שו"ת ברוך השם רנח

בפה ממש ונוכל אפשר לומר דפאס הוי רק ככיס וארנקי וכשאר מלבוש של האדם והלא יש קצת סמוכין לזה מדיני עגונות דקיי"ל דאין מעידין על סימני גופו וכליו. דלמ"ד גופו בארוך וגוץ וכליו בחיורי וסומקי דלדידי' לא חיישינן לשאלה. אפ"ה גם לדידי' גם מצאו אצלו פאס ג"כ לא מעידין להשיא את אשתו עיי"ש היטב. והלא אלו הי' אחד מושלך בבור ושמעו קולו הרי פלוני בן פלוני ממקום פ' הרי הוא מת שמשיאין את אשתו. ואפ"ה בפאס לא סמכינן. הרי רמז מזה דפאס לא הוי רק כשאר מלבוש. ובפרט דהסברא הא נכונה היא באמת הא עכ"פ אינו אומר בפיו ממש רק הנייר מראה שהוא ככופר ואם נתפוס שהקפידא דייקא על הגדה בלשון י"ל לפי"ז דגם אם מקבל פאס שהוא נכרי ממש לא רק קאראים ג"כ אפשר דלא עבר בזה עבירה דיהרג ואל יעבור מכ"ש פאס קאראים שעל כל פנים קל מעט מעכו"ם גמור דעכ"פ אינן עובדין לע"ז ממש. ואין להחמיר ולומר דפאם חמור ממלבוש בדרך אחר דבמלבוש נכרי הא לא תקדם שאלת הנכרים אליו ובראי' בעלמא שרואין אותו לבוש כנכרי מניחין אותו והולכין להם. אבל בפאס הרי כל פעולתו של פאס הוא רק לתשובה על שאלתם דמקודם חוקרין ושואלין אותו מי אתה ואח"כ מראה להם הפאס כיון שקדמ' שאלת' הרי מדברי המדרש רבה מבואר דחייב למסור למיתה. וכן באמת פוסק הבית יוסף כאן דכששואלים אותו מקודם מי אתה חייב להשיב יהודי אני. ואך באמת אי משום הא לא איריא דבשלמא אם הם שואלים רק זאת השאלה לבדה אם הוא יהודי או נכרי התם שפיר מובן דבאיזה אופן שמשיב גם בתשובה כזו כמו תשובת הפאס אסור לפי דברי המד"ר והב"י אבל אנן הא יודעין באמת טיב פעולת הפאס הוא בעיקר אחר לגמרי מאיזה קהל הוא ומאיזו עיר הוא וכמה שנים לו ושמו ושם אביו וכידוע ורק ממילא נהגו לפי נימוסי המדינה להזכיר גם זה בהפאס מאיזה עם ואמונה הוא. א"כ הא לא לזה לבד באו בשאלתם לידע בו אם יהודי או לא. וא"כ אחרי שרק ממילא ודרך אגב בלבד מגיד הפאס כי הוא נכרי שוב הוי כמלבוש נכרי בלבד

ד ועוד יש לן לכאורה דרך ישר וסברא נכונה וברורה לצדד בזכות בנידון כזה ע"ד הלימוד. דהנה לכאורה יש לחלק בסברא אחת נכונה דאחרי שכל עיקר החיוב למסור נפשינו על ע"ז ואביזרייהו וכמ"כ על כל התורה כולה הא שורש הזה רק ממצות קידוש השם שנצטווינו לקדש שם שמו יתברך כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכמ"כ בא עלינו אזהרה מפי הקב"ה שלא יתחלל שם שמים ח"ו על ידינו כדכתיב ולא תחללו את שם קדשי. והר"ם ז"ל כשהצריך להביא הדינין באיזה יהרג ובאיזה יעבור ואל יהרג הביאם רק בה' יסודי התורה במצות קידוש השם וחילול השם. עיי"ש בדבריו (ריש פ"ה מה' יסה"ת) וכן כל המוני המצות כולם סמכו הדינין דיהרג ואל יעבור למצות קה"ש וחה"ש. א"כ י"ל דעד כאן לא רשאין לומר שעכו"ם הוא גם כשיהרגו אותו רק היכא שמכירין אותו שהוא עד רגע זו יהודי ועכשיו אומר להם שהוא עכו"ם הרי הא לא קידש השם לקיים כי עליך הורגנו כל היום וגם חילל השם ית"ש. וזה שאמר הרא"ש בע"ז הנ"ל דהרי הודה לדתם אחרי שרוצין להורגו אם לא יהפך לדתם ויהי' עכו"ם כמותם עיי"ש. א"כ זה לא שייך רק בגוונא דהם מכירין היטב שהוא הי' יהודי גמור עד רגע זו אבל היכא שאין מכירין אותו שהוא יהודי עד עתה ואומר להם שהוא מיום הולדו עכו"ם ולא הי' יהודי מעודו. והם טועים בזה ומאמינים לו ומדמים באמת שכן הוא שהוא מבני עכו"ם ולא מבני ישראל כלל ועי"ז מניחים אותו. הרי הא כה"ג לא הוי חילול השם כלל. כי הרי אטו לא נמצאו עכו"ם בעולם כלל הרי הא כמה עכו"ם ועובדי אלילים איכא בשוקא. ואיזה חילול השם בזה והיא באמת סברא ישרה ואמיתית דכה"ג ליכא חילול השם אפשר דכה"ג לא אסר הרא"ש כלל גם הוא ולא לבד ללבוש מלבוש שרי כה"ג אלא גס לומר שהוא עכו"ם ג"כ שרי אם אמירתו קאי שהוא עכו"ם מעודו. וא"כ בנ"ד שהפאס מגיד שהוא מעודו ומאז ומקדם מכת הנכרים ומכ"ש מהקראים אפשר דשרי לגמרי לכ"ע. והנה באמת סברא הנחמדה הנ"ל הלא לכאורה כתובה ומפורשה היא בספר (תרומת הדשן סי' קצ"ז) שכתב להביא ראי' דיהא שרי ללבוש מלבושי נכרים מר' מאיר (בפ"ק דע"ז גבי ברתי' דרחב"ת) שרדפוהו האויבים וטבל אצבעו האחד בנבילה ובאצבעו השני מצץ וסברו שהוא אחר כי ח"ו לר' מאיר לאכול נבילה. הרי דגם בדבר איסור גמור התדמה לנכרי. והקשה התה"ד על עצמו הרי קיי"ל דאפילו בערקתא דמסאנא יהרג וא"י. ותירץ דהיינו דוקא כשמכירים בו שהוא יהודי ורוצים לכופו שישנה דתו חייב למסור עצמו שלא יחלל השם אבל כשעושה עצמו כנכרי כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי ליכא חילול ולא מידי עכ"ל הת"ה הרי מבואר להדיא כהסברא הנכונה הנ"ל דכל דליכא חילול השם שרי ורק אנכי הסברתי הסברא ביתר ביאור אבל היא היא דברי תה"ד ז"ל (ועיין בד"מ סי' קנ"ז) שהביא דברי תה"ד (ועיין בש"ך סי' קנ"ז ס"ק י"ג) שהשיג על הד"מ שרצה לומר דהנמוקי יוסף חולק עליו וסובר דגם הנמוק"י יודה להת"ה. וא"כ הרי לכאורה עד האחרון נפסק כן דזה לא הוי איסור. וא"כ לפי הסברא הזאת הא ודאי גם לומר בפה שהוא עכו"ם מימים ימימה שרי וא"כ ע"כ נהי' מוכרח לומר דהרא"ש האוסר קאי ג"כ רק על היכא שמכירין אותו אבל אם לא מכירין ודומין שמעודו עכו"ם שרי גם באמירה בפה כי היכא דלא יחלוק על הת"ה. הרי לפנינו שתי סברות לכאורה להפך בזכות לדין הזה אבל לקושטא דדינא הנה ב' הסברות הנ"ל הם רק באמת אך לצידוד בעלמא ולפי האמת לא כן הוא. ונציגה בראשונה לבאר איך שאין הסברא השני' אליבא דהלכתא נאמנה. ראשית הלא קא חזינא מהמ"ר דכששואלים מאיזה עם לא רצו להשיב מנכרים אע"ג דהיו לבושין בבגדי נכרים ולא היו מכירים אותם שהם יהודים וסברו שהם באמת נכרים דאל"כ במאי הועילו להם. א"ו דטעו בהם באמת ואפ"ה לא רצו להשיב בפה שנכרים הם. השנית שאפילו שעל דברי המ"ר נדחוק לומר שהם היו תלמידי דר' יהושע וצדיקים כמותם אפשר החמירו על עצמן יותר משורת הדין וכדאיתא (בר"ן סוף פ' בן סורר ומורה) דחשובים וגדולים יכולים להחמיר. ועיין (ברדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם סי' ג') שהביא דרשאין ממדת חסידות ליהרג גם במקום שאמרו יעבור ואל יהרג. אבל הרי מה נענה על הב"י כאן שהביא להלכה מהמ"ר דכששאלו אסור לומר עכו"ם. והרי לפי הסברא הב' הסברנו דצריך להיות שרי א"ו דהב"י לא סבר כן. השלישית למה מסיים המחבר בשו"ע בדין הלובש במלבושים שלא יכירוהו מסיים כיון שאינו אומר שהוא עכו"ם והרי כיון שאין מכירים הרי הסברנו דצריך להיות שרי מפי הסברא גם לאמר עכו"ם הוא. א"ו דלא סבירא לי'. ועוד הרי א"כ למה סתם הרא"ש בע"ז כלל פשוט כזה דאסור ויהרג עי"ז ולמה לא ביאר דכשאין מכירין אותו וסוברים דזה שאומר עכו"ם הוא הוא מעודו עכו"ם שרי. אלא ודאי מדסתם אין חילוק אצלו. וביותר הלא באמת בשנדקדק בלשון הרא"ש שם שכתב דכשאומר עכו"ם הוא הודה לדתם וקבל עליו באלוה שלהן ודאי יותר טפי משמע דבכ"ע מודה לדתם בשמוציא מפיו כלשון הזה. ועל כולם הרי ביותר ביטול סברא הזאת נראה בעליל בדברי התרומת הדשן גופא יותר מכולם. דאם איתא כאשר רציתי לומר א"כ למה התיר הת"ה רק לבושי נכרים ולמה לא התיר גם אמירה ממש אם הי' לו הסברא הזאת לסברא מוחלטת. ובהדיא הביא שם דברי הרא"ש דע"ז וסליק בי' בצ"ע באמת. ואם איתא דיש לחלק למה לא כתב דהיינו שהכירוהו עד עתה שהוא יהודי ולא הי' לו לומר צ"ע כלל. א"ו דידע דהרא"ש אוסר גם בכה"ג רק שהי' לו צ"ע לחלק בין אמירה למלבוש. א"ו הדבר ברור כשמש דאמירה אסור. ואך הרי באמת הסברא ישרה היא הנה