שו"ת ברוך השם רמו

בדיעבד פסול ולא מהני בזה מה שהפקח יחשוב במחשבתו שישחוט לשם חטאת רק היכא ששוחט בעצמו אבל היכא דהוא אינו שוחט בעצמו אע"ג דהוא גורם נמי ומסייע באחיזת הבהמה להאחר השוחט אפילו אם יחשוב בעצמו לשמה אפ"ה פסול וא"כ ה"נ כיון שהוא בעצמו אינו כותב את האותיות רק שהאותיות נחקקין בעצמן על הנייר א"כ מה מהני במה שהוא חושב שהאותיות יהיו נחקקין לשמן הא לא מהני רק היכא דהוא כותב האות בעצמו אבל בכה"ג שהאות נכתב מעצמו בהדפוס שלו רק הוא תופס הנייר א"כ הא לא דמי רק לחש"ו ששוחטין והפקח אוחז את הבהמה דאמרינן בקדשים דפסול מטעם דאין דעת חש"ו להתכווין לשמה א"כ ה"נ הדפוס אינו מכווין לשמה רק התופס את הנייר. וגם דמי להא דקיי"ל, הקובע סכין בגלגל דמים דמחלקינן (בפ"ק דחולין דף ט"ז ע"א) דאם בא מכחו דכשירה ואם לאו פסולה והתם לא מחלקין בש"ס רק לענין כחו אבל בקדשים דבעינן לשמה בלא"ה פסולה דהא בפירש"י שם גבי השוחט במוכני פירש דבסרנא דמיא פסולה מטעם דלא כיוון לדעת חתיכה כדתנן נפלה מן הגג ושחטה פסולה והתם בגמרא גבי נפלה מן הגג דייקינן דוקא נפלה אבל הפילה הוא אע"ג דלא מכווין היינו כר' נתן אלמא בקדשים אע"ג דלא הוי בעינן כחו אפ"ה היה פסול מטעם דלא נשחטה לשמה ה"נ כיון דבכתיבה בעינן לשמה מה מהני מה שהוא בעצמו מחשב לשמה כיון דהוא אינו כותב בעצמו והוה דפוס כמו הגלגל שעליו הסכין ה"נ הלוח אשר עליו האותיות דבקדשים פסולה. אך ודאי דהא דכתב הט"ז דבנדפסים יש קדושה כמו בנכתבין לא דכוונתו היכא דמשים הנייר תחת הלוח והוא לא עשה כלום. רק דכוונתו היכא שהוא אוחז הלוח בידו ודוחק על הנייר דבזה שפיר יכול לקיים מצות כתיבה לשמה ודמי לנעץ סכין בכותל ושחט בה [באם היה צואר הבהמה למטה] דכשר כיון שהוא שוחט. אבל עדיין הקושיא הראשונה הנ"ל במקומה עומדת

ב ויותר רבות נפלאתי על רבינו הגדול מאור הגולה היאך יש להתיר ס"ת הזאת לו יהא שהוא כתב אות באות בסדר הדפוס אפ"ה קשה מאד לפענ"ד על כל דברי הט"ז. הראשונה בזה שכתב דבגט דוקא לכתחלה אסור בדפוס משום דדמי לחקיקה עיי"ש משמע דזה הטעם נמי דאין מדפיסין לכתחלה מטעם דדמי לחקיקה אבל בלא"ה היו מדפיסין לכתחלה והיה כשר. מאוד תמוה הלא אנו רואים כמה שהחמירו חז"ל רבותינו הקדושים לתקן לנו אם יהיה מיחוש קצת תקנת העולם כגון זו שהחמירו חז"ל רבן גמליאל במשנה (גיטין דף ל"ד ע"ב) שהעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ופירש"י שמא ימותו העדי מסירה ויבוא הבעל ויאמר לא גירשתיה. לכן תיקנו חז"ל שיהיו חותמין בכדי שנוכל לקיימו וכן כל כי האי גונא רבות בש"ס ואם לתקן את העולם הזה כך כ"ש לתקן את התורה אשר עיקר עמידת העולם על התורה היא על אחת כמה וכמה. היינו היאך מותר להדפיס לכתחלה ס"ת הלא יש לחוש שמא ימות האיש המדפיס אותו ויבואו ויאמרו הס"ת הזאת הדפיס אותה מין דקיי"ל (בגיטין דף מ"ה ע"ב) דישרף עיי"ש וא"כ כיון דהכתב הזה של עסק הדפוס שוה בין בעכו"ם בין בישראל דכל העולם כולן שווין בזה א"כ יהיה שפיר סברא טובא לחוש לכתיבת המין וישרפו את התורה ח"ו לבטלה. השנית לדעתי הצעירה יש לפוסלה שפיר מצד טעם הנ"ל דהא כיון דבמעשה הדפוס ידוע לנו דכולן שווין בזה ואין חילוק בין אם זה מדפיס או אדם אחר מדפיס ואפילו כחוט השערה. ואפילו טביעות עינא ליתא בכהאי גוונא כנראה לעין וא"כ היאך אנו סומכין על הס"ת הזאת לקרות בה ולברך עליה הלא הא הדבר הזה דומה ממש לכל האיסורין דבעינן העדאת אדם אחד [היכא דלא איתחזק היתרא]. ועיין בר"ן פרק חמישי דגיטין על הא דבא אחד ואמר דס"ת זו לא כתב האזכרות לשמן דאינו נאמן עיין שם דמדמי לדין עד אחד דנאמן באיסורין היינו בידו דוקא עיי"ש. וא"כ הא ודאי בבא לפנינו ס"ת הא אנו צריכין מתחלה לחקור על הס"ת מי כתבה ואם כתבה לשמה וככל הדינים האמורים עליה א"כ הא בעינן העדאת עד אחד עליה. ובאמת לא ימצא בשום אופן העדאה עליה דהא אדם אחר הבא מעלמא פשיטא דלא יכול להעיד עליה. דשמא כתבו מין ולא ישראל דהא לא נביא הוא. וגם אפילו העד בעצמו מעיד שהוא כתבה ג"כ אינו יכול להעיד עליה [היכא דזז ידו הימנה] ועיין בתוס' (פ"ק דגיטין דף ט' ע"ב) גבי עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להן נייר דכתבו בשם הירושלמי לפסול דהיכא דהם ממלאין כל החלל מטעם דאין יכול להתקיים בחותמיו עיי"ש היטב. ובב"ש (באהע"ז סימן ק"ל) ובהגר"א שם. עיי"ש היטב. וא"כ ה"ה הכא יש לפוסלה מצד דהא בעינן קיום וליכא. ומאי שנא הא מגט דמ"ט בעינן קיום בגט שמא מזויף הוא ואסורה היא לשוק ה"נ שמא כתב הס"ת מזויף הוא ופסולה

ג והנה הואיל שאני עוסק בהאי דינא אבוא לעיין עוד דין אחר היאך הדין באחד שאינו יכול לכתוב צורות אותיות אי מותר לו לעשות לו דבר כגון ליתן יריעה כתובה תחת היריעה הזאת ויכתוב בידו כנגד הכתב ממש (ובל"א קורין זה אונטער לאג) או לעשות לו נייר קרוע בדרך אותיות כההיא דגיטין הנ"ל או כתב ידו דוקא בעינן ואם אינו יכול לכתוב בידו פסול בגוונא אחרינא. והנה הך דינא יש לפותרו מהא דאיתא בתוספתא ופרק י"ב דשבת) וז"ל התוספתא אחד אוחז בקולמוס ואחד אוחז בידו וכותב האוחז בקולמוס חייב האוחז בידו וכותב פטור. נתכווין לסייעו האוחז בקולמוס פטור והאוחז בידו וכותב חייב וכו'. עד גדול אוחז בקולמוס וקטן כותב בידו פטור עכ"ל התוספתא. והנה טרם בואי לדבר בנידון הדין אבוא נא לבאר דהא לכאורה יש סתירה בהתוספתא מרישא לסיפא דברישא תנן דהאוחז בידו פטור אלמא דעיקר המעשה על האוחז בקולמוס ואח"כ בסיפא בנתכווין לסייעו בהיפוך דהאוחז בקולמוס פטור אלמא דהעיקר המעשה תלוי במי שאוחז בידו. ולכאורה פליאה היא. אך באמת בהבנת דברי התוספתא יתברר לנו על נכון דינא דידן. דהנה התוספתא מלמדינו אם שניהם כותבין ביחד מה דינו כגון האחד אוחז בקולמוס והשני ביד חבירו של האוחז בהקולמוס היאך הדין בזה ומי הוא החייב. או ששניהם חייבין או ששניהם פטורין. לזה בא התנא וביאר לנו הדין כך אם שניהם יכולין לכתוב ואין צריכין זה לזה כלום א"כ הא הכותב בהקולמוס הוא העיקר דהא הוא עשה כל עיקר המלאכה דהא השני האוחזו בידו לא עשה ולא מידי רק שהוא מניח ידו בלבד ולא יותר כיון שהוא מוליך בידו על הנייר בהקולמוס ועושה צורת האות. אבל אם האוחז בהקולמוס לא עשה בכחו כלום רק האחר התופסו בידו תפס בידו והוליך אותו בהקולמוס ונמצא הוא הכותב אז פטור פי' שניהם פטורין. והטעם כיון דשניהם יכולים לכתוב ועשו שניהן הרי פשוט הדין במשנה דידן ריש פ' יציאת השבת דהשנים שעושין שניהם פטורים וה"נ הדין כן. והיינו דוקא בששניהם ראוין לכתוב אבל אם אחד האוחז בהקולמוס אינו יכול לכתוב בעצמו והתופסו בידו מלמדו בזה זהו דפירש התוספתא נתכווין לסייעו דאז הולכין אחר העיקר היינו האוחז ביד ומשום הכי בכה"ג האוחז בקולמוס פטור והאוחז ביד חייב ומשו"ה היכא שהאוחז בהקולמוס הוא גדול [והא אינו יכול לכתוב] והאוחז ביד דהוא העיקר הוא קטן דפטור מעונשין שפיר הדין דפטור היינו שניהן פטורין. והא ע"כ מוכרח לומר דפטור דקתני התוספתא היינו ששניהן פטורין דהא כיון דבנתכוין לסייע תנן דהאוחז ביד פטור וא"כ אם התופס ביד הוא קטן הא ודאי דשניהן פטורין. וא"כ מדסיפא לשון פטור הכוונה לשניהם ה"נ ברישא הכוונה לשניהם וכמ"ש וא"כ הא מדין התוספתא נלמד דאם הוא בעצמו אינו יכול לכתוב וכותב על ידי אחר המסייעו הוא פטור דלא