שו"ת ברוך השם רנד

בהמה בדבר העושה אותה טריפה בידים ממעשה חדשה. והנה לפ"ז הלא לומר לנכרי לעשותה טריפה ג"כ אסור לרש"י כמו שאסור להישראל עצמו דהא אמירה לנכרי חוץ מחמת איסור שבות הוי עכ"פ גרמא כידוע (ועיין במהרי"ט אלגאזי בכורות ד' ל"ד) דאחרי שנלמד מן כל מום דגם גרמא אסור ודאי דאמירה לעכו"ם ג"כ אסור משום איסור גרמא ולא רק משום שבות דהוי דרבנן אלא איסור תורה דהא זה גופא האמירה לנכרי הוי ודאי גרמא ואסור מן התורה יעויי"ש. וכן מפורש היטב (בשו"ת שם ארי' חלק יו"ד סי' נ"ג) וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דרש"י סובר דאסור לגרום הרי ודאי דאסור לצוות לנכרי לנוחרה. דהא בזה עושה הבהמה טריפה או נבילה בידים. ואך צריך עדיין להודיע דהרי התוס' חולקין על רש"י ז"ל בשיטתו זאת אבל רואין אנו דברי הב"ח ז"ל (באורח חיים סי' תקנ"א) שכתב דאותן שיש להם תיישים שהגיע זמנן לשחיטה ורק באו ימי החודש אב עד התענית איך לנהוג. וכתב שם בהדיא דהרי לשיטת רש"י אסור לנוחרן ע"כ כמו שאסור ע"י ישראל כן ע"י נכרי יעויי"ש. וכתב שם עוד נהי דתוספות חולקין על רש"י אנן יש לן לתפוס כרש"י לחומרא עכ"ל הב"ח. ודע דלא רק רש"י בלבד סובר זה דאסור לגרום טריפות בידים לבהמה אלא גם הרשב"א בחולין סובר כרש"י ז"ל בזה יעויי"ש בהדיא (בחידושיו פ"ק דחולין) דכתב דאסור לשחוט הרבה בהמות בלי בדיקת הסכין בינתים דשמא יפגום בסופו ויטריף בחנם יעויי"ש. והביא שם מרש"י ז"ל דע"ז. ואין לומר דהתם אלמלא זה היה הבהמה כשירה משא"כ בנדון דידן דהבהמה ממילא במכת דבר. הא ליתא דהרי נסתייע משיטת רש"י ז"ל דע"ז והתם בהדיא כתב רש"י אע"ג דהבהמה ממילא אסורה בהנאה אעפ"כ אסור להוסיף לה מחמתו טריפות בידים עוד עליה וזה פשוט. והנה לא רק הב"ח ז"ל פוסק כהשיטת רש"י והרשב"א אלא הפוסק המובהק אשר כל בית הוראה נשען עליו רבינו התבואות שור פוסק כן והוא בדבריו (ביו"ד סי' י"א ס"ק ב'. ובסי' י"ח סק"א) החליט פשוט דהלכה בזה כרש"י והרשב"א ז"ל. ומעתה נלך בטח דהרי נדון נא קצת בזה דבנ"ד דשאלתינו גם שום אחד מהפוסקים לא יחלוקו על רש"י בזה וגם התוספת יודו בנ"ד דרק ישראל כשר ישחוט ולא בסכין פגום ומכ"ש לנוחרן דאסור

ב דהנה נבין נא באמת מעיקרא דדינא מ"ט דרש"י בזה ומנא לי' דין זה דאסור לגרום טריפות בבהמה. ואם אך מחמת איסור בל תשחית בלבד הרי קשה מאוד התינח דמניחה בחייה והיא תהי' מותרת עוד לאכילה אז יש לומר דמשחיתה שעושה מדבר כשר טריפה אבל היכא דאין סופו ליהנות ממנה והיא אסורה בהנאה בלא"ה נמי מה שייך בל תשחית בכה"ג הרי היא מושחתת ועומדת ממילא. אבל יש לומר בענ"ד הסבר בזה. דהנה מצינו דאסרה התורה לסרס בעל חי מי שיהי' הן טהור או טמא והיא ל"ת מפורשת ובארציכם לא תעשו וכתב החינוך דהוא משום דזהו היפך כונת הבריאה דהשי"ת ברא כולם בדמותם וצלמם לא להיפך ממה שבראם הבורא. וא"כ כשם דאסור לסרס הבע"ח כן נמי אסור להטריף אותו בידים לא מיבעי למ"ד טריפה אינה יולדת א"כ ממש הוי כמו הענין הסירוס אלא אפילו למ"ד טריפה יולדת אעפ"כ כל שעושה דבר שלא הי' בזה בבריאותו עובר כמו שעובר על סירוס. ומעתה מה יובן מאוד שיטת רש"י ז"ל דהרי קיי"ל בסירוס דגם המסרס אחר מסרס חייב ולוקה כדאיתא (בבכורות ל"ג ע"ב ושבת קי"א) הרי אע"ג דהוא מסורס מכבר ממילא אעפ"כ חייב ה"נ בטריפה נהי דתמות ממילא או שעומדת לשחיטה אפ"ה גם ברגע האחרונה ששוחטה אסור לעשות דבר שמטריפה כל שיכול לעשות הדבר בהכשר התורה דהא לא עדיפא זה מסירוס אחר סירוס. ודבר זה נראה נכון לפע"ד ומעתה הנה אברר דבנ"ד כ"ע מודו דהנה התוס' שם (בד' י"ג ע"א) דפליגי על רש"י פירשו דלעולם אין איסור אלא דיו בכך. והכונה של התוס' דהיכא ודאי דאין שום נ"מ בין אם לא יטריפה או יטריפה אז ודאי דאין לעשותה טריפה ורק פליגי על רש"י דרש"י אוסר אפילו היכא דיש נ"מ ע"ז פליגי התוספת ומתירין באם יצמח מזה רווחא או שאר נ"מ אבל כל ששני האופנים שווין מודו התוס' דלמה לו להטריפה וזה ברור בכונתם שם יעו"ש. ומעתה הנה נראה אור בדברי כל הפוסקים דהנה באמת השו"ת עבודת הגרשוני (סי' י"ג) חולק על הב"ח הנ"ל שבסי' תקנ"א וסובר העבודת הגרשוני דאם יש רק הרווחא להישראל בזה שינחור הנכרי מתיר הנחירה והיינו דסובר כשיטת התוספת ולא כהב"ח דפוסק כשיטת רש"י ז"ל. ומלבד העבודת הגרשוני הנה בא עליו השו"ת פנים מאירות (ח' א' סי' ע"ה) ומתיר יותר דגם הישראל עצמו מותר לכתחלה לנחור אותן כל שצריך יעויי"ש. והיינו דכן הוא האמת דממנ"פ אם אסור הישראל לנחור אסור גם הנכרי ואם שרינן לנכרי מותר גם הישראל עצמו. ובודאי העבוה"ג נמי הי' מתיר לישראל ג"כ. ואך (השבות יעקב ח"ב סי' ל"ו) מחלק וחושש וירא לעבור על דברי הב"ח ופוסק דהישראל אסור לנחור רק ע"י נכרי יעויי"ש

ג אבל כל אלה הדברים האמורים שם בהבעלי תשובה ההם הוא סובב הולך אך על הנדון השאלה דהב"ח ז"ל שהב"ח החמיר והם הקילו קצת והיינו שבשאלת הב"ח הרי יש איסור לשחוט לישראל מחומר האבילות דרבים על חורבן בית אלהינו וא"כ איך שיעשה הרי מוכרח לעבור על איסור מצא הב"ח ז"ל לאסור גם הנחירה בין ע"י עצמו בין ע"י עכו"ם ויפסיד לגמרי. (והשו"ת עבה"ג והפמ"א והשבו"י) מצאו היתר דהרי כשלא ינחור יפסיד לגמרי פרנסתו. ובזה חולקים בלבד העבה"ג והפמ"א מתירים הנחירה יותר מהאיסור השחיטה והשבו"י מתיר יותר לשחוט בימים האלו מלעשות איסור הנחירה והטריפות לעבור על רש"י אבל כל זה התם דיש איסור כשיעשה מעשה השחיטה הכשירה. אבל בנ"ד דאין רמז דרמיזה לאסור בעשיית השחיטה כלל מי איכא למ"ד לומר לעבור על שיטת רש"י ז"ל ולעשות איסור להטריפה היכא דיש לו מתירין לעשות בהיתר. הלא ודאי גם התוספת, יודו ומכ"ש האחרונים הנ"ל העבוה"ג והפמ"א והשבו"י שבודאי יותר טוב לשחוט. וע"ד מה שהגיד כבוד אדוני אחי הרב הגאון ר' ברוך דיש לחוש לתקלה ואשר באמת כסברתו אמרינן בש"ם (ע"ז שם י"ג ע"ב) דפרכי ונשחטיה משחט ומתרצינן אתי לידי תקלה לאכילה. הנה לפע"ד א"א לומר כן ואדרבה מש"ס הזה גופא ראי' להיפך. דהלא קשה מאוד למה הוקשה הש"ס רק ונשחטיה ומשני דא"כ אתי לתקלה לאוכלה ולמה לא הקשה בפשיטות ונערפינהו בקופיץ ונקברינהו או בקיצור וימותו כשם דמצינו בשור הנסקל שנתערב דאמרו ימותו כולן וע"ש (בזבחים דף ע' ע"ב בתוס' ד"ה אפילו) שהקשו על ר' יהודא דאומר כונסין לכיפה למה לא להרגינהו יעויי"ש. וה"נ מה תירוץ יהי' ע"ז דהרי כשימיתם לא יהי' לתקלה א"ו דזה ברור הי' להש"ס דכה"ג אסור אי משום בל תשחית אי משום דרש"י דעושה טריפה. רק הקשה דישחוט דזה התירה התורה וע"ז דייקא היכא שיש עצה אחרת ולא יהרגם אז דוקא באה הסברה דאתי לתקלה ואוסרת המעשה השחיטה. אבל היכא שאם לא תעשה השחיטה תבחור רק להרגם בדרך טריפות אטו נאמר חטא בשביל שיזכה חבירך שלא יכשל אח"כ. עכ"פ האיך נעשה איסור גמור מיד בידים א"ו דהיכא דאחת משני אלה מוכרחין לעשות או ההריגה או השחיטה אין שום סברא בעולם לומר לעשות הריגה דעובר איסור גמור ולחוש לסברת תקלה. ועוד בביאור אחר דהרי ל"ד כלל נ"ד להתם התם אם יבואו לאוכלם הרי יעבורו על איסור תורה ממש שפיר חיישינן לתקלה אבל בנ"ד הרי אפילו אם יבאו לתקלה מה הוי הא באמת אם ישחטם ויפרכסו כראוי הרי שרי לאוכלן כדפסק השו"ת בגדי כהונה דאלו הבהמות המוכות במחלת הדבר ושחטן שרי לאכול