שו"ת ברוך השם כד

חידושי רמב"ם

סימן א

הנה הרמב"ם ז"ל (פי"ז מהלכות מאכלות אסורות הכ"ב) סובר דהא דאיתא בגמרא (ע"ז דף ל"ח ע"ב) אי משום איערובי מסרח סרי. פירש דבשר פוגם את השמן ומסריחו עיי"ש. והקשה על זה בספר שער המשפט הלא במשנה פרק כיצד צולין מבואר להיפוך דתנן התם (דף ע"ה:) סכו בשמן של תרומה יקלוף את מקומו עיי"ש. הרי דלא התירו מטעם דאין הטעם לשבח ומותר כיון דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר אלא ודאי דשמן אינו פוגם בבשר. והנה לפום ריהטא היא ראי' מוכרחת להיפוך. אך בעניות דעתי נראה להסביר בזה דקושיא מוטעת היא בלא דקדוק. דהא לכאורה ודאי יש לומר דלא קשה כלום. דהא הרמב"ם לא אמר רק דבשר שנתן טעם בשמן מותר השמן. דאין טעם הבשר מורגש בשמן. מפני שהוא פוגמו. אבל אין לומר דשמן שנתן טעם בבשר. נפגם הבשר. דמנין לו זה. והא יש לומר דרק בשר הנותן טעם בשמן דהעיקר הוא השמן. הוא דבשר פוגמו. אבל לא דשמן מפגים הבשר. ויש להביא ראיה לזה דהא במשנה (בע"ז דף ס"ה) איתא בזה הלשון. יין נסך שנפל ע"ג תאנים ותמרים. אם יש בהן בנותן טעם אסור. ומעשה נמי בביתוס בן זונין שהביא בספינה גרוגרות ונשברה עליהן חבית של יין נסך. והתירו חכמים עיי"ש. ופרכינן בגמרא מעשה לסתור. חסורי מחסרא והכי קתני אם בגרוגרות נותן טעם לפגם מותר עיי"ש בפירש"י דכתב דיין פוגם גרוגרות. וכן איתא שם דחומץ יין הוא פוגם את הגריסין. א"כ מצינו דרק בשני דברים היין הוא פוגם בגרוגרות וגריסין. הרי משמע דודאי בהני השני דברים דוקא. אבל לא בדבר אחר. דאל"כ ודאי הי' תנן במשנה דיין הוא פוגם בבשר. אלא ודאי מוכח דהיין אינו פוגם את הבשר. וזה ברור. ואפילו הכי ביאר להדיא (בהג"א פ"ב דעכו"ם) דבשר פוגם את היין (והרמ"א ביו"ד בסי' ק"ג הביאו). א"כ יהי' קשה לפי דבריהם למה לא הביאו המשנה בשם. אלא ודאי דיש חילוק בין אם נפל היין לתוך הבשר אינו פוגמו. ואם נפל הבשר לתוך היין פוגמו בודאי. א"כ לפי זה הא יש לומר נמי הכא דוקא בשר פוגם את השמן וגם מסריחו כיון דהבשר הוא הבליעה והשמן הוא העיקר. אבל אם נפל שמן לתוך בשר יש לומר דאינו פוגם. כן הי' יכולין לתרץ. אך לפי האמת אינו מוכרח לכל הנ"ל ועפ"י פשיטות יש לתרץ. דהנה הא עיקר הסברא דקימא לן נותן טעם לפגם מותר. הוא משום כיון דבאמת הא ברובא בטל. רק דכל היכא דנותן טעם. הא הוי כמו ניכר האיסור. כיון דמרגישין את טעמו. אבל היכא שפוגמו. כיון דאין מרגישין את טעם פליטתו. חזר הדין דברובא בטל. אבל רובא ודאי צריך וכדאיתא ברשב"א דכל היכא דהאיסור הוא מרובה על היתר אף נותן טעם לפגם לא מהני. ואף היכא דהוי מחצה על מחצה ג"כ לא מהני. (עיין בב"י יו"ד סי' ק"ג) וזה פשוט בטעמא כיון דעל כל פנים הרי יש כאן איסור, ובעינן דוקא דיהא נפגם האיסור עד שאינו ראוי לאכילת אדם. אז אין עליו שם איסור כלל. אבל כל דראוי לאכילה בעינן ביטול ברובא דוקא. וא"כ לפי זה הרי אין כאן התחלת הקושיא. דהא הא דתנן שם בפסחים סכו בשמן תרומה דבעינן קליפה. א"כ הא אין בו ביטול ברוב. כיון דהשמן לא נבלע רק כדי קליפה או כדי נטילה לחוד. א"כ כל הבשר בלי בליעת שמן. רק הכדי קליפה או הכדי נטילה לחוד. יש בו שמן. ובכהאי גונא ודאי אין ביטול ברוב. דהא כל היכא דבעינן קליפה הוא מטעם דעד כאן האיסור ותו לא. והתם הא נבלע ממשות האיסור בכדי קליפתו. ותו יותר לא הי' יכול השמן להבליע. רק כדי קליפת הבשר הוא מלא בשמן בכל חליי'. אז שפיר הטעם דלא מהני בזה מה שפגם השמן את הבשר ודו"ק וזה ברור ופשוט לכל. וד"ל כי נכון הוא

סימן ב'

עיין ברמב"ם ז"ל (פ"ד מהלכות מאכלות אסורות) שכתב וז"ל עור הבא כנגד פניו של חמור מותר באכילה מפני שהוא כמו הפרש ומי הרגלים שהן מותרין. וכתב בהשגות א"א רב ששת פשט להו לאיסורא. וכן הוא בב"י (סי' פ"א) מבואר יותר דאף אי סובר כלישנא קמא דמי רגלים של שאר בהמות טמאות מותרין מכל מקום מי רגלים של חמור אסור עיי"ש. והנה לפע"ד יש לומר דהנה לכאורה קשה בלאו הכי דאי נמי אי סובר דמי רגלים של חמור מותר מכל מקום אמאי צריך להוסיף לטעם של עור הבא כנגד פניו. לימא טעמא דפירשא לחוד. כדאיתא בגמרא עור הבא וכו' מותר מאי טעמא פירשא בעלמא הוא. ואמאי צריך להוסיף טעמא דדמי למי רגלים. אלא נראה לפע"ד דבודאי לענין עור החמור סגי טעמא דהרי הוא כפרש. אלא דהשמיענו עוד טעם דין אחר דמי רגלים של בהמה טהורה דמותר נמי משום טעמא דפירשא בעלמא הוא. כמו שהעור של חמור הבא כנגד פניו הוא מטעמא דפירשא. כן מי רגלים של בהמה טהורה נמי משום פירשא הוא. ולא אסירי משום דאתי מחי. ומזה לקח הטור דמי רגלים של בהמה טהורה מותר משום דהלרמב"ם פשוט דמותרין. ובהכי ניחא מה שמסיק הרמב"ם שהן מותרין אי ס"ד דהולך על מה שלמעלה אמאי צריך לאסוקי שהן מותרין וכי לא ידעינן דפרש מותר והכי הו"ל לומר הרי הוא כהפרש ומי רגלים. אלא ודאי דהוא דין אחר וכמו שכתבתי. וכן כתב הב"י דטעמא דמי רגלים של בהמה טהורה הוא משום פירשא בעלמא. וכן נלפע"ד פשוט בזה

סימן

ג'

(מפרק ג' מהלכות ע"ז הלכה ט'

) העושה בעצמו פסל או שאמר לאחרים לעשות עובר משום לא תעשה לך פסל. והקשו המפרשים הא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה וגם החינוך (פ' יתרו) תמה כן והניח בתימה. ולפענ"ד נראה לומר דבר נכון בעז"ה. דהנה יש להסביר בהא דאין שליח לד"ע עד"ז. דהנה קיי"ל דכל משלח שעושה שליח יכול המשלח לחזור ולבטל שליחותו שק השליח כמבואר בגיטין (ריש פ' השולח) בסוגיא דבטלו מבוטל רק אם השליח עצמו יכול לחזור בו משליחותו שקבל על עצמו