שו"ת ברוך השם רנה

רק מצד המנהג דהרש"ל א"כ הרי כללא בידינו דכל היכא דבדיעבד שרי לא חיישינן שמא ישכח כדאיתא (בט"ז ביו"ד סי' צ"א ס"ק ז')

ד ועוד בלאו הא בעלמא התם בדין הש"ס דהי' בזמניהם שלא בדקו' ריק הריאות אבל באשר שנתחדש אח"כ דברי הש"ס דביצה דאסור לאכול שום בהמה שנשחטה עד שיבדקנה בדיקת פנים עכ"פ וא"כ כשלא יבדקה השוחט איך תבוא התקלה לאוכלן ובפרט שיש עוד עצה שלא יבדוק הסכין אחר השחיטה דכה"ג ודאי דלא יאכלו מהן. על כן לדינא ולהלכה למעשה אני בענ"ד פוסק בזה דאסור להתנהג בהן באופן אחר בין ע"י עצמו בין ע"י נכרי. רק על פי הדין מחויבין לשחוט אותן ע"י שו"ב כשר בסכין כשר כי דרך כזה התורה התירה להמיתם ע"י שחיטה לצורך מה שירצה גם לבשר תאוה וכה"ג להציל שאר הבהמות ודאי דהוי לצורך ושרי אבל רק מעשה השחיטה ולא במגירה ע"י עכו"ם זה הנראה לי לדינא בזה

סימן ע"ה

נשאלתי על דבר שמוטת גפי העופות אשר רבו כמו ] רבו בעתים הללו בעוה"ר אשר מחמת מיעוט פרנסת השוחטים נעשה להם כהיתר למרוט בידם בעצמן כל עוף ועוף תיכף בעודה בכפו יבלענה את הנוצות ומחמת זה תולין כל השמוטות לומר אשר אחר השחיטה הוא. ובעניית דעתי הוא דבר תמוה וטובים היו ימות אבותינו הקדושים אשר לא היו בימיהם מנהגים כאלו. ולא לבד על חולשת ועלפות ידי השוחט כעיו"ט של פסח שנמצא שישחוט אדם אחד בעצמו קרוב לאלף עופות ביום א' וכולן מרוטין מידי השוחט ההוא לא על זה באתי לדרוש כי ה' הטוב יכפר בעדם וישמור אותם מכל מכשול למען עמו ישראל. אבל אני תמוה מאוד על הענין תלויי השמוטות במריטתם. דנלפע"ד דע"כ לא שייך לתלות רק אם לא הי' ניכר לעינינו צרירת דם הרבה. ע"ז הרי הי' ספק השקול אימתי נעשה השמוטה ואז היינו אומרין כמו שכתב הרש"ל הובא דבריו (בט"ז סי' נ"ג ס"ק ט') דלאו דוקא דרסו או נלחץ להקיר שכתב הר"ן אלא זו וכיוצא בזו יעויי"ש. וה"נ הייתי אומר לענין המריטה שיש לתלות דהא המריטה נעשה פעולתה אחר השחיטה. ואך ע"ז ג"כ אני מסתפק דהתם בדרסה על הגף או לחצה על הקיר לא הי' כזה כלל קודם השחיטה אבל מריטה כמו שאנו רוצין לומר דמריטת הנוצות של אח"ש גרמו השמטת גפה הגם דמריטה היא בנוצות ואין שייך להגף אעפ"כ הכונה היא ע"כ דמחמת שמורט הנוצות והיא מפרכסת עדיין והוא אוחזה בין האגפיים לכן תולין שנשמטו האגפיים. ה"נ יש לומר לאיסור מחמת שמאמן מאוד את ידיו באחיזה הראשונה בשעה שנוטלה לשחטה דיודע הוא שיצריכנה למרטה אח"ש ואז מפרכסת ודאי דקו"ש היא הרי יכול להיות שנעשית השמוטה גם קודם השחיטה [עתה נדפס שו"ת שם ארי' ובחיו"ד שם צעק ג"כ ככרוכיא אבל לאסור ח"ו השמוטות אין לזה יסוד כלל. ובודאי י"ל דאח"ש נעשה]. אבל דבר שאני דן מכל מקום אם לא הי' ניכר צרירת דם כלל לא הייתי נבוך כ"כ בזה דעכ"פ יותר מסתבר דאח"ש נעשה דאגב דבידו השמאלית אוחזה ומושך האגפיים לצד גופו ובידו הימנית מורט הנוצות הרי בשעה שמורט מושכה עם הנוצות להלאה הרחק מגופו למטה ונמצא זה מושך לכאן וזה מושך לכאן. הלא כמו שתולש ושומט בידים ממש האגפיים מן הגוף משא"כ קודם השחיטה נהי דאוחזה בידו השמאלית בטוב אבל בידו הימנית אינו תולשה ומושכה להרחק מגופו שנימא אגב המשיכה נשמטה. משו"ה יותר מסתבר לתלות אחר השחיטה. משא"כ בנדון דידן שפיר יש להסתפק בזה איך לעשות היכא דנעשה צרירת דם הרבה למאוד דלרוב הפוסקים צרורת דם הוי סימן מובהק שנעשה השמוטה מחיים ולא לאח"ש דאלו אח"ש אי אפשר שיצרור הדם דפסקה לחיותה במעשה השחיטה כאשר החליט הטור (יו"ד סי' נ"ה עיי"ש בשו"ע סעי' י"ג) ועיין בלבושי שרד (סי' ט' סעי' ב' סק"א. וסי' יו"ד סק"ד) א"כ הרי אין שום היתר לזה. אך סבור הייתי לומר דנעשה עכ"פ מזה ס"ס היינו ספק שמא כהכרתי ופלתי דיכול להיות אח"ש צרורת דם כ"ש. דאל"כ קשה מאוד דבריו (שבסי' נ"ג ס"ק י"ב בכרתי) דכתב דלאח"ש ודאי אם לא נמצא שם צרירת דם. א"כ ספק היכא משכחת לה אם יש צ"ד ודאי מחיים ואם לא נמצא צ"ד ברור דלאח"ש הוא. א"כ ספק היכא הוי אלא ע"כ להכרו"פ צריך לומר דיש צ"ד גם אח"ש. א"כ נימא כן ספק שמא כהכרו"פ והוא לאח"ש ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקבה הריאה ונימא עכ"פ בהפ"מ שרי דהש"ך נמי פוסק בסי' נ"ג דספק חסרון חכמה בהפס"מ הוי ספק ונימא עכ"פ בהפ"מ יהי' שרי לצורך שבת או לעני. אבל מה נעשה אשר הלבושי שרד משיג בהדיא על הכרו"פ (בסי' ט' סעי' א' סק"ד) וסיים דחלילה לסמוך בשום אופן על הכרו"פ. א"כ לענ"ד צע"ג בזה

סימן ע"ו

העתק מכתב תשובת המאה"ג דק"ק ברעזן להרב החריף מו"ה פישיל נ"י. בע"ה א' נח כ"ה תשרי תרמ"ז כרעון

תחל שנה טובה לכבוד ידיד נפשי הרב החריף ובקי וכו' מוהר"ר פישיל ועליגער נ"י

כן הגיעני מכתבו ביום ש"ק ובליל מו"ש קראתיו וכל שומע יתר לבו לקול השמועה. ומרוב נחיצת שאלתו חשתי ולא התמהמתי. ובאתי היום להשיבו וזה החלי בסייעתא דשמיא. ע"ד שאלתו אם מותר לפרושים ליקח במדינת קיר"ה תעודת מסע בשם קראי למען הציל נפשו. ורו"מ הביא (מיו"ד קנ"ט ד' הב"י) דהויין כתינוק שנשבה בין העכו"ם (ובמל"מ הביא מר"ם פ"ג מה' ממרים) אך דהש"ך חולק. והנה מדברי הר"ם כבר הביא הש"ך בעצמו בנקה"כ שם אלא דס"ל דבזה"ז גריעי מבזמן הר"ם ויעויין עוד בש"ך (סי' רס"ו ס"ק י"ז) שהעתיק לשון תשובת ר"ב אשכנזי באורך קצת בזה. ואולם הנה באו"ח רס"י שפ"ה) כתב ג"כ הב"י ושו"ע דהוויין כדין תינוק שנשבה בין העכו"ם. והט"ז והמג"א הביאו דבריו להלכה. ומוכח דסבירא להו דגם בזה"ז דינם כן וכדאי הם לצרף דעתם. וכן נראה להדיא דעת הרב (שבשו"ת בש"ר סי' ר"כ) עיי"ש בכל התשובה ותבין שדבריו נוטים לדעת הב"י ז"ל גם בזה"ז. ואולם באמת נראה דלכ"ע אין איסור בנ"ד וכדמוכח מהא (דנדרים ס"ב) דשרי לומר עבדא דנורא אנא להבריח ממכס משום דלישנא משתמע לתרי אפי וכמ"ש רו"מ מהא דיו"ד סי' קנ"ז וה"נ י"ל דמחשבתו שקורא מקרא אבל אינו כופר ח"ו בתורה שבע"פ. אך שלא הביא רו"מ שום ראי' לדבריו. ואני אומר שדבר זה הוא ש"ס מפורש (בקדושין מ"ע ע"א) על מנת שאני קריינא כיון שקרא ג"פ בביהכ"נ וכו' אבל אמר לה קרא אנא עד דקרי תנ"ך בדיוקא וכו'. (ובטוש"ע אה"ע סי' ל"ח) נקיט ע"מ שאני קראה וכמו דביחיד יתכן לשון קרא יתכן ברבים לשון קראים כמובן. וכיון דעכ"פ יש לפרש כן הוי בכלל לישנא דמשתמע לתרי אפי דשרי בכה"ג. ואף דהש"ך הביא בשם הרא"ש ורש"ל דדוקא לת"ח שרי. הנה בר"ן שם מפורש דלרבותא נקיט צורבא מדרבנן וכ"ש שאר אדם. וכ"ה (בחידושי הרשב"א) שם. וצע"ג על הש"ך שלא הביא דעתם ובודאי כדאי הם הרשב"א והר"ן לסמוך עליהם ועיין (בפ"ת מ"ש בשם הבי"ע בזה) ובשעת הדחק כזה ובמלתא דרבנן יש להקל. וגם בלא"ה נראה דלישנא דקראים לא נשמע למעט תורה שבע"פ כיון שאינו אומר שהוא קראי בלבד וכדאיתא כה"ג (בפסחים ל"ו ע"א) רבינא אמר אפילו תימא רבנן וכו' יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד. ופריך מידי