שו"ת ברוך השם כה

יש בזה פלפול עיין בסדר הגט ובפ"ת שם ובשמן למאור שם דיש תקנה לקבל קנין ממנו. והוא ע"פ דברי הריטב"א עיי"ש. אבל המשלח פשיטא שיכול לבטל השליחות. והנה כל אדם בחזקת כשרות קאי ומסתמא אם שלח המשלח שליח לד"ע ודאי שביטל שליחותי' כדי שלא יעבור עבירה. ולכן אמרינן דאין שליח לד"ע היינו דמסתמא ביטל המשלח שליחותי'. וזה ברור דהיינו טעמא דמילתא דאשלד"ע. ובהכי ניחא נמי מ"ש הנוב"י בקמא ותנינא דכיון דאין שליח לד"ע מש"ה גם עצם המעשה בטל כמ"ש האחרונים (סי' קי"ט באהע"ז) דאם עשה שליח לגרש בע"כ כיון דיש חדר"ג והוי עבירה מדברי סופרים לכן גם עצם המעשה בטל. ולפמ"ש דבריו נכונים. והנה כל זה הוא רק משום דכל אדם בחזקת כשרות קאי ואינו רוצה לעבור עבירה ולכן אמרינן דודאי בטלו. אך עדיין יש להסביר דהא לכאורה כיון ששלח שליח לעבור עבירה וראינו שגמר בדעתו שרוצה לעבור העבירה ואיך נוכל להעמידו עוד בחזקת כשרות. אך יובן הדבר ע"פ דברי הר"ן (שבועות פ' שבועת העדות) שהסביר ההלכה דלכן בכל התורה כולה תוך כדי דבור כדבור דמי ואלו בארבעה דברים הללו מגדף וע"ז ומקדש ומגרש תוכ"ד לאו כדבור דמי והסביר הר"ן בזה דלעולם עד שיעבור השיעור של תוכ"ד אין אנו יודעין אם הי' דבורו בהחלט ובהסכם דעתו. ומש"ה בשאר דברים דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה כן אלא דעתו שיכול לחזור בו תוכ"ד אם ירצה. אבל באלו הארבעה דברים כיון דחמירי כולי האי ודאי דמתחלה לא התחיל לעשות אותם עד שגמר בדעתו בהחלט והסכם גמור שלא לחזור גם תוכ"ד. ולכן לא מהני בהו חזרה גם תוכ"ד עיי"ש בדברי הר"ן. ולפי דבריו הכל ניחא דהא נהי שראינו שעשה שליח לד"ע אבל עדיין לא יצא מחזקת כשרות דהא לעולם נוכל לומר שלא הסכים כן בהחלט ולא גמר דעתו לזה. וראי' לזה דהא מועיל חזרה תוכ"ד. ואח"כ כשעבר זמן תוכ"ד נוכל לומר דבתוך שיעור כ"ד באמת חזר וביטל השליחות במה שחזר בדעתו. והשתא דברי הר"מ נכונים מאד. דכ"ז בשארי דברים. אבל בע"ז שאנו רואים שאין מועיל חזרה תוכ"ד וע"כ דטעמא הוא משום שלא התחיל לעשות עבירה חמורה כזו עד שהסכים והחליט בדעתו שלא לחזור עוד א"כ הא שפיר ברור לנו שיצא המשלח הזה מחזקת כשרותו בלי ספק. ולכן שפיר יש בכאן שלד"ע דהא לא נימא כאן דבטל שליחותו כמו בכל שליח לד"ע דהא לא דמי דהתם אנו אומרים דתוכ"ד בטלו ואז מעולם לא יצא מחזקתו דבשעה ששלחו לא גמר דעתו עוד. ושוב חזר בו תוכ"ד. אבל כאן בשעת שליחותו כבר גמר בדעתו כן ותוכ"ד לאו כדבור דמי ויצא מחזקת כשרותו ושוב לא אמרינן שבטלו ושפיר הוא שלוחו. ודברי הר"מ נכונים בעזה"י. ואין לומר דא"כ לפי סברתי יהי' במקדש ומגרש ג"כ יש שלד"ע ובאמת הא ידוע להיפך דאם כהן אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה גרושה אין שלד"ע אבל באמת לק"מ דהנה בודאי חילוק גדול בין קו"ג למגדף וע"ז דבקו"ג הרי לא הוי שום עבירה רק כשיעשו המעשה אבל קודם עשיית הדבר הרי אדרבה אי' בתו"כ מנין שלא יאמר אדם א"א בבשר חזיר אלא אפשי רק אבי שבשמים כו' עיין רש"י סוף קדושים וה"נ בקדושין וגירושין אבל ח"ו לומר זה בע"ז וד"ל ולכן התם י"ל שוב שביטל משא"כ כאן

סימן

ד'

(פרק א' מהלכות תפלין הלכה ב'

) וכן שתי הפרשיות שבמזוזה אפילו חסר קוצו של אות מהן עכב מה"ת. וכן בס"ת שחיסר אפילו אות אחת פסול עכ"ל. ועיין בכ"מ שהביא ראיות לדברי הר"מ דבס"ת פסול אפילו חסרון אות אחת. והכריח זה מכמה דוכתי. ועיין בר"ן (פ"ב דמגילה) שהביא כל הראיות בשם הרמב"ן והשיב עליהם [ולפענ"ד נראה להביא עוד ראי' מהא דאיתא במנחות (דף ל' ע"א) אמר ר"י בר אבא הקונה ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק וכו'. הגיה אות אחת. כאילו כתבו ועיי"ש ברש"י הרי דאות אחת נמי מעכב דאל"כ למה מועיל אם הגיה אות אחת כיון דבלא ההגה"ה גם כן הס"ת כשרה. ושם ס"ת עליה. אלא ודאי דקודם שהגיה אותה לא הי' עליה שם ס"ת כשרה כלל. ובמה שתיקן אותה והגיהה הכשירה כולה] אך מעיקרא יש לעיין קצת בדברי רבינו דמשמע מלשונו דיש הפרש בין ס"ת לתפילין ומזוזות. דבתו"מ כתב אפילו חסר קוצו של אות אחת פסול ואילו בס"ת מדקדק בלשונו דדוקא אות אחת פסול משמע דמודה דחסר קוץ אות אחת כשרה. ונלפע"ד להסביר טעמא דמילתא דהלא ממקום שהביא הרמב"ן ראיה דחסר אות אחת פסול בס"ת מהא דאמרו אין בין ספרים לתו"מ. אלא שהספרים נכתבין בכל לשון. ותו"מ אינן נכתבות אלא אשורית. א"כ מוכח דלשארי דברים שוין. וכשם דבתו"מ קיי"ל במנחות דאפילו חסר קוצו פסול. ה"נ בס"ת. עכ"ל הרמב"ן. מכאן נמי מוכח דכיון דעכ"פ מודים שהספרים נכתבין בכל לשון. א"כ ע"כ דקוצין אינן מעכבין. דהנה (פ"ב מהלכות ק"ש הלכה י') כתב הר"מ וז"ל קורא אדם את שמע בכל לשון שיהי' מבינה והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שיבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו דמדקדק בלשון הקודש עכ"ל. והראב"ד בהשגות שם כתב וז"ל א"א אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו. ועיי"ש בכ"מ שמפרש דכוונת הר"מ ג"כ כדעת הראב"ד ולא נקט אלא שכשיאמר ביאור המלה יאמר בביאור היותר אמיתי. ומסכים לאותה מלה בלשון ההיא עיי"ש. אבל גם הר"מ מודה בזה דבשאר לשונות א"א לומר שידקדק כדרך שמדקדק בלה"ק ממש דעיקר הלשון הוא לה"ק ובו יש לדקדק מה שאין בשום לשון אחר דוגמתו. וכן נמי נימא בכתיבה דאע"ג שבכתב אשורית יש דקדוקים בקוצים ותלתלים של האותיות אבל בשאר לשונות הרי א"א שיהי' דקדוק הכתיבה כמו בלה"ק. ומדקיי"ל שם במגילה לדעת הת"ק דמותר לכתוב הספרים בכל לשון ולדידן דפסקינן כרשב"ג שלא התירו אלא יוונית. אבל יוונית עכ"פ התירו. ואם נימא דאפילו דקדוקי הקוצין נמי מעכבין איך התירו כתיבת הספרים בשארי לשונות ודו"ק. אבל עדיין צריך לעיין על מה שהוכיחו כל המפרשים והפוסקים שהר"מ ז"ל סובר דדין ס"ת שוה לתפילין ומזוזות בדין חסר אות אחת. וכל אחד ואחד לפום חורפי' פלפל בזה להביא ראיה לדבריו. ולפענ"ד לא נראה כן דהא בהדיא מבואר דקדוק לשון הר"מ דבתפלין ומזוזות נקט בלשונו עכב מן התורה ואלו בס"ת נקט בלשונו חיסר אות אחת. ואם איתא דס"ת שוה לתו"מ הו"ל לומר כאן ג"כ עכב מן התורה. אלא ודאי דדעת הר"מ נמי כן דדוקא לכתחלה הס"ת פסולה לקרות בה אבל בדיעבד אם קרא יצא כדעת הר"ן ואין מחלוקת בין הראשונים בזה. ואין להביא ראיה ממה שמנה זה הר"מ ז"ל בין העשרים דברים הפוסלין די"ל דהתם נמי הוי הכוונה דרק פסול אבל לא לעכב מן התורה. ויהי' הדין כהר"ן ז"ל

סימן

ה'

(פרק א' מהלכות מילה הלכה ב'

) וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול הרי הוא מבטל מ"ע ואינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד עכ"ל והראב"ד ז"ל השיג עליו בהשגותיו וז"ל אין בזה תבלין ולזאת החזיק לומר שכל יום ויום שחייב כרת עיי"ש. והטוש"ע (יו"ד סי' רס"א) פסקו כהראב"ד ועיי"ש בכ"מ ובב"י שמצדד בטעמייהו והראה פנים לכאן ולכאן ע"ד השכל והסברא. אבל לא הראה מקום בש"ס שיהי' מוכח כחד מינייהו. ולפענ"ד נראה להביא ראי' להר"מ ז"ל מן הש"ס. דהנה לכאורה יש להקשות