שו"ת ברוך השם רמח

יכול משום דנעשו כא' במלאכה זאת א"כ גבי עבודה דבעינן שיעמוד על הרצפה לחוד והיכא שעומד על הרצפה ועל הכלי ובזה בלא זה לא יוכל לעמוד א"כ הא אע"ג דעל הכלי לחוד ג"כ לא יעמוד אפ"ה הא עכ"פ העבודה נעשית ע"י עמידת הכלי ונמצא פסול וכשר ביחד וע"י הפסול נעשית ופסול אינו יכול להצטרף להכשר ומש"ה פסולה היא ודו"ק. ולפ"ז הא שפיר מוכחא מהך ברייתא להדיא דהיכא דשניהם עושים ואינם יכולים להצטרף יחד מעשה הזאת אינה כלום וא"כ היכא דהוא מצטרף עם עכו"ם או קטן על עשיית מלאכה אע"ג דהן לבדן א"י אפ"ה כיון דנצטרפו יחד א"כ הוה כנפש אחת ונמצא מחייבין חצי נפש כיון דהחצי האחר לאו בר חיובא הוא ודו"ק היטב בכל זה כי הדבר ברור הוא. והנה לפ"ז היכא דזה א"י וחברו יכול דפטור היינו היכא דחבירו אינו צריך לו כלום כגון בזה דוקא הוא פטור כיון דאינו צריך לו כלום נמצא דלא מצטרף לו אבל אם היה העשיית המלאכה דעושה חבירו עמו מחמת זה בשינוי קצת מאלו היה הוא לבדו עושה אז ודאי הוא חייב כמו בזה וזה א"י דהא כיון שע"י זה שעושה ומסייע לו המלאכה נעשית בשינוי כיון דהוא צרי לו מיקרי ושפיר מצטרף עמו. ונמצא יוצא לנו הדין היכא דהוא יכול בעצמו לכתוב וכותב ע"י קריעת ניירין או אונטער לאג דחייב דהא זהו הדין דיכול ואינו יכול דהיכול חייב. וממילא הס"ת כשרה. אבל אם כותב ע"י הדפוס כיון דבזה שכותב הדפוס נעשה האות ברגע אחת אשר לא כן אם היה כותב בידו דהא היה צריך להוליך בידו בצורת האות ונמצא זה דומה לזה וזה אינו יכול דהיכא דהוא מצטרף עם לאו בר חיובא דפטור. וזה דומה להא דכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ה' מהלכות ביאת המקדש הלכה י"ז) דהיושב ומשמש עבודתו פסולה וא"כ הסומך על העמוד היכא דאם היו נוטלין העמוד היה נופל שכתב המג"א (באו"ח סימן תקפ"ה ס"ק א') בשם הד"מ ומהרי"ל דזה מיקרי ישיבה עיי"ש ולפ"ז העובד עבודה במקדש בכה"ג עבודתו פסולה אע"ג דאם היה רוצה להעמיד עצמו על רגלו היה יכול לעמוד ואפ"ה אם היה ינטל העמוד היה צריך לעשות שינוי קצת בעמידתו ואם היה עומד ממש באופן שעומד כעת הא היה נופל מש"ה חשבינן אותו כיושב ה"נ אע"ג דאם היה ינטל אות הדפוס מידו היה יכול לכתוב בעצמו אפ"ה כיון דבסדר הזה לכתוב בגוונא הזה שלא לעשות שום נענוע בידו כדרך הכותב ואפ"ה יהא האות נעשה הא לא יוכל לעולם ודאי דזה חשוב כותב ע"י אחר ולא ע"י עצמו והוא דומה לזה וזה אינן יכולין דפטור באם אחד מהן לאו בר חיובא הוא ומש"ה הס"ת ג"כ פסולה. והדברים ברורים וישרים

ו הנה נודע בשערים המצויינים הדין דבעינן אזכרות כתובין לשמה והוא מפורש בגמרא פ' הבונה (דף ק"ד ע"ב) דאם היה צריך לכתוב השם ונתכוין ליהודה דפסול בכה"ג כיון שלא נכתב לשמה וכדפירש"י שם עיין שם. והדין דבעינן שאר כתיבת הס"ת לשמה כולה הוא ג"כ נלמד בב"י (ביו"ד סימן רע"ד) דמדאמרינן (גיטין דף מ"ה ע"ב) ורשב"ג עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי ש"מ בהדיא דבעינן כתיבת הס"ת לשמה. והנה אע"ג דכתיבת כל התוה"ק בעינן לשמה אפ"ה לא דמי כתיבה לשמה של השמות לכתיבה לשמה של כל התורה וכמו שאבאר דהנה בש"ס גיטין שם איתא ס"ת שכתבו עכו"ם ועבד אשה וקטן וכו' פסול משום דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה והני הואיל דליתנייהו בקשירה ליתנייהו בכתיבה עכ"ל הש"ס עיי"ש. והנה ממשמע דאמרינן הני דפסולין מטעם דליתנייהו בקשירה אבל בלאו הכי היו כשרין כל הני קשה על זה הלא הא ק דקיי"ל בגיטין (כ"ג) דקטן פסול לכתיבת הגט וכן עכו"ם [אליבא דר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי] דבעינן לשמה וקטן לאו בר דעה הוא ועכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד א"כ קשה למה לו להקרא בלא"ה כיון דבעינן כתיבת הס"ת לשמה והם אינם יכולים לכתוב לשמה ויעו"ש בתוס' ד"ה עכו"ם וכו' שהקשו למה עכו"ם כשר למילה ותירצו דמילה דמי לשחיטת קדשים דאמרינן גבייהו בש"ס (זבחים דף ב' ע"ב) דסתמן לשמן עומדין ה מילה. משא"כ גט דאשה לאו לגירושין עומדת עיי"ש ולפ"ז י"ל גם האי קושיא דהא כתיבת הס"ת י"ל דסתמא לשמה עומדת וכן כתבו התוס' בגיטין סוף דף מ"ה וכן הביא הר"י מאורליינ"ש. וזה ודאי מוכרח לומר דאל"כ הקושיא שעל הברייתא הנ"ל לא מיתרצא. וא"כ אם תאמר דכמו דכתיבת שאר הס"ת סתמא לשמה ה"נ בהאזכרות וא"כ קשה דהא (בגיטין דף נ"ד ע"ב) דבא לפני ר' אמי ואמר אזכרות שבו לא כתבתי לשמן דנאמן על שכרו ואינו נאמן על הס"ת עיי"ש ופירש"י שם שמא משקר להפסיד הס"ת עיי"ש וא"כ אם איתא דהאזכרות נמי בסתמן לשמה א"כ הא דאמר שלא לשמה היינו שחישב בהדיא שלא לשם הס"ת רק לשם אחר ח"ו א"כ הא בזה רשע הוא דהא כמו שאסור לכתוב שם אלהים אחרים לשמן דהא הרמ"א א סי' רע"ו) מדמה לבעלי מומין למזבח וברמב"ם כתב דחייב מלקות על זה אם כן הא גם על כתיבה הזה חייב. ואסור ודאי דכן ה"נ הכותב השם הקדוש לשם אלהים אחר או לדבר אחר ודאי דאסור וכ"ש הוא וא"כ לפירש"י למה שמא משקר הא ודאי דלא מהימן מטעם אין אדם משים עצמו רשע אלא ודאי דבאזכרות שאני משאר הכתיבה דבשאר הכתיבה כשכותב סתם לשמה מיקרי ובאזכרות כתיבתן סתם לא מהני אלא בעינן כתיבה במחשבה לשם הקדוש וזה ברור וכן כתבו כל הפוסקים. אך אני הצעתי להביא לזה ראיה מהש"ס. וממילא רווחא שמעתתא

ז והנה בזה כ"ע מודים אך כיצד השינוי בזה פליגי הב"י (בסימן רע"ד) עם הר"י מאורליינ"ש. דהר"י מאורליינ"ש סובר דבאזכרה יאמר בפה דוקא ואם לא פסולה ואף אם חשב בדעתו ולא הוציא בפיו פסולה. והב"י השיג עליו וסובר דמחשבה לחוד סגי עיי"ש. והנה אף שאין אני כדאי להכריע בין ההרים הגדולים אך לכבוד התורה נראה לדעתי להביא ראיה לשיטת הב"י ולהשיב על ראיית הר"י מאורליינ"ש ולהבין ולהשכיל בדברי תורתינו הקדושה הנה הא ודאי ברור דאף לדברי הר"י דסובר דבעינן אמירה בפיו דוקא אם כשכתב השם אמר הריני כותב לשם קדושת השם ואומר לנו שבדעתו חשב שלא לשמו הא ודאי דאין בדבריו כלום לפי מה דקיי"ל בפרק השליח (מעילה דף כ"א ע"א) דאם עשה כמו שאמר בעה"ב ולא שינה מדבורו דהבעה"ב מעל ולא השליח ואע"ג דהבעה"ב אומר לא היה בלבי על זה אלא על דבר אחר אפ"ה חייב הבעה"ב וכדמפרשינן בגמרא דדברים שבלב אינן דברים עיי"ש ה"נ מה לנו למחשבתו כיון דשמענו בדיבורו שאמר לשם קדושת השם שוב אין המחשבה מוציא מידי דיבור וא"כ הס"ת כשירה בכה"ג היכא דאמר בפירוש לשם קדושה אע"ג דאומר דחישב בדעתו לשם תיבה אחרת. וזה ברור לפענ"ד לכ"ע. וא"כ אם נימא דהא דבעינן אזכרות לשמן היינו שיאמר בפירוש יהיה קשה הא דאמר בפ' הבונה הרי שהיה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת דבעינן העברת קולמוס לר' יהודא ולרבנן לא מהני העברת קולמוס וניחזי אנן היכי דמי אי איירי בששמעו שאמר שכותב לשם השם א"כ מה עשה במה שנתכווין לכתוב יהודה וכדלעיל דדברים שבלב אינן דברים. ואי איירי שיודע בבירור של אמר לשם השם א"כ לפי דברי הר"י מאורליינ"ש למה לו להש"ס לנקוט לשון הזה שנתכווין ליהודה הא כיון דע"כ איירי בשלא אמר לשם השם א"כ מה"ט גופיה פסול והכי הו"ל לומר הרי שהיה צריך לכתוב השם ולא נתכוין לשמו פליגי בזה ר' יהודא ורבנן. והיינו מפרשין דהיינו שלא אמר בלשונו אף שחישב בדעתו אבל מדנקט הש"ס בלשון הזה שנתכוין ליהודה מוכח להדיא דעיקר הפסול הוא במה שנתכוין ליהודה אבל בלא"ה בדבור בעלמא כשר כה"ג וצ"ע. לדעתי ראיה מוכרחת היא דלא כהר"י מאורליינ"ש ומעתה אבוא נא לדבר בעניני הראיות שהביא הר"י מאורליינ"ש לדבריו: