שו"ת ברוך השם רמה

דאפילו על הפרי תואר גופא פליגי ובספר דעת תורה הובא בד"ת סי' נ"ח ס"ק ע"ז פליג ואומר דכל שרק א' נגח להשני והמנוגח לא חזר ונגח כלל ונפל בפחות מי"ט יש להקל ע"ש א"כ עאכו"כ ברביעה דכ"ע מודו דכשנפלה הפרה הוי נפילתה זאת באומד נפש שלה וכיון דיש לה מידי למיסרך הוי ממש כבית המטבחים ומה לי קצב המפיל או להבדיל באהאיי המפיל כיון שהפרה אין רוצה להפילו בחזרה. ותו יש כאן היתר ברור ע"פ סברת בן המחבר נה"כ דמקיל בהפ"מ בשהתה מעל"ע ועמדה גם בלי הילוך כלל. והגם דכל האחרונים לא סומכין ע"ז אפ"ה בא הערוגת הבושם וצירף דעת הנה"כ להיכא שיש ספק אפשר נפלה על מתניה דאז מכשיר גם בלא הלכה רק בעמדה ושהתה בלבד. א"כ כה"ג אפילו אם נחשוש דהילוכה הזאת לא נחשב הילוך יפה. אבל עכ"פ לא ידעינן באיזה מקום נפלה אם על צלעותיה או על מתניה הרי להערה"ב שרי כאן דעמדה ושהתה ג' מעל"ע. וגם העגלים היו שלימים ולא נימוקים כלל וגם האם שלה היתה שלימה בלי המקה ומסמוס כי כן דעתי שבכל מקשה לילד ישגיחו ע"ז שלא נצטרך להפס"מ כידוע. ותו דהאמת יורה דרכו דזה הוי הילוך יפה דהרי הגאון השיב משה מהקדוש ר' משה טייטילבוים הסביר דהיכא שיש שבר ברגל שהיא צולעה בו מקילין ותלינן דהצליעה מחמת השבר וחשיב הילוך ג' הרגלים להילוך יפה ע"ש וא"כ עאכו"כ כאן שמצאו בה מלתא דלא שכיחא שני עגלים ביחד שמתו בה דתלינן דמחמת כבידות הוולדות וקישוי הלידה שלה לכן לא יכלה הפרה לילך בהילוך יפה שביפה והי' לה כבידות קצת רק מחמת העוברין שבמעיה אבל לא מחמת דבר הנפילה כלל ובשלמא בבהמה ריקנית כשנפלה ואח"כ הולכת בכבידות התם שפיר כיון דלית לן מידי למיתלי כבידות ההילוך בשום דבר וריעותא דנפילה לפנינו שפיר חשש הערוך השלחן דהילוך בכבידות לא הוי הילוך כיון דליכא שום מלתא לתלות הכבידות אבל כאן מפני מה תיתלי בריסוק אמור מעתה ביותר דהכבידות הוא רק מחמת הני שני עוברין העגלים שבמעיה. וא"כ שפיר הוי ההילוך הזה נמי הילוך יפה לגמרי וכשרה הבהמה כל שעמדה שפיר ויצתה גם מחשש מסוכנת ואפילו לחסידים ואנשי שם לית להם מידי למיחש משום חשש

סימן ס"ט

בדבר שנשאלתי שבכפר א' הי' לנכרי בהמה מעוברת והתחילה להפיל ולדה ולא יכלה והשליא היא האם יצתה מגופה לחוץ ומחמת הקור והכאב נתנפחה האם ולא יכלה להחזירה ג"כ וכך שהתה ב' ימים וכראות הנכרי שלא תוכל לא לילד ולא להפיל חשש פן תמות הלך ומכרה לישראל בחצי כספה לדוגמא הבהמה היתה שוה במקח שוה לכל כארבעים מכרה להישראלי רק בעד שמנה עשר רו"כ והישראל בא אל העיר וקרא לשוחט והשוחט לא שאל להמורה הרב דמתא ונסע להכפר ושחטה ובדקה והי' לפי דבריו כשרה על הבדיקת הריאה ובא אח"כ לפני הרב לשאול על הריעותא של האם. וזה אשר השבתי. הנה ידוע דהרוקח דהוא היש מחמירין שברמ"א יו"ד סי' מ"ה מטריף בנימוק האם דטעמו לפי שהסביר הפמ"ג במ"ז סי' מ"ה ס"ק א' דיותר מכאיב לה נימוק מניטל. וזה לדעתי דיותר גרע נימוק גם מנחתך דבנחתך ג"כ יש ש"ס מפורש בסנהדרין ד' ל"ג דכשר ולכן הוכרח להש"ך דבנחתך רובו דוקא יש דעה להטריף. אבל בנימוק ודאי י"ל דגם בנימוק מחצה או אפילו מעט ג"כ מכאיב. וא"כ ברור להלכה דבעינן הפסד מרובה להכשיר. וא"כ כאן שקנה הישראל בחצי שווי' הרי פשוט קנה על טריפות ולא שייך כאן הפסד מרובה כלל. לפי"ז איך נכשירה. ועוד טעם אחר דהרי עכ"פ הי' לו להשוחט לדעת לבדוק אם לא נימוק הולד במעי הבהמה. דהביא בד"מ סי' מ"ה דנימוק הולד טריפה. והי' לו לתת לב לזה ורק משום דלא ידע דין הזה לא בדק א"כ פן נמוק גם הולד. הן אמת שהפמ"ג במ"ז סי' מ"ה בסופו הסביר דנימוק הולד הוי רק מחמת חשש נימוק האם וא"כ בהפ"מ דנימוק האם כשר גם נימוק הולד כשר. ואשר כן מפורש נמי בספר אדרת אליהו בביאור מקור חיים וביד אליהו שם ס"ק ג' אות ד' ע"ש. אבל העצי לבונה אוסר בפירוש בנימוק הולד וגם האם דהוי תרי קולי בהפ"מ. והגם דהערגה"ב השיג והסביר דנימוק הולד ונימוק האם הוי הכל חד ריעותא וכנ"ל בהפמ"ג והיד אליהו. אפ"ה נראה לי לומר דכ"ז בעוף אבל בבהמה להיפך פי' דבעוף אע"ג דחיותו מועט אפ"ה הרי שכיחא ושכיחא ש"מ דכן הטבע קצת שלא מכאיבה כיון דשכיח טובא אבל בבהמה ידעינן להיפך דלא שכיחא כלל והוי חולשה גדולה כשאינה יכולה לילד. ודאי דהוי סברא דבעינן עכ"פ תרי הפ"מ ע"ז בנימוק הולד וגם נימוק האם. וכאן לא הוי אפילו חדא הפ"מ. ובאמת אני מקפיד דידקדקו היטב בכל בהמה המקשה לילד כששוחטין אותה לבדוק אם לא נימוק הולד. ועוד טעם כמוס להחמיר דהלא ברור עכ"פ דזה הוי חולשה. וא"כ צריך הי' השו"ב לתת לב להפרכוס היטב כי עכ"פ היא כמו מסוכנת דסי' י"ז א"כ מדלא נתן השו"ב לבו כלל דזה הוי שאלה כי לא עלה על לבו א"כ שיראה הפרכוס ככל מלתא דלא רמי' עלי' דלאו אדעתי' דהוא סבר שהיא בהמה בריאה לגמרי. ואומר אפשר בדדמי. ועוד הרי בפרכוס טוב נמי מחמיר התב"ש בסי' י"ז דכיון דהוי בהמת עכו"ם שישראל קונה להחמיר מלאוכלה יע"ש. ועוד הרי עכ"פ התחלתי לחקור מאיזה סבה נעשה להבהמה זאת והגיד הנכרי שהכו את הבהמה על ראשה ומזה התחילה בה ההפלה של הולד. א"כ הרי הי' ההכאה עצומה מאוד מדנחלשה עי"ז כ"כ גם עוברה א"כ יש לחוש לההכאה ג"כ והשו"ב לא נתן לב כלל לזה לבדוק הראש. וגם חששתי פן ע"י ההכאה נפלה דהוי כהפילוה אחרים שלא מדעתה דבעינן הליכה יפה להוציאה מהחשש נפילה וכ"ז לא שם אל לבו של השו"ב לראות פרכוסה היטב. ועיין בדעת תורה ס"ק א' סי' י"ז שהוכיח מתוס' מנחות ד' ע' דאם יצאו מעי עוף לחוץ הוי חולשה דבעי פרכוס. ומכ"ש כשיצא האם לחוץ דהוי חזקת חולה עיין דר"ת סי' י"ז ס"ק ג' וגם הביא בדרכי תשובה סי' מ"ה ס"ק י"ב בשם תורת זבח הספרדי בקירוב שתמות הבהמה כשאינה יכולה לילד. אשר מכל הלין טעמים ברור דהבהמה יש להטריף. וכן פסקתי הלכה למעשה. וע"פ דברי הערגה"ב סי' י"ז סוף ס"ק א' בזמה"ז ע"ש. והטרפתיה כיון דלא דקדקו בכל האמור ולא תהי' פרצה בישראל לסמוך על שוחט במילי דהוראה שאינן שייכים לו ויהיו זהירים להבא

סימן ע'

א עיין בט"ז ביו"ד (סימן רע"א) בהלכות ס"ת לענין חקיקה שהביא שם לענין הדפוסים שיש בהם קדושת הספרים כמו בספרים הנכתבים יעו"ש. ועיקר סברתו היא דמה לי שדוחק את העט על הנייר או הנייר על האותיות של עופרת. והנה לדעתי צריך לעיין בזה ולהוציא הדין על בוריו מפני שיש בזה כמה חדושי דינים. הנה היאך כתב הט"ז דהמדפיס את הס"ת היא בקדושתה כמו ס"ת כתובה. הנה לפענ"ד קשה מכמה טעמים חדא הלא הא בהדיא כתב הרמ"ע דבעינן דרך כתיבה דוקא ולכן כתב הרמ"ע דהכותב בפה פסול אף בדיעבד א"כ ה"נ ודאי יש לפסול את הס"ת מטעם דאין דרך כתיבה בכך דבעינן כתיבה כמו דרך העולם דוקא. הא חדא. ועוד הא כיון דבעינן כתיבה לשמה א"כ יש להוכיח מפ"ק דחולין דאמרינן התם על הא דתנן במשנה וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם כשירה מאן תנא דלא בעינן כוונה בשחיטה ר' נתן היא עיי"ש אבל בקדשים דבעינן לשמה היכא ששחט חש"ו ובן דעת הקריב אצלו בהמה ואחזה והקטן שוחטה אף