שו"ת ברוך השם רמז

מיקרי כתיבה דבעינן דוקא שהוא בעצמו יכתוב. וא"כ ה"נ בדין כתיבת ס"ת ותו"מ ודאי דמאן דאינו יכול לכתוב בעצמו בידו לא מיקרי כתיבה במה שכותב ע"פ דבר אחר דמאי שנא כלי המסייע מקטן המסייעו ולפי דברי התוספתא הדין יוצא דאם הוא אינו יכול לכתוב וכותב ע"י קריעת ניירין דנמי פטור. ה"נ בדין כתיבת ס"ת נמי דאם היה גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו דהס"ת פסולה כיון דעיקר הכתיבה נעשית שלא ע"י הגדול וכתיבת בן דעת בעינן ה"נ ודאי כיון דעיקר הכתיבה נעשית שלא ע"י הכותב רק ע"י הכלי ודאי דיש לפסול לפי דברי התוספתא וזה ברור לפענ"ד כשמש בצהרים. בלא שום פקפוק כלל. וא"כ לפ"ז ודאי הדין דזה דאינו יכול לכתוב בעצמו אסור לכתוב הס"ת ע"י דפוס דזה הוי כמו קטן. ועדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר דשאני הוא מדין התוספתא דהתם כשהגדול אוחז בקולמוס והקטן אוחז בידו וכותב והגדול אינו יכול לכתוב בעצמו הוא דפטור משום דקיי"ל מסייע אין בו ממש. וכיון דהקטן אינו צריך להגדול משו"ה פטור אבל היכא דשניהם אינן יכולין אז י"ל דאף היכא דאחד מהם אינו בר חיובא חייב. [ועל חקירה זו עמדתי מכבר זה שנים רבות ולא ביארתי הדבר. וכעת נתחדש אצלי בעזר השי"ת לדייק דין הזה מהתוספתא הנ"ל. דהא בגמרא פ' המצניע איבעיא לן אם מסייע יש בו ממש או לא ופשטינן אמר רבינא אף אנן נמי תנינא (תוספתא דזבחים פ"א) קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה אלמא דמסייע אין בו ממש ש"מ עכ"ל הש"ס ואם איתא דהיכא דזה וזה אינו יכול אף אם אחד מהם לאו בר חיובא [כגון עכו"ם וקטן] אפ"ה חייב הישראל הגדול א"כ למה לו להש"ס לפשוט מהתוספתא דזבחים הרחוקה ממנו והלא בתוספתא הנ"ל דשבת יש לפושטו מדקא פטרינן הגדול היכא דאינו יכול והקטן אוחז בידו וכותב ש"מ מסייע אין בו ממש. אלא ודאי ברור דמהתוספתא א"י פשוט די"ל לעולם מסייע יש בו ממש ואפ"ה פטור הגדול דכיון דהגדול והקטן נצטרפו ביחד. וא"כ דל מעשה הקטן מכאן נמצא הוא לא עשה כלום כיון דהוא אינו יכול. אבל לעולם מסייע לבר חיובא חייב המסייעו מש"ה ליכא למפשט מידי מכאן ודו"ק היטב. א"כ לפ"ז יצא לנו הדין על בוריו דמי שאינו יכול לכתוב בעצמו וכתב ע"י דפוס דפטור. וכן באמת יש להוכיח כן מהרמב"ם כיון דהרמב"ם (בפרק א' מהלכות שבת) פסק דהיכא דזה וזה אינו יכול שניהן חייבין וחד שיעורא לשניהן עיי"ש וא"כ היכא דאחד מהן עכו"ם הא בציר שיעור חיובא מהן. וזה פשוט] וגם בלא"ה בענין כתיבה הדין כך כיון דפירש"י והר"ן במשנה דהטעם דשניהם חייבין הוא משום דכן הדרך בדבר שאינו יכול לעשות בעצמו לעשות שנים ועיי"ש. וא"כ הכא באחד שאינו יכול לכתוב בעצמו וכותב ע"י דפוס ודאי כיון דהאותיות לאו בר חיובא הן פטור בלא"ה דהא לא שייך בזה לומר דרכן לעשות בשנים דדוקא בדבר שכל העולם עושין בשנים זה שייך ולא בכה"ג דהוא אינו יכול לבדו לעשות ודו"ק. וא"כ כיון דבכל הדינים דכתיבת סת"מ אנו מדמין לכתיבה בשבת כגון שמאל ולאחר ידו ובפיו וכיוצא בהן דהיכא דבשבת פטור בכה"ג הס"ת פסולה. וא"כ ה"נ כיון דהוכחנו דהכותב ע"י הדפוס והוא אינו יכול בעצמו בשבת פטור א"כ גם מי שאינו יכול בעצמו לכתוב הס"ת וכתבה ע"י דפוס הס"ת הזאת פסולה היא בבירור כמו שפטור בשבת וא"כ לפ"ז הא צריך לומר דהך דכתבה התורה וכתבתם היינו שהוא בעצמו יכתוב ולא ע"י דבר אחר. וכן הך דחייב בשבת משום דכותב מלאכה הוא היינו דוקא ע"י עצמו וכנ"ל

ד וכעת נבוא לעיין היאך הדין אם הוא בעצמו ג"כ יכול כתוב וכותב ע"י הדפוס או ע"י קריעת ניירין [המוזכר בפ"ב דגיטין] או ע"י אונטער לאג מה דינו בהני שלשה. וכדי לעמוד על דרך האמת צריך להקדים לבאר הסוגיא (פ"י דשבת דף צ"ב ע"ב) במשנה המוציא ככר לרשות הרבים חייב הוציאוהו שנים פטורין. לא יכול אחד להוציאו והוציאו שניהן חייבין ור' שמעון פוטר. ובגמרא זה אינו יכול וזה אינו יכול פליגי. זה יכול וזה אינו יכול כ"ע מודו דחייב ומפרשינן שם הי מינייהו דחייב [ועיי"ש בתוס' שפירשו דכוונת המקשן לומר דגם שניהם חייבין בזה] ומשני זה שיכול דזה שאינו יכול מסייעו לזה שיכול ומסייע אין בו ממש ושם (דף צ"ג ע"ב) מביא הגמרא ראיה מהא דרגלו אחת היה. על הכלי ורגלו אחת על הרצפה דאם רואין כשנוטל הכלי היה יכול לעמוד על הרצפה עבודתו כשירה ואם לאו פסולה יעוי"ש דמסקינן דמסייע אין בו ממש. והנה מהך ברייתא דרצפה נמי יש להוכיח כמ"ש לעיל דהכא דזה וזה אינם יכולים דקיי"ל במיימוני (בפ"א מהלכות שבת) דחייב דלא כר"ש אפ"ה היינו דוקא כששניהם בר חיובא דשניהם עשו כל אחד מהם המלאכה כולה דכיון דצריכין כל אחד לחבירו א"כ זהו דרכן. ובעשותה מיקרי. אבל היכא דמצטרף עכו"ם או קטן לעשות עמו דהוא פטור דאל"כ יוקשה לפי דברי התוס' הנ"ל דאם היה מסייע ממש היו שניהם חייבין וא"כ צריך ג"כ להיות עבודתו כשרה ובאמת איפכא כתובה דהא בברייתא רואין אם יכול הוא לעמוד על הרצפה לחוד כשרה ולא קתני לה באופן אחר דהא יכול לשנות אם כשינטל רגלו מהרצפה לא יוכל לעמוד על הכלי לחוד עבודתו כשרה ואם לאו פי' כשינטל רגלו מהרצפה יוכל לעמוד על הכלי עבודתו פסולה. אלא קתני איפכא משמע דאע"ג אם כשינטל רגלו מהרצפה לא יוכל לעמוד על הכלי אפ"ה אם הוא באופן דאם ינטל רגלו מהכלי לא יהא יכול לעמוד על הרצפה פסול בזה והרי באופן הזה הא דמי ממש לכל הצדדים בזה וזה אינו יכול דגבי שבת דהתם קיי"ל דחייב משום דכל אחד עשה מעשה גמורה והכא לא מכשרינן עבודתו. ולומר כיון דעל הכלי לחוד לא יעמוד א"כ הרצפה עיקרית וכשירה היא. אלא ודאי דלאו הפירוש בהא דמחייבינן בזה וזה א"י לאו משום דגם אם חבירו אינו יכול א"כ הא ע"פ דידיה איתעבידא מעשה גמורה. לא כן הדבר דאל"כ קשה קושיא הנ"ל דגם בעבודה כיון דאם לא הרצפה לא היתה רגלו עומדת על הכלי א"כ נמצא שע"פ הרצפה נעשה עמידתו ותהא עבודתו כשירה אלא ודאי דהדבר כן הוא וכונה אחרת יש בזה. ובהקדם לבאר עוד בזו הסוגיא דהא לכאורה הלא יוקשה כיון דאמרינן לר"מ ור"י דזה וזה א"י חייבין א"כ קשה מ"ט בזה יכול וזה אינו יכול דפטור הא כיון דהוא בעצמו אינו יכול למשל ראובן ושמעון ראובן אינו יכול להוציא הקורה בעצמו ושמעון חבירו יכול להוציאו בעצמו והוציאו שניהם דפטרינן את ראובן ויוקשה למה ראובן פטור הלא כיון דראובן אינו יכול א"כ דרכו של ראובן להוציא בשנים ומה לי אם שמעון חבירו צריך לו או לא כיון דהוא צריך לשמעון. ולפי דקדוק דברי רש"י ז"ל דדרכן להוציאו בשנים הא ודאי קשה לכאורה הא כיון דראובן אינו יכול ודרכו להוציא בשנים ולמה פטרינן אותו. וזו קושיא בודאי ונכונה היא. א"ו הדבר נכון לדעתי וטעם אחר יש בזה. דהנה הא דפטרינן היכא דזה וזה יכולין בעצמן נלמד מקרא בעשותה היינו ביחיד ולא בשנים. רק דר"מ ור"י באו וחידשו לנו דהיכא דשניהם אינם יכולים דחייבין והטעם דבזה לא שייך לומר ביחיד ולא בשנים כיון דשניהם צריכים זה לזה א"כ הני שני נפשות נפש אחת הן בעשיית המלאכה ועליהן אמר הכתוב ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו' ודו"ק. ונמצא דהני מילי דוקא אם שניהם א"י אבל אם אחד מהן יכול והשני א"י א"כ הא תו לא אפשר לומר בזה דכחד חשיבי כיון דהא שמעון אין צריך לראובן כלום וא"כ לאו נפש אחת הן ומשו"ה שוב לא מצטרף שמעון לראובן ומכיון דשמעון לא מצטרף נמצא דראובן עשה חצי דבר ופטור זהו ברירא דהך מילתא

ה ובזה יבוא לנו נמי על נכון הקושיא הנ"ל דכיון שהוכחנו דעיקר הסברא שפטרינן זה אינו יכול וזה יכול משום דלא יכול למיצטרף בהדיה והא דמחייבינן זה וזה אינו