שו"ת ברוך השם רנט

עתה נסביר היטב דהיינו דהסברא הזאת הועילה בלבד רק על המלבושים ולהיפך ממש דהיינו אפילו על מלבושים שאינו אומר בפה אפ"ה גם לזה חידש הת"ה דבעינן דייקא שלא יכירו באמת שהוא עד עתה יהודי דכיון דהסברה ישרה ונאמנה דכיון דאין מכירין אותו הרי ליכא חילול השם. הנה אזי דייקא שרי. אבל מה שרי רק מלבושים בלבד כיון דליכא חילול. וגם לא אומר בפה. ותרתי בעינן לטיבותא. וחידש דאם איכא חילול גם מלבושים בלבד יהרג וא"י כהערקתא דמסאנא. וזהו האמת הברור. ומיניה היכא דאומר בפה ולא במלבושים גם היכא דליכא חילול וסוברין שמעודו עכו"ם ג"כ אסור דבאמת סברת הרא"ש ז"ל הוא דכל שמוציא בפיו היא גופא כפירה הוי במה שאומר עכו"ם הוי כמודה ח"ו לדתם ומעתה כל הפוסקים בחדא שיטה דכל שאומר שהוא עכו"ם אסור. והמ"ר והב"י והתו"ה והרא"ש והנימוק"י והש"ך כולם יודו דלומר בפה אסור ויהרג וא"י. ועתה נבוא לראות צידוד סברא הראשונה. הנה גם זה לפי קושטא דמילתא אין שום יסוד נכון וחזק ע"ז. ובאמת הוא טעות לומר ולדמות פאס למלבוש. דבשלמא מלבושים הרי מאי ראי' ממלבושיו שהוא לבוש כמלבושי הנכרים שנאמר ברור שהוא ג"כ נכרי אטו לא משכחת לה שיהי' יהודי באמת ורק לבוש במלבושי נכרים. דהרי לולי המצוה דבחוקותיהם לא תלכו הרי היו ישראלים גמורים ג"כ רשאין ללכת במלבושי הנכרים ורק מצד זאת המצוה בלבד נאסרו והרי למצוה זאת יעבור ואל יהרג. א"כ אין סימן ברור שהוא באמת עכו"ם. והוי מלבוש כמו בית של נכרי כמו שכשנכנס לבית של עכו"ם מטעה בזה אותן שדומין שהוא כאחד הנכרים כמו כן במלובש במלבושים נכרי ג"כ מטעה אותן ודומין אפשר הוא עכו"ם אבל גם להן יש ספק עדיין אפשר הוא ישראל רק שנתלבש כנכרי. וכיון דלהנכרים גופייהו ג"כ רק ספק בדבר לכן התירו. אבל כל שמוציא את לבם מידי ספיקא ומחליט בלבבם שיגזרו ברור עליו שהוא נכרי זה גופא הוא הכפירה ח"ו והודאה להם ושאסרה התורה דבר זה. א"כ פאס שזה אי אפשר לומר שהם טועין עדיין דהרי רק בדבר הפאס הם מבררין הספק דאחרי שהן מדמין פן הוא יהודי ורק לבוש כמו נכרים אזי חוקרין בו ע"י הפאס. א"כ הרי מוציא אותן מידי ספיקן בזה כי הם מאמינים מעתה שבבירור הוא נכרי. א"כ הוי זה ממש כמו שאומר להם עכו"ם הוא בפיו שכשמאמינים לו באמירתו ומניחין לו אסור לעשות כן. ה"נ שוה ממש כח הפאס לכח אמירה ממש. כלל הדבר הפאס הוי רושם וסימן ברור אם יהודי הוא או נכרי כמו הגדה ממש

ה ומה שדקדקתי לעיל הרי אינו מגיד בפיו ממש הרי דבר זה לא כלום דהרי הרכנה בגופו הוי כאמירה ממש גם לדיני הגט. ובפרט ענין הפאס דהוי כמו שהוא כתב בכתב ידו או שצוה לשלוחו לכתוב לו עליו שהוא עכו"ם. ובע"ז דחמירא כל כך מי יבוא להתיר בדקדוקים קלושים כאלה מה שלא אמר בפיו מפורש. הלא פעל וצוה לכתוב ולחתום לו פאס כזה שהוא נכרי. ובפרט לפי מה שהעלה (הלח"מ בדברי הר"מ פ"ג דעכו"ם) דשיטת הר"ם הוא דבע"ז דחמירא יש שליח לד"ע לחייב המשלח עיי"ש. ואני הסברתי דברי הר"ם בדרך נכון ת"ל. והנה עד כה דברנו לומר שהוא אסור לעשות זה גם בסכנת נפשות אבל לפי שאלתינו הרי לא צריכין אנחנו כל כך להאריך ולהחמיר על הפאס ולומר דהוא כאמירה בפיו. אמת שלהלכה בדעתי ברור שכן הוא דגם לסכנת נפשות אסור בודאי ג"כ לעשות כזה. אבל להלכה למעשה של השאלה הרי מה ספק כלל הרי ליכא כאן סכנת נפשות רק דברים שבממון. א"כ הרי גם לו יהא דהוי רק כמלבושי נכרים בלבד הא ג"כ אסור והרי הת"ה עצמו לא התיר רק במקום סכנה אבל כדי להבריח המכס או כיוצא בזה דכתב הרמ"א שם והיינו שאר פרט ממון כל שאין סכנה בדבר לסכנת מיתה אין שום דעה אחת אפילו להתיר כלל. הן אמת דדברי (הר"ן ז"ל פ' לולב הגזול) מעידין ומגידין דפרנסתו של האדם הוא דבר גדול. דכן כתב שם על הקושיא האיך נתנו קצבה בדמים למצוה עוברת שלא יתן גם שליש ביתו ותירץ דכדי שלא יביא עצמו לידי עוני ח"ו ויפיל עצמו על הצבור ולכן אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ולכן מתבטלין כל מצות עשה בשאין לו ממון לפזר עליהם כי אם עד חומש שבנכסיו מפני שהעניות כמיתה ר"ל עכ"ל. וכן הביא (הב"י באו"ח סי' תרנ"ו בשם הרשב"א) וא"כ הרי אנו רואין כמה גדול כחה של פרנסה בעיני השי"ת. ובכן ויותר מזה אמרו רז"ל (שבת דף נ"ג ע"ב) בחסיד ההוא שנעשו לו דדים לינק בהם הילד. אמרו כמה קשין מזונותיו של אדם שנשתנו עליו סדרי בראשית ולא זכה לפתוח לו שערי שכר ואמר רב נחמן תדע דמתרחיש ניסא ולא איברי מזוני עכ"ל הש"ס. אבל כל זה לאיזה פרט אחר אבל לעבור על דבר עבירה הרי גם הראב"ד והרשב"א והר"ן גופייהו שהם הסבירו טעם דמצות עשה ניתן קצבה בדמים הם בעצמם אמרו שם דלדבר עבירה בל"ת יתן כל אדם כל ממונו כדי שלא לעבור ח"ו על ל"ת. אע"ג שנשאר עני ורש ר"ל אפ"ה אין עצה ואין תבונה לנגד דבר עבירה לפני ה'. ומכ"ש באביזרייהו דע"ז וכפירה מי ספיקא איכא כלל לעמוד פרט דפרנסה נגד זה. ע"כ סיומא דהך פסקא דזה אסור בלתי ספק כלל ועבר עבירה חמורה מאוד. רק להלכה למעשה לומר הדין לכתחלה לאבד נפשות ולפסוק לו שיהי' נהרג ולא יעבור היינו אז אפשר מסתפקים בדבר. והיינו מחמת כי הגם שבררנו לעיל דהדין הוא מופסק ומוחלט מצדי צדדי הפוסקים. אפ"ה הנה לעינינו יש נגד זה סוגיא אחת מפורשת בש"ס שמשם יש מקום להקל דהנה הלא בש"ס (דנדרים ס"ב ע"ב) אמרו כהאי לישנא שרי לי' לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא ולא יהיבנא אכרגא מ"ט כדי להבריח ארי' מיני' קאמר. ולפי שיטת רש"י ז"ל שם פשוט אמר עבד של ע"ז פלונית הוא וא"כ קשה באמת לשיטת רש"י זה כל דברי הפוסקים הנ"ל. ואפילו לסברת הר"ן דנדרים שם דכתב דלא הוי כמודה בע"ז משום דמאחר דמסיים ולא יהיבנא כרגא הרי מוכחא מילתא דלא אמר אלא כדי לפטור ממס. הנה בנ"ד נמי אומדנא דמוכחא הוא דהכל יודעין דכל זה עושה כדי שיניחוהו לגור בעיר ההיא. ולכן אע"ג דלענין דינא לא מוקמינן אהך סוגיא דכבר דחה הרשב"א ז"ל בתשובתו והובא (בכנה"ג יו"ד סי' קנ"ז) ודפירש דרק משום דאמר לשון דמשתמע לתרי אפי דעבדא דנורא אנא יכולים נמי לפרש שהוא עבד של הקב"ה הנקרא אש אוכלה עיי"ש, וכן באמת פסקינן ברמ"א שם. והיינו רק מהך סוגיא. אבל לשון אחד דלא משתמע לתרי אפי אסור לפי פסק הדין בשו"ע בלי שום חולק. אעפי"כ לבוא לסכנת מיתה אחרי שיש שיטת רש"י ז"ל הזאת. וגם לפי סברתינו הנכונה הנ"ל יש מקום עכ"פ לומר דהרי על כל פנים אין חילול בדבר כשסוברין שמעודו הוא עכו"ם. א"כ אפשר להניחו ליהרג היינו מתיישבים קצת. אבל לענין ממון הלכה פסוקה דעבר על עבירה חמורה מאוד. והוי כמומר לפי הדין דבארנו

ו ועכשיו נראה אם אבד בזה חזקת כשרותו. ואם יש לו נאמנות באיסורין. הנה באמת באם א' עובר באונס על עבירה קיי"ל דפטור והרי הוא ישראל גמור. אבל הרי ביאר המחבר וביו"ד סי' קי"ט סעי' ט') דהיינו, אם ישראל חטא במקום שהי' לו ליהרג ועבר ולא נהרג אע"פ שחטא ישראל גמור הוא ושחיטתו ג"כ כשרה והיינו מדשחיטתו כשרה הרי חזינן דלא אבד חזקת כשרותו דבנאמנות דשחיטה בעינן שיהי' לו חזקת כשרות מיוחדת כידוע היטב בדברי הר"ם ובדברי הר"א ממיץ שהובא בהג"א פ"ק דחולין. א"כ ש"מ דיש לו החזקת כשרות כראוי. ומכ"ש דהוא נאמן בשאר איסורין ככל אחיו הישראלים הכשרים והנאמנים. אבל כל זה באם רצו להורגו דהי' לו אונס גמור. והיינו דדקדק המחבר שם כדי שלא יהרגוהו דכה"ג דהי' אנוס כל כך שפיר קאי