שו"ת ברוך השם רנג

לא כן מפני מה אינו רואה סימן ברכה בזה

סימן ע"ב

עוד עיין שם בש"ך (בסימן רע"א ס"ק א') שכתב משמע דאפילו בדיעבד פסול בעיבוד העור שלא לשמה עיין שם. ולכאורה צ"ע דהא לכאורה כוונת הש"ך ז"ל למידק מדברי המחבר מלשון וצריך ש"מ דבדיעבד הוה הדין. דאלא מאיזה מקום הוא מדייק מלשון המחבר והלא עיין בט"ז (סימן רד"ע ס"ק ה') שהביא לענין שעטנ"ז ג"ן דרק לכתחלה הוא כדאיתא בש"ס גיטין דצריך לא קאי רק לענין לכתחלה ולא לדיעבד א"כ אדרבה מדברי המחבר שכתב כאן ג"כ לשון וצריך יש להוכיח איפכא דבדיעבד כשר אף שלא לשמה. ואמרתי בזה דכוונת הש"ך היה להוכיח מדכלל המחבר דין העיבוד ודין עיבוד לשמה ביחד ולא חילק ביניהן ש"מ דדין אחד להם וכמו דהא דבעינן עיקר העיבוד אף לבדיעבד פסול והרי אף במליח וקמיח ולא עפיץ פסול בדיעבד משום דיפתרא כ"ש היכא דלא עביד כלל. וא"כ המחבר שכתב הדין הזה שלא זכר עוד בשום מקום דבעינן העיבוד אלא כאן מוכח דחד דינא אית להו וכשעיבדן שלא לשמן כמו שלא עיבדן כלל דמי ואפילו בדיעבד פסול. וזהו נכון ואמת לפענ"ד בעזה"י

סימן ע"ג

בשבת קודש פ' קדושים תרנ"א בהיותנו בקיוב אמרתי לבן אחי הרה"ג מוהר"ר יצחק הירש ג"י דיבור נחמד. והוא כמו שאגיד

הנה בהא דקייל האב שמחל על כבודו כבודו מחול חידש רבינו הריב"ש דדוקא מה שמחל על כבודו אבל מחל על בזיונו אין בזיונו מחול ואין שום עצה לחטא ופשע של הבן באם בזה ח"ו את אביו או אמו כי בזיונם אינן יכולים למחול ועיי"ש (בריב"ש סי' ר"כ) והביאו גם הב"י (ביו"ד סי' של"ד בבד"ה יעויי"ש) ועיין ביד שאול (יו"ד סי' רמ"ב סעי' ל"א) על לשון הרמ"א ואסור לבזותו. א"כ משמע מזה שאין חולק על זה כלל. אבל מצאתי שהחינוך (בפ' קדושים מצוה רי"ב) חולק בבירור על זה דהרי ידוע שבאב ואם יש שני מצות. א' מצוה דכיבוד כבד את אביך ואת אמך שהוא הפירוש לכבדם ולתת להם כבוד גדול כמו לשר גדול ונכבד. ב' היא מצות יראה כמש"כ איש אמו ואביו תיראו והיינו שלא לבזותם. וכתב החינוך במצוה דכיבוד שאם מחל כבודו מחול ואעפ"כ חזר וכתב (בפ' קדושים במצות היראה) שאם מחל על הסירוב והביזוי מחול. אלמא להדיא דגם בזיונו מצי למחול והוא דבר שצריכים לזכור היטב שהחינוך ז"ל חולק על זה. ועתה הנה נראה להביא סמוכין וראיה להדין אם הלכה כהריב"ש או כהחינוך. ואמרתי להביא ראי' מוכרחת מרמב"ם וראב"ד מפורש שמוכרח מדבריהם שיסברו כשיטת הריב"ש והוא דהנה ידוע המשנה (דעדיות פ"ו) אמר ר' יהושע שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית ואוכלין קדשי קדשים אעפ"י שאין קלעים קדשים קלים ומע"ש אעפ"י שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ופסק הר"ם ז"ל כר' יהושע. ועיין בדבריו (בספר היד הלכות בית הבחירה פ"ו הל' י"ד, ט"ז) והביא ראיה ע"ז מפסוק והשמותי את מקדשכם ולא כתיב ומקדשיכם אשים שממה ח"ו אלא לומר לך שקדושתן גם כשהן שוממים יעוי"ש והיא מובאה בש"ס מגילה כ"ח ע"א במשנה). ורק הר"ם ז"ל חילק מדעתו הרחבה שרק על מקום המקדש וירושלים עצמו אמרינן זה דקדושה הראשונה קדשה לעתיד לבוא אבל על שאר ארץ ישראל לא נתקדשה הקדושה על עתיד לבוא וסובר דעתה בעונותינו שחרבה עירנו ושמם בית מקדשנו נשאר הקדושה רק על המקום המקדש וירושלים בלבד. והראב"ד ז"ל כתב על עצמו שנגלה לו משמים מסוד ה' ליראיו שאדרבה גם למ"ד שקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא הוי ממש להיפוך שרק ארץ ישראל נתקדשה אבל המקום המקדש וישראל לא נתקדשו לעתיד לבוא מחמת שהיו יודעין שישתנו ויחרבו ויתקדשו אחר כך כשיבוא משיח צדקינו ב"ב אמן יעוי"ש. והנה על כולם בין על הרמב"ם ז"ל ובין על הראב"ד ז"ל איך לא עלו על לבם ספרא מפורש בסדר קדושים על הפסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו סמך מורא מקדש לשמירת שבת מה שמירת שבת לעולם בין בזמן שבית המקדש קיים בין אין המקדש קיים תייבין לשמור שבת במלאכה כן מורא מקדש לעולם בין בבנינו בין בחורבנו והובא זה הספרא (בש"ס נמי ביבמות ד' ו' ע"ב). ולא עוד אלא שהרמב"ם עצמו (בפ"ז מבית הבחירה הל' ז') הביא לשון הספרא והש"ס הלז כלשונה ומסיים שאעפ"י שחרב בקדושתו עומד. א"כ על הרמב"ם קשה למה הוצרך שם לענין קדושה לעתיד לבוא להביא הדרש של והשמותי מקדשכם פשוט מהפסוק דאת שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו הי' לו להביא. ועל הראב"ד ז"ל יותר מוקשה שאיך סובר שמקדש לא נקדש בחורבנו והוא היפך הספרא והש"ס שמורא מקדש לעולם. אבל בזה יתבאר על נכון דכיון שבפסוק זה דאת שבתותי תשמרו כתיב לשון יראה במקדש כמש"כ ומקדשי תיראו והיינו שלא לבזותו כדאמרו איזהו מורא מקדש לא יכנס להר הבית באבק שעל רגליו ורקיקה אסור שם שהוא ענין בזיון דוקא בזה ודאי חלוק הוא מענין כבוד וכן קדושה הוא רק בכלל כבוד ולא בכלל יראה ורק בזיון הוא בכלל יראה ולכן כיון שחרב בית מקדשנו הוי כמו ענין ביטול ומחילה שעל בזיון אין מועיל שום דבר מה שנתבטל בזמן מהזמנים אבל קדושה שיהי' בהמקום כח הקדושה כמו שהי' בעת בנינו זה לא נוכל ללמוד מפסוק ומקדשי תיראו כלל כי יש לנו לומר דרק בזיון לבזות ח"ו המקום המקדש זה ודאי אסור לעולם אבל לומר שיהי' גם בקדושתו כמו שהי' בעת בנינו זה לא הי' יכולת ללמוד מפסוק זה לא ולכן הוצרך הר"ם להביא מפסוק והשמותי מקדשכם שאעפ"י שהן שוממים בקדושתן הן עומדים ס הראב"ד ז"ל הגם דפליג על קדושת המקום מודה דמורא המקדש שלא יעשה שום דברי בזיון נוהג לעולם גם בחורבנו וא"כ גם באב ואם ונשיא ורב נהי שאם מחלו על כבודם כבודם מחול הוא רק מצות כיבוד אבל למצות יראה שלא לבזותם בזה לא יועיל מחילה לעולם דמורא הוא ענין אחר שלא לבזות ולזה לא יועיל מחילה וכהריב"ש ז"ל

סימן ע"ד

ע"ד השאלה בזמן ששכיח הדבר בבהמות והיא חולי המהלכת בהם וכשיש כמה בהמות רבות ביחד ותשלוט החולשה במקצתן הפקידה הוא לשחוט או להרוג את הללו שנחלו כדי שלא תשלוט המחלה בכולן ונשאלתי בזה אם יצוו דוקא לעכו"ם שיהרוג או ימיתן בסכין שלו של העכו"ם או שיכולין לשחוט ע"ז האופן להניח לשוחט ישראל כשר שישחוט אותן בסכין כשר רק שלא יבדוק הריאה. והנה זהו תשובתי בדבר זה לא מיבעי דאין בזה שום איסור לשוחטן ע"י ישראל כשר אלא אף זו דכן החיוב עפ"י הדין דרק ישראל כשר ישחטן וחלילה לנחור אותן ע"י נכרי או ע"י ישראל. ושורש דין זה ברור ופשוט הוא. דהנה ידוע. א) שיטת רש"י ז"ל (בפ"ק דע"ז ד' י"א ע"א) וז"ל עיקור שיש בה טריפה שבהמה נטרפת בה אסור לעשותן ואעפ"י שאין סופו ליהנות ממנה אסור לגרום לבהמה טריפות בידים עכ"ל. ועוד שם ברש"י (בד' י"ג ע"א) וז"ל אבל עיקור שתטריף בו אסור לעשות כן בידים בבהמה ואעפ"י שהיא אסורה בהנאה עכ"ל. הנה מבורר דרש"י ז"ל אוסר לעשות או אפילו לגרום רק גרמא בעלמא להטריף