה נכון מאוד דברי הט"ז בסי' צ"ו וד"ל. ומתורץ בטוב טעם ודעת הש"ס דפסחים דבנטף מרוטבו דהתם ודאי מרובה מסיכה דהא בהדיא נקטו הש"ס שאני סיכה דמשהו עבדי ולא אמרו שם נטיפה משהו דנהי דגם נטיפה מועט אבל לא כמו סיכה. ודבר מועט כמו סיכה ברור הוא דרק כדי קליפה סגי לבד הששים. וכן נלפע"ד ברור ואמת

סימן פ'

נשאלתי בדבר שנהגו היראים ושלימים שאין לוקחין ולא נותנין שום דבר מידם ליד נקיבה בין לפנוי' בין לא"א רק נזהרין להניח הדבר על השלחן ואח"כ לוקחת היא החפץ. אם יש בדבר זה יסוד גדול מש"ס וראשונים או שהוא רק חומרא וזהירות בעלמא מספרי יריאים. ואגב יתבאר ג"כ חקירה אם יש חילוק בין איש לאשה בזה אם האיש אינו נזהר בזה אם יש מקום שתהא האשה מצדה נזהרת בזה. וגם יתבאר הסבר באם יש חילוק בין זמן לזמן בחשש הרהורא. הנה לכאורה יש לומר מקור לזה מהא דאיתא בברכות ס"א א' ובעירובין י"ח ע"ב ומס' כלה פ"א המרצה מעות מידו ליד האשה וכו' אבל באמת אי מהתם אין ראי' כלל דהא התם בכל הג' מקומות איתא כדי להסתכל בה א"כ הרי כוונתו לדבר עבירה דוקא ע"ש. אך בפשיטות הנה לכאורה הדבר נובע מההלכה הפסוקה שבה' נדה סי' קצ"ה סעי' ב' דלא יושיט דבר מידו לידה וכן לא יקבל דבר מידה א"כ לכאורה ק"ו מה באשתו נדה שיש כמה דברים שהתירו לו כמו היחוד והראי' והסתכלות משום דכיון דיש לה היתר לאחר שתטבול לא תקיף יצרו כ"כ. אפ"ה הושטת דבר מידו לידה אסור א"כ ע"א כו"כ באשה נכרית שאסורין כל הנ"ל פשיטא דאסור ההושטה מידו לידה. והרי זה נובע מש"ס כתובות ס"א א' בתוס' שם ד"ה מחלפא ע"ש וברא"ש שם אבל באמת הוא טעות גדול ואדרבה מפורש הדבר לכאורה שמותר לכתחלה. דהלא בש"ע אהע"ז סי' כ"א סעי' ה' ברמ"א בשם תשו' הרשב"א דיש מקילין בכל אלה ולא אסרו רק באשתו נדה משום דרגיל בה וכתב הב"ש שם דהיינו דלא נאסר לאדם לאכול עם אשה בקערה אחת וכן להושיט דבר מידו לידה. משום דבאשה אחרת שאיננה אשתו לא חיישינן בהרהורא בהני דברים ע"ש א"כ הרי לכאורה אין מקום כלל להיות נזהר בזה וכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט י"ל ע"ז. אך בתר העיון מצאתי להראות לדבר זה יסוד ומקור נאמן. הנה בש"ס סוטה ריש פ"ג דף י"ט ע"א במשנה תנן ונותנה. על ידה וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה עכ"ל והנה בתלמוד זה הבבלי לא ערערו כלל על ההלכה זאת איך מניח הכהן ידו תחת ידה הרי נוגע בה. או עכ"פ הרי שניהן הכהן והאשה אוחזין הכלי שרת שהמנחה בה בבת אחת והרי הוי כהושטה מידו לידה ועכ"פ הגם שיש לומר התם שאני דכיון דסדר המצוה הוי כך א"כ הא לא אפשר בענין אחר אבל עכ"פ הי' לו להש"ס לעורר בזה ולתרץ כך ומדלא דיברו מזה כלל ש"מ דהושטה מידו לידה באשה שאינה שלו לית מיחוש כלל וראי' לכאורה מזה להתשו' הרשב"א הנ"ל. אמנם לא כן אליבא דאמת דהרי בירושלמי שם סוטה פ"ג ה' א' בדפוס זיטאמיר הוא ד' י"ב ע"ב דפרכי שם ואיך כהן מניח ידו תחתיה ואין הדבר כעור ובקרבן עדה שם וז"ל וכי אין הדבר מכוער שיניח הכהן ידו תחת יד אשה זרה. ומשני במפה. ומקשה עוד וכי אינו חוצץ. והדר בי' מהנ"ל ותירץ לעולם דהכהן ילד ואעפ"כ לא קשיא שאין יצר הרע מצוי לשעה. עכ"ל הירושלמי. עכ"פ הרי הירושלמי העיר בזה. ועתה הנה נרחיב נא הדיבור קצת בזה דמירושלמי הזה יש פנים לפשוט שאלתינו לכאן ולכאן. דהנה לפי פי' קרבן העדה והפני משה שם שפירשו דאין יצה"ר מצוי לשעה מועטת כזו ע"ש הלא מפורש דכל שאין נוגע בה זמן מרובה לית כאן חשש הרהורא א"כ כ"ש הושטת דבר מידו ליד אשה שהיא נגיעה ע"י דבר אחר וגם רק על רגע כמימרא אין שום מיחוש להרהור וכפסק הירושלמי דאין יצה"ר שולט באדם בשעה קלה ומועטת וגם הרי יש בפשיטות לכאורה ראי' גדולה מהירושלמי ג"כ דשרי הושטה דהרי הירושלמי פריך רק על זה שתני לישנא דמניח את ידו תחתיה דמשמע תחת ידה ממש א"כ הרי שפיר הוא דהוי דבר מכוער שיגע בבשרה ממש. אבל ע"ז דהכהן הי' אוחז ע"כ הכלי בידו בשעה שגם היא אחזה ע"ז לא הי' קשה כלל להירושלמי שיהי' זה מכוער ש"מ דמה שאדם תופס מפתח או סכין וכף וכיוצא בצד א' ונותן לאשה והיא לוקחת החפץ בצד השני שאינו נוגע בבשרה ממש רק ההושטה לבד אין שום זהירות וחששה כלל וכלל. וגם על נגיעה ממש ג"כ הרי נפשט בירושלמי שאין הרהורא בשעה מועטת כן משמע לכאורה. אבל בתר העיון הנה תראה שיש לסתור דבר זה ולומר כונה אחרת בהירושלמי. דהנה נקדים דהתוספת בש"ס סוכה מ"ז ע"ב ד"ה כהן ובמנחות ס"א ע"ב ד"ה כהן חידשו דתנופת הכהן והבעלים לא בעינן שיהי' דוקא תחת יד הבעלים ממש אלא גם אם הכהן אוחז הכלי בצד זה והבעלים אוחזין הכלי בצד השני ג"כ קרינן זה בש"ס תחת יד הבעלים ע"ש ואח"כ באו התוספת שם ואמרו דלכאורה מהירושלמי הנ"ל משמע שבעינן תחת יד הבעלים ממש דאל"כ למה הוי מכוער אם הכהן אוחז הכלי בצד זה והיא בצד אחרת. ואח"כ דחו גם זה ואמרו דמצינו למימר לעולם גם הירושלמי קאי על הנגיעה שע"י הכלי לבד ולעולם הכהן אחז הכלי בצד זה והאשה בצד אחר ולא נגעו מעולם ידיו ממש בידה ואעפ"כ פריך שהדבר מכוער משום דאע"פ שזה למעלה וזה למטה פעמים שנוגעין ידו בידה ע"י שמתייחדין בתנופה ובתוס' סוכה הלשון ע"י שמתעסקין בתנופה עכ"ל התוס' א"כ הרי בהדיא דגם על המעשה האחיזה שזכר ונקיבה אוחזין חפץ אחד בבת אחת הוי מכוער הדבר. משום דלפעמים יבא ע"י זה לנגיעה בידה ממש א"כ גם בהושטה מידו לידה לפ"ז יש לומר מכוער. ואך עדיין אפילו להתוס' מאי הוי אחרי שהירושלמי תירץ שאין יצה"ר מצוי לשעה מועטת. הנה עתה יצא הדבר לאור דכונה אחרת בזה להירושלמי

דהנה בתוספת שם הן בסוכה והן במנחות נתוסף בלשון הירושלמי תיבה אחת היינו שהם העתיקו דאין יצה"ר מצוי לאותה שעה והוא פשט אחר לגמרי ולא כפי' קרבן העדה והפני משה. משום דהוי שעה מועטת רק סברה אחרת. דהנה נבאר מה שהקדמתי אם יש בחשש הרהורא דעריות חילוק בין זמן לזמן. הנה באה"ע סי' קי"ט הביא הב"ש דשכיב מרע שגירש אשתו כדי שלא תזקק ליבום מותר אח"כ להתייחד עמה ע"י שפחה נמי ולא חיישינן שמא יבא עליה. וצריך להסביר טעמא מאי באמת למה לא חיישינן. וסבור הייתי לומר דמחמת שהוא חולה וחלש דעתו אפשר כה"ג לא תקיף יצרו כ"כ מש"ה לא חיישינן. אך