שו"ת ברוך השם רנ

דברי הש"ך בצ"ע. ולדעתי נראה נכון בעזה"י כמ"ש. וא"כ צריך ליישב הקושיא דלעיל דאע"ג דיש לנו תיקון אפ"ה מוכרחין אנו לבוא ולומר דלא מהימן להפסיד את הס"ת היינו דאם באנו לחוש לדיבורו שכתב שלא לשמן היתה הס"ת נפסדת דהא כיון דמחיקת שמות הקדושים בחיוב מלקות הוא היאך אנחנו סומכין עליו ולומר דמותר למחוק השם הקדוש הא ודאי דבעינן עדות ברורה על זה. ואע"ג דיש כאן עד אחד ועד אחד הא נאמן לומר על החתיכה דחתיכה זו של היתר היא דהוי נמי איסור לאו ובמלקות אפ"ה בכאן כיון די"ל שהוא משקר כדי להפסיד את הבעל הס"ת ואע"ג דלפי דיבורו יש תיקון אפ"ה שמא הוא טעה בזה כמו דאמרינן טעה בדר' ירמיה ה"נ י"ל הכא טעה וסבר דס"ת שאזכרות כתובין שלא שין אינו מועיל תיקון וטעה בדר' יהודה דחייש למנומר אבל לעולם שמא הוא משקר מש"ה כיון דלא הוי עדות ברורה ואיסור לאו ומלקות לפנינו אם היינו באין לחשוש היתה נפסדת הס"ת. וא"כ לפ"ז נדחה ראיית הר"י מאורליינ"ש אף אם נימא שהביא ראיה שבשאר הס"ת אין צריכין כתיבה לשמה כמו באזכרות מהא דלא יגיד בכאן ההיפוך דהא אם היה אומר על שאר התיבות ולא על האזכרות היה ודאי מהימן דמה לו ולצרה הזאת כיון דאפשר בתיקון יתקן מש"ה נקט דוקא הדין באזכרות ודו"ק

יא וכעת אבאר מה שיש להשיב על ראיה השניה שהביא הב"י משמו (בסימן רד"ע) מהברייתא דפרק הבונה דלעיל דתניא הרי שהיה צריך לכתוב השם ונתכווין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה כו' הרי אע"ג דנתכווין לתיבה שבס"ת ונתכווין לקדושת הס"ת אפ"ה בעינן העברה ופסול בלא"ה מטעם דבשם בעינן אמירה בפירוש דוקא. והב"י השיג עליו דשאני התם שנתכווין לכתוב תיבה שאינה במקום ההוא. והט"ז הפליא להקשות דלפי דברי הב"י היה יכול התנא להשמיענו הדין בתיבת יאמר ושכח היו"ד וכתב אמר עיי"ש. והנה אסביר בזה בעז"ה דדברי הב"י נכונים וברורים. דהנה הדין הזה של כתיבת ס"ת וכתיבת האזכרות שבו וההפרש שביניהן. יש להמשיל לו דין שחיטת הקדשים דקיי"ל (בפ"ק דחולין דף י"ב ע"ב) דבעינן כונה בשחיטה לשם קדשים ומש"ה קטן פסול לשחיטת קדשים וכדפסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות פסולי המוקדשין) כיון דבעינן שיחשוב לשם קדשים וקטן לאו בר מחשבה הוא עיין שם. בזה כל הקדשים שווין. ועוד יש דין אחר גבי קדשים שנשחטו שלא לשמן מאי הוה. בזה נחלקו כל חד לפי שיטתו בההלכה כל הזבחים לבר מחטאת ופסח. אם נזבחו שלא לשמן כשרים הן. רק דלא עלו לבעלים לשם חובה. "ובחטאת "ופסח פסק הרמב"ם (בפרק ט"ו מהל' פסולי המוקדשין) דפסולין נמי הוה מצד חוקת המלך. ובפירוש שלא לשמן היינו ששחט חטאת לשם שלמים או ששחט חטאת ראובן לשם חטאת שמעון דפסולין. אבל בשלמים אף היכא ששחטן שלא לשמן כגון תודה של ראובן ששחט לשם שלמים של ראובן אע"ג דהוי שלא לשמן דבחטאת כה"ג פסולה דאם שחט חטאת של חלב לשם חטאת דם פסולה וטעמא משום דכתיב ושחט אותה לחטאת שישחוט לשם אותו חטאת עיי"ש (בזבחים דף מ"א) מ"מ בשלמים כה"ג כשר דבשלמים לא בעינן רק שישחוט לשם קרבן לחוד ולא בעינן לשמו של אותו קרבן דוקא רק שיהא שלמים בעינן דכן פסק שם הרמב"ם (בהלכה ו') עיי"ש. והנה זה הדין דכתיבת ס"ת דמי ממש לדין הנ"ל דכמו דהתם בעינן כונה בשחיטת קדשים ה"נ בעינן בס"ת שיכתוב לשם קדושת הספר וכמו דהתם בסתמא כשר ה"נ בשאר הס"ת סתמא לשמן עומדין. וכתיבות של האזכרות דמי לשחיטת החטאת דכמו דבחטאת בעינן שיחשוב לשם חטאת דוקא ה"נ באזכרה בעינן שיחשוב דוקא לשם אזכרה וא"כ הא שפיר כתב הב"י דאם היה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה דפסול אע"ג דנתכווין לשם קדושת הספר אפ"ה פסול דהוי כמו שוחט חטאת ונתכווין לשם שלמים דפסול ה"נ כן. ולא קשה כלום הא דכתב הט"ז אם נתכווין לתיבת יאמר דהתם כיון דתיבת אמר ויאמר שניהם ענין אחד הן והוי כמו השוחט תודה ונתכוין לשלמים דכשר משום דתודה ושלמים אחד הן ה"נ בהאי דינא כן. ואע"ג דקיי"ל בשלמים דאם שחטן לשם חטאת פסולין ואעפ"כ בכאן כ"ע מודו דאם נתכווין על תיבת יהודה לכתוב את השם וטעה ולא הטיל בה דל"ת דלא הוי פסול בזה כלל. הא ודאי לא דמי דבשלמא חטאת אין בהן דין שלמים כלל א"כ היי שפיר שלא לשמו משא"כ הכא אע"ג דהאזכרה תיבה אחרת היא אפ"ה ודאי מהספר היא וא"כ הא נתכווין לכתוב תיבת הספר ולא גרע מאם נתכווין לתיבה פשוטה דסוברין דכשירה ה"נ מי נפסלה בזה הא יש בכלל השם קדושת הספר ודאי ודו"ק. וא"כ נשארו דברי הב"י שרירין וקיימין

יב וגם מהגמרא מוכח כדברי הב"י דוקא נתכווין ליהודה פסול אבל נתכווין להשם אע"ג דלא אמר בפירוש [כמו שהוכחתי למעלה דע"כ צריך לומר דאיירי כוונה בלב דאל"כ הוי דברים שבלב עיי"ש] כשירה וכן הוכיח הב"ח. ומה שדחה הט"ז דלהכי נקט יהודה לאשמעינן רבותא טפי לר' יהודא אף בנתכווין לכתוב יהודה מהני העברת קולמוס אתמהא. דאם כדבריו הא התנא היה צריך להשמיענו רבותא טפי דאף בנתכווין לכתוב השם רק דלא אמר בפה דסובר ר' יהודא דמהני העברת קולמוס ומותר העברת קולמוס דהא השתא אם כה"ג הא ודאי מוכח דאסור להעביר בקולמוס על השם שנכתב בכוונה בקדושה בלא אמירה דלר' יהודא דסובר דכתב ע"ג כתב הוי כתב הא הוי כמוחק כמו לדידן דיו ע"ג סיקרא שכתב הרמב"ם (בפרק י' מהלכות שבת) דחייב משום כותב ומשום מוחק ה"נ לר' יהודא. ואם כדברי הט"ז דאשמעינן רבותא היה צריך התנא להשמיענו זה הרבותא דמותר להעביר בקולמוס ולית בה משום מוחק ומדלא נקט בכה"ג ש"מ דוקא קתני ולא דין רבותא בא להשמיענו. וא"כ כיון דמוכח דשם שנכתב בכוונה ובלא אמירה מודה הר"י ג"כ דאסור למוחקו דהא ע"ז לא שייך שוב שום דחייה. וא"כ מוכח נמי דיש עליה דין שם שנכתב בקדושה ולא שם פסול. וא"כ נשארין דברי הר"י מאורליינ"ש והמחבר בצ"ע דהא מדברי הגמרא מוכח כן דשם קדוש בכה"ג והא ודאי ליכא למימר דהשם נתקדש והס"ת תהיה נפסלת מחמתו דאם הס"ת נפסלת מוכרח לומר דאין עליה שם קדושה כלל ומותר למוחקו, ואם אסור למוחקו השם קדוש והס"ת כשירה בו. וגם בלאו כל הנ"ל דברי הר"י צ"ע היאך יש להעלות על דעתו הקדושה דבעינן אמירה אף דיעבד ובלאו אמירה פסולה הלא מ"ש הך דין כתיבה לשמה מהדין דבעינן שחיטת קדשים לשמה וילפינן זה מקרא כדאיתא פ"ב דחולין ובזבחים כמה פעמים בש"ס ושחט את בן הבקר שתהא זביחה לשם בקר ושחט, אותה לחטאת שתהא זביחה לשם חטאת דוקא ואפ"ה בהדיא איתא בש"ם (זבחים דף ב' ע"ב) דסתמן כלשמן ורק שלא לשמו פסול והוא מהמשנה פ' ב"ש דתנאי ב"ד הוא שלא יחשוב לכלום וכשר בהכי הקרבן

יג ובזה נ"ל לפרש דברי הט"ז (בסימן רע"א ס"ק ג') אשר לכאורה נפלאים המה שהביא דברי הרא"ש בהלכות ס"ת שנסתפק ר"ב אי בעי אמירה דוקא דבפיגול לא יחשב כתיב ובעיא דיבור [דהרא"ש כשיטת התוס' עיין מל"מ פי"ג מהלכות פסולי המוקדשין] ובתרומה ניטלת בלא דבור ובשליחות יד וכו'. והקשה עליו הט"ז דהא לב"ה בעינן מעשה גמורה עיי"ש דהצעת דבריו כך הוא דבפיגול לא יחשב כתיב ומצינו בו שהוא בלא דבור ויש לנו ספק בכאן מאיזה דין נלמוד וכו' עיי"ש בדברי הט"ז ונתחבטו בזה כמה. חדא הך תיבת בלא דבור אין שום דיבור בזה דהא בעיא דבור כתב הרא"ש. ועוד מה זה שכתב עוד ויש לנו ספק בכאן מאיזה דין נלמוד דמשמע דיש שני דינים איזה הן. ואם לתרומה נתכוון הט"ז