שו"ת ברוך השם רנב

קדושים לא דק בזה וקושית התוס' עדיין אינה מתורצת בזה. דמ"ש המים קדושים דמפיגול ילפינן על כל המקומות טעות הוא דהרי בהדיא בגמרא שבועות הנ"ל דבנדרים בעינן לבטא בשפתים דוקא ורצה הגמרא שם ללמדו מדין קדשים ותרומה דבמחשבה לחוד סגי ומדחינן חולין שאני. א"כ הרי בכאן נמי י"ל כן נהי דהא דכתיב בפיגול לא יחשב היינו מחשבה היינו אומרין דוקא בקדשים הדין כן ופיגול היינו שמחשב על קרבן עולה לשם שלמים דכמו דהעולה נתקדשה במחשבה כדכתיב כל נדיב לב עולות הא בפיגול נמי יש סברא לומר דסגי במחשבה דהא פיגול קדשים הוא רק שאינו מקדשים הראויין לכאן. אבל זביחת עכו"ם דהוי חולין היאך מצינו ללמוד מפיגול דסגי במחשבה מש"ה שפיר הקשו התוס' הנ"ל ע"ש. וזה ברור דבחולין ודאי אין שום ספק דבעינן אמירה בפה דוקא. אבל בפיגול שפיר ליש סברא ללמוד מקדשים דיהא מפגל במחשבה כמו שמקדשו ג"כ במחשבה. והכא ליכא למימר דחולין שאני דהא הוי קדשים ולא חולין. אך באמת לפי מאי דמשנינן שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין ודאי דגם פיגול אי אפשר ללמוד שיהא סגי במחשבה דהא נהי דהוי קדשים אפ"ה דין אחר הוא. דהתם לחול עליהן דין קדשים ודאי דבמחשבה סגי אבל להא דבעינן מהקרא שלא ישחוט הקרבן שלא לשמו ודאי לפום מאי דאמרינן דאין מלמדין אין ללמדו מקדשים ובעינן אמירה דוקא. ולפ"ז מכל אשר דברתי נלמד דלדעת הרמב"ם (פ' י"ג מהלכות פסולי המוקדשין) דבפיגול מחשבה לחוד פוסלת אנו לומדין דבעיבוד העורות דהוא נמי דמי לפיגול דלא הוי חולין דהא קדשי ה' הן המצוות ודאי דסגי במחשבה. ומזה ג"כ ראיה להשיב על דברי המים קדושים דלעיל דהרמב"ם עצמו מודה בזביחה דבעינן דיבור דוקא ודו"ק

טז אך להני פוסקים רש"י ותוס' וסמ"ג והרא"ש דסוברין פיגול בדיבור דוקא אם שני כתובין הבאין כאחד מלמדין ודאי דהם נמי יודו דפיגול סגי במחשבה כמו בתרומה וקדשים. ועיקר הספק בפיגול היינו משום דבתרומה היא במחשבה והוי שני כתובין אבל אם היה תרומה ניטלת בדבור וקדשים לחוד במחשבה ודאי דכ"ע היו מודין דבפיגול במחשבה לחוד סגי וזה הוא שכתב הרא"ש הנ"ל ובתרומה. לאו דכוונתו דמתרומה היינו לומדין על מחשבה כפי הנראה לכאורה מפשיטות דבריו דמפיגול היינו מלמדין על עיבוד דבעינן דיבור ומתרומה על מחשבה. דא"כ היאך לא היה ביכולת לברר הדבר על בוריו ולהסביר לאיזה דבר יש לדמות דין עיבוד ולמה נשאר אצלו הדין בספק אלא ודאי דברור הוא מ"ש בעזה דכוונת הרא"ש להודיענו הספק של רבינו ברוך מנין לו דכיון דבפיגול הוי ספק דהא י"ל דמלמדין כר"י פ' נגמר הדין ובפיגול סגי במחשבה. ונהי דכל הפוסקים הנ"ל סוברים דדיבור בעינן. מ"מ לאו דברור להם שכן הוא דהא יש לדמותו לקדשים שכמו שעיקר שמן דהן מיקרין עולה או חטאת ע"י מחשבה הוא ה"נ ודאי יש לומר גם בהשוחט לשם דבר שאינו יהא סגי ע"י מחשבה. אלא ודאי דגם כל הפוסקים מודים בכך דספק מיהא הוי ולא דסוברין דהשוחט את העולה וחישב במחשבתו לשם שלמים יהא הזבח כשר ויעלה לשם חוב. דהא גם בלא"ה אי אפשר לומר כן דהא נהי דלדעתם לא הוי פיגול במחשבה אפ"ה עכ"פ ודאי דבעינן לשמן ובזה שחישב לשם שלמים לא נשחט לשמן דהא לא דמי לסתם דסתם י"ל דלשמן עומדין אבל בכה"ג י"ל ודאי דהזבח פסול גם בלא"ה וזה ודאי ברור רק דהם סוברים דפיגול האמור בכתוב שעובר בלא תעשה לא הוי רק דוקא בדיבור אבל במחשבה לא הוי פיגול והאוכלו אינו חייב כרת בזה. ודו"ק. בזה ודאי י"ל דהם נמי מודים דמגמרא דשבועות הנ"ל שמתרצין שאני חולין ודאי דבפיגול דהוי קדשים יש ללמדו מקדשים דסגי במחשבה ונהי דלתירוץ הראשון אין מלמדין אפ"ה הדין הזה אם שני כתובין הבאין כאחד אי מלמדין או לא הוי רק ספיקא דהא בכל המקומות שמדברין מזה מתרץ שם הגמרא גם אליבא דמ"ד דמלמדין ואם היה הדבר פשוט דאין מלמדין למה ליה להש"ס לתרץ אליביה אלא ודאי דזה הדבר בספיקא עומד וא"כ ה"נ הוי ספק בפיגול די"ל דסגי במחשבה. והשתא המעיין בדברי הט"ז יראה שדבריו הם קילורין לעינים דהא בדין עיבוד הא דמי לפיגול דכמו דהתם אם היינו לומדין מקדשים היה סגי במחשבה ה"נ בדין עיבוד דהוי קדשי ה' ולא חולין הוי שפיר הדבר בספק. וזהו שהציע הט"ז דבריו דכוונתו כמ"ש בזה דזהו דברי הרא"ש דמברר הספק של רבינו ברוך וזהו שכתב הט"ז "והצעת "דבריו "כך "הוא פי' דמודיענו הט"ז דהצעת דברי הרא"ש בהספיקו של רבינו ברוך הוא ולא מדברי רבינו ברוך הן כי ידוע דבפיגול כתיב לא יחשב ומצינו בו שהוא בלא דיבור היינו אע"ג דהרא"ש כתב ובעי דיבור אפ"ה ודאי מצינו שבלא דיבור יאסור דהא כן מצאנו ראינו בש"ס שבועות הנ"ל דאליבא דר"י. ונמצא דיש לנו כאן ספק פי' גבי פיגול מאיזה דין נלמוד פי' דיש ללמדו מקדשים אליבא דר"י וסגי במחשבה ויש ללמדו מנדרים דוקא לפי מאי דמשני אין מלמדין וא"כ הא דכתיב. בהקרא לא יחשב הוי ספק אם מחשבה קאמר או דיבור דוקא קאמר ועיבוד דדמי לפיגול נמי בספק ובשליחות יד דכתיב על כל דבר פשע ותנן במשנה החושב. התם ודאי דכוונתו דזה שאמר החושב קאי על דיבור רק דסמך על הקרא דהא התם ודאי דדמי לנדרים דבעינן דיבור ואין ספק התם בזה. אבל בשאר המקומות דהיינו מילתא דדמי לפיגול נשאר הספק במקומו זהו ביאור דברי מאור עינינו הט"ז ז"ל בעזה"י

סימן ע"א

עיין ט"ז (סימן ע"ר ס"ק ב') שהביא מ"ש הב"י מדאמר רשב"ג יתר על כן אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת אין רואה סימן ברכה לעולם ש"מ שיש איסורא בדבר. והקשה הט"ז מהא דתניא פ' מקום שנהגו שפריך שם מאי איריא ערבי פסחים כולהו ערבי שבתות נמי ומשני מעיקרא לחד תירוצא מן המנחה ולמעלה הוא דאסור כל השנה כולה ומקודם המנחה דוקא ערבי פסחים אסור. ועוד מתרץ שם לחד תירוצא התם סימן ברכה הוא דליכא אבל שמותי לא משמתינן ליה והכא שמותי נמי משמתינן ליה עכ"ל הש"ס. והנה מדמשני שם הגמרא סי' ברכה הוא דליכא אבל שמותי לא משמתינן ליה משמע דהיכא דקתני אינו רואה סימן ברכה לית ביה איסור עיין ט"ז דמתרץ ועיין בכנה"ג שמתרץ דברי הב"י דראיה מפורשת מדאמר אבל שמותי לא ולא אמר אבל איסורא לא ש"מ דיש בו איסור רק שהעלה בצ"ע הא (דאו"ח סי' תקפ"ד) דאין בו סימן ברכה אבל איסורא ליכא וא"כ דבריו סותרים זה את זה אבל לדעתי נראה שלא דק דהט"ז יפה כיוון בקושיתו דהא בפ' שמונה שרצים כתבו התוס' דהיכא דקתני אסור בש"ס היינו דראוי לנדותו עיי"ש. וא"כ הא דקאמר בש"ס אבל שמותי לא ע"כ מוכח מזה דאיסורא נמי ליכא דאם היה איסור בדבר ודאי דהיה ראוי לנדותו, ולפי דברי התוס' הנ"ל יש לתרץ ג"כ קושית הט"ז דהנה ב' אופנים יש בדבר אין בו סימן ברכה. א) משום דמראית העין שולט בו וכיוצא בזה אשר חשבן הש"ס פרק מקום שנהגו עיי"ש. ב) אין בו סימן ברכה משום שהקב"ה מענישו מחמת שעשה מלאכה בזמן אשר אין רצונו בזה מש"ה מענישו שלא יראה סימן ברכה בזה דאל"כ למה אינו רואה סימן ברכה בזה וכן הוא בהדיא בגמרא בלשון בדבר שיש בו נדנוד עבירה אינה רואה סימן ברכה עיי"ש וא"כ ודאי דלא שייך לומר בשום אופן דהיכא דתני אין בו סימן ברכה לית ביה איסורא. אלא הא דקאמר הב"י ובסימן תקפ"ד) היינו דלית ביה איסורא כמו בכל הש"ס היכא דקתני אסור מנדין איתו והכא הא לא הוי כן אבל ודאי איסור פשוט יש בזה דהיינו נדנוד עבירה ומשום הכי שפיר ניחא הא דקאמר הב"י (בסימן ע"ר) דש"מ דאסור היינו להא דכתב הטור דלא ימכור אפילו לאכילה ודאי מוכח דיש קצת איסור בדבר דאם